לפני שבוע וחצי חגגו בספורט "ידיעות אחרונות" על פני עמוד שלם זיכוי בתביעת לשון הרע שהגיש נגד העיתון שחקן מכבי נתניה, דדי בן-דיין. תמצית המקרה: "ידיעות אחרונות" פירסם לפני שלוש שנים ידיעה שלפיה ביקש בן-דיין מהביטוח הלאומי לקבוע לו אחוזי נכות שיתורגמו לסכום של כ-200 אלף שקל, בטענה כי הוא מוגבל בתנועותיו ומתקשה להתכופף ולחלוץ נעליים. בהחלט סיפור מעולה בהתחשב בכך שבן-דיין היה שחקן כדורגל פעיל, שלפי טענת העיתון אף התייצב בפני ועדה רפואית יומיים אחרי משחק.
בעקבות הפרסום הגיש בן-דיין תביעה נגד "ידיעות אחרונות" על סך 750 אלף שקל, שבתחילת החודש נדחתה על-ידי השופט חגי ברנר. בספורט "ידיעות אחרונות" שמחו לספר לאומה על ההישג, כולל צילום כותרת הידיעה ותמונות של השופט ברנר ופרקליט העיתון, עו"ד פז מוזר. הידיעה, שאורכה כאלף מלה, ציטטה חלקים מפסק הדין ואת השורה התחתונה של השופט: "יש עניין ציבורי בפרסום מעשי כדורגלנים כשמדובר במעשים הנגועים בחוסר יושר [...] סיכומו של דבר, משנמצא כי הפרסומים בעיקרם היו פרסומי אמת והיה אינטרס ציבורי בפרסומם, עומדת לעיתון הגנת אמת בפרסום".
עד כאן הכל טוב ויפה. אלא שלטעמי, הדרך שבה חגג העיתון את נצחונו היתה מוגזמת. אם התביעה היתה מתקבלת, ספק אם ב"ידיעות אחרונות" היו מזכירים זאת אפילו בשורה.
פסק הדין קבע, בין היתר, כי העיתון נהג בצורה לא הוגנת, ומשום כך לא נפסקו לו הוצאות משפט. השבוע הגיע לידי פסק הדין בשלמותו, ובו אפשר למצוא דוגמאות להתנהלות בעייתית של "ידיעות אחרונות". אחרי שהקוראים התרשמו מנצחונו של העיתון, חשוב גם להתרשם מהביקורת שמתח עליו השופט: "יצחק נוגה ודוד רגב [החתומים על הידיעה] לא הסתפקו בהבאת העובדות היבשות בגוף הכתבה, אלא כדרכם של כתבי ספורט, הוסיפו נופך דרמטי והיתולי לתיאור העובדות, נופך שאין לו כנראה בסיס עובדתי. כך, למשל, התיאור לפיו בעת הבדיקה השמיע התובע 'אנחות קורעות לב ועל פניו מתפשטת עווית של כאב' הוא תיאור שאין לו בסיס בחומר הראיות שהובא בפני [...] הוא הדין בתיאור לפיו התובע יצא מחדר הוועדה הרפואית 'תוך שהוא אוחז בגבו וגונח מכאבים'. יחד עם זאת, בשים לב למרכיב העיקרי של הפרסום, מדובר בפרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש כמשמעות מונח זה בס' 14 לחוק איסור לשון הרע". כמו כן ציין השופט כי קביעת העיתון שבן-דיין דרש לקבל אחוזי נכות בשווי 200 אלף שקל אינה מדויקת, וכי מדובר לכל היותר ב-100 אלף שקל.
סעיף אחר בפסק הדין, המבקר את התנהלות העיתון בפרשה, קובע: "הכותבים נקטו מידה מסוימת של לשון גוזמה ולא דייקו בפרט זה או אחר". אמנם, בסיכומו של דבר קובע השופט כי מדובר ב"אי-דיוקים והגזמות של מה בכך, המהווים פרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש בתובע ולכן אין בכוחם לקעקע את הטענה לפיה הפרסום ביסודו היה אמת".
עניין אחר העולה מפסק הדין מלמד כי אין די במילוי חובת בקשת התגובה, אלא יש גם חשיבות לאופן שבו כלי התקשורת מבקש אותה: "אין חולק כי בטרם נעשה הפרסום הראשון, התקשר עיתונאי בשם נדב דייג אל התובע ושאל אותו האם ביקר שבועיים קודם לכן במוסד לביטוח לאומי ביפו. השיחה הוקלטה ותומללה לצורך המשפט. וכך שאל דייג את התובע: 'אתה היית לפני שבועיים בביטוח הלאומי ביפו וביקשת איזה תביעת נכות על משהו, על איזה בעיה שהיתה לך?'. התובע השיב מיד: 'למה? לא'. דייג לא הרפה ושב ושאל את התובע: 'לא, לא היית בביטוח לאומי על איזושהי תביעה?', והתובע השיב: 'לא. לא הייתי. למה?'. ולאחר מכן, כאשר דייג אמר שקיבל מידע מאנשים מהעיתון, אמר לו התובע: 'לא, מה זה קשור אלי לביטוח לאומי?'. דייג השיב לו: 'אני לא יודע. אולי היתה לך בעיה בילדות, אולי היתה לך בעיה בזה, אני לא יודע'. ועל כך השיב התובע: 'מהילדות אני בריא שור'. דייג שב ושאל אותו: 'יעני זה שטויות? אין על זה'. והתובע, בשפתו הציורית, השיב: 'כן, אני לא יודע מאיפה הפליצו את זה'. ולבסוף: 'לא, מה פתאום, חס וחלילה'".
"אני סבור", כותב השופט, "כי ההגינות העיתונאית חייבה את דייג להודיע לתובע כי עומדת להתפרסם כתבה בקשר לביקור שערך במוסד לביטוח לאומי, וכי תוצג שם בהרחבה התרשמותם של רופאי הוועדה בדבר התחלותו של התובע בפניהם. לטעמי, לא די בכך שהתובע נשאל באופן כללי האם ביקר במוסד לביטוח לאומי. השאלה נחזתה להיות תמימה ונטולת כל עוקץ, והתובע לא הבין כי צפויה להתפרסם כתבה בקשר לאותו ביקור שערך במוסד לביטוח לאומי, ובוודאי שלא שיער מה יהיה תוכן אותו פרסום. בכך הניח העיתון מכשול בפני עיוור".
לאחר שנסקרה שיחה שנייה בין העיתונאי לבן-דיין, מסכם השופט: "העובדה שבשתי השיחות דייג לא עידכן את התובע כי מיוחסת לו התחלות בפני רופאי הוועדה, למרות שזהו לב לבו של הפרסום, שללה מהתובע את ההזדמנות לה היה זכאי, להתייחס לטענה המרכזית שהועלתה נגדו בשני הפרסומים. אין בכך כדי להטיל חבות אזרחית על הנתבעים 3-1, אך הגינות יתרה מצדם בהחלט לא היתה כאן".
לבסוף כותב השופט: "אינני פוסק הוצאות לזכות הנתבעים 3-1 הן בשל חוסר ההגינות באופן בו התבקשה התייחסותו של התובע למידע אודותיו והן בשל לשון הגוזמה בה נקט העיתון בתיאור התנהלותו של התובע בחדר הוועדה ומחוצה לה". עד כאן ציטוטים מפסק הדין.
יצוין כי הפסקה האחרונה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", אלא שמהקוראים נחסכה התנהלות העיתון בכללותה. ל"ידיעות אחרונות" מגיע כל הכבוד על ההישג בפרסום הראשוני של הפרשה ועל הניצחון המשפטי בתביעת הדיבה; לא היה מזיק אם להתהדרות בכל אלו היו מצרפים גם חשבון נפש.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il