תביעת דיבה שהגיש עו"ד דרור חוטר-ישי, ראש לשכת עורכי-הדין, נגד יוסי שריד, מעוררת עניין בהיות הנתבע חבר-כנסת.

נושא התביעה הוא המאבק שהתנהל בראשית שנת 98' בחברה להגנת הטבע בין גופים שונים ששאפו להיבחר להנהלת התנועה. במהלך מאבק זה, התבטא ח"כ שריד בעיתון "ידיעות אחרונות" בחריפות נגד נסיונות של חוטר-ישי ודוד אפל, לטענתו, להשתלט על החברה להגנת הטבע מתוך אינטרסים זרים, במטרה "לחסל את הנוף הפתוח ואת השטחים הירוקים בארץ".

בתביעת דיבה שהגיש נגד שריד, טוען חוטר-ישי שלא היו לו כל אינטרסים זרים בעניין, הוא לא רכש או הפשיר "שטחים ירוקים", הוא כלל לא התמודד בבחירות לחברה להגנת הטבע ולא היו לו שותפים בהתמודדות זו.

לפני תחילת הדיון בתביעה ביקש ח"כ שריד מבית-המשפט לדחות אותה על הסף, בשל חסינותו, מכוח חוק חסינות חברי-הכנסת, הקובע בין היתר: "חבר-כנסת לא יישא באחריות... אזרחית... בשל הבעת דעה בעל-פה... אם [היתה] למען מילוי תפקידו כח"כ". בפני בית-המשפט עמדה אפוא השאלה מה היקף החסינות של ח"כים בתביעות על-פי חוק איסור לשון הרע.

לאחר שהשופט אברהם טל בדק את הדעות השונות בבית-המשפט העליון ביחס לגבולות חסינות חברי-הכנסת (לאו דווקא בתביעות דיבה), הוא קבע, כי דבריו של חבר-הכנסת שריד לכתב העיתון נאמרו כחלק מתעמולת הבחירות בחברה להגנת הטבע של הקבוצה שבה תמך שריד, ולא במסגרת פעילותו כחבר-כנסת, ולכן שריד אינו זכאי לחסינות. חוטר-ישי גם הציג בבית-המשפט כרוז שעליו חתם שריד לצד תומכיו, ובו לא מצוין תוארו כח"כ.

השופט גם קבע שהתבטאותו של ח"כ שריד "לא משרתת את התהליך הדמוקרטי שלשמו נבחר המבקש כחבר-כנסת", והם אף אינם קשורים לתפקידו של המבקש כח"כ. בהחלטתו התיר בית-המשפט את המשך ההליכים בתביעה.

החלטה זו עומדת בסתירה לפסק-הדין שניתן בשנת 93' בבית-משפט השלום בירושלים. באותו תיק נדונה תביעה שהגיש ארגון "בצלם" נגד ח"כ משה פלד, על שאמר ש"בצלם" הוא ארגון של שמאל קיצוני, אנטי-ציוני, הממומן על-ידי ארגונים ערביים ואש"ף.

פלד לא הכחיש שאמר את הדברים, אולם טען לחסינות. באותו מקרה פסק השופט משה רביד, כי אינטרס הציבור הוא שחבר-הכנסת יבטא את עצמו ללא מורא או חשש, וזאת דווקא במקום שבו אדם שאיננו ח"כ היה עובר עבירה או מקים עילת תביעה כנגדו. זאת משום שתפקידו של חבר-הכנסת להביע את דעותיו ברבים. השופט רביד, לפיכך, פירש את חוק חסינות חברי-הכנסת בצורה גורפת, וקבע, כי אפילו הדברים שאמר פלד הם לשון הרע, אין הוא חב אחריות בגינם.

השופט אברהם טל לא התעלם מפסק-דינו השונה של השופט רביד, אולם קבע כי מדובר במקרה שונה, שכן, לפי פרשנותו, באותו מקרה היה תפקידו של ח"כ פלד להתריע ברבים אם לפי דעתו ארגון "בצלם" משרת את אויבי המדינה או פוגע בבטחונה, ואילו במקרה של ח"כ שריד, נאמרו כל דבריו במסגרת מערכת בחירות להנהלת החברה להגנת הטבע, שאינה גוף שלטוני, ודבריו לא נאמרו כדי למנוע פגיעה בבטחון המדינה.

למרות טענתו של השופט, שאין סתירה בין קביעתו הוא לבין הקביעה של השופט רביד בשנת 93', הרי שעיון בשתי התביעות מלמד שרב ביניהן הדומה מהשונה.

מצד אחד, בתביעה נגד ח"כ פלד לא נקבע שהאפשרות של הח"כים להתבטא בחופשיות מוגבלת לשאלות בטחון המדינה, אלא לכל נושא העומד על סדר-היום הציבורי, כולל חינוך, איכות הסביבה, דת ומדינה וכו' (ואף הובאו שם דוגמאות של התבטאויות חריפות של ח"כ שולמית אלוני נגד שופטים דתיים, שבשל חסינותה הוחלט לא להעמידה עליהם לדין).

מצד שני, ח"כ שריד טען כי גם במקרה זה פעל כדי להביע את השקפתו וכדי למנוע פגיעה במדינה ובאיכות הסביבה בה, ואין מקום להפלותו לעומת ח"כים אחרים, שנגדם לא הוגשו תביעות פליליות ואזרחיות בשל התבטאויות חריפות.

עם זאת, ייתכן כי מה שהפריע לשופט טל יותר היא העובדה, שבעוד שבמקרים קודמים תקפו ח"כים ציבורים וארגונים, הרי במקרה זה בחר שריד למקד את התקפתו החריפה בשני אנשים.

איתן להמן הוא עורך-דין

גיליון 17, נובמבר 1998