בגיליון מס' 18 של "העין השביעית" (ינואר 1999) דיווחנו על תיקון לחוק איסור לשון הרע, שהתקבל ביוזמת ח"כ מאיר שטרית בשלהי שנת 1998. ח"כ שטרית התקומם על מה שראה כשורת פרסומים פוגעים המופיעים בכלי התקשורת, ועל קשיים הניצבים בפני מי שתובע אדם בתביעת דיבה.
שטרית ביקש להקל על התובע בכך שלא יהיה עליו להוכיח שנגרם לו נזק, ועדיין ניתן לפסוק לו סכום של עד 50 אלף שקל (ואם הוכחה כוונת זדון מצד המפרסם - עד 100 אלף שקל). בפועל, שטרית "בא לקלל ויצא מברך", שכן בירור מוקדם של הנושא היה מצביע על כך שעוד קודם לקבלת התיקון לחוק, זכאי היה בית-המשפט לפסוק פיצויים גם לתובעים שלא הוכיחו שנגרם להם נזק.
למעשה, הנוסח החדש, הקובע כי "רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק", רק פגע בתובעים והיטיב עם מפרסמי לשון הרע, שכן בתי-המשפט בפועל פירשו את הסעיף כקובע, שרק אם התובע מוכיח שנגרם לו נזק ממוני ממשי מעל סכום זה ייפסק לו סכום גבוה יותר.
מכאן ואילך ירדו לא אחת סכומי הפיצויים שקבעו בתי-המשפט, ואף תובעים הגישו תביעות דיבה מראש על סכומים מצומצמים יחסית. למעשה, בתי-המשפט נטו לא אחת לפרש את התיקון לחוק כמנחה אותם לגבי תקרת הפיצויים שיש לפסוק לנפגעי לשון הרע גם ביחס לתביעות שהוגשו לפני קבלת התיקון לחוק, שלכאורה אינו מחייב אותם.
ניתן אף לשער שתביעות דיבה רבות לא הוגשו מתוך שיקולים של חוסר כדאיות (הפיצוי המרבי האפשרי, בניכוי שכר טרחת עורך-הדין, הוצאות משפט, זמן שיפוטי ארוך ועוד). למפרסמים, מכל מקום, מעז יצא מתוק.
איור: שירה שכטר
שינוי ראשון בגישה זו הסתמן לאחרונה בפסק-דין שניתן בבית-משפט השלום בנתניה בתביעתו של עו"ד שמואל אריאלי נגד העיתון "גלובס".
ביוני 1999 פרסם העיתון ידיעה בדבר כתב-אישום שהוגש נגד עו"ד שמואל אראלי בדבר זיוף פסק-דין. הידיעה היתה נכונה, אלא שהעיתון התבלבל, ובמסגרת הכתבה נזכר בטעות שמו של התובע, עו"ד אריאלי, כאילו הוא הנאשם בזיוף. גם כתובת עורך-הדין הנאשם לא פורסמה, כך שעורך-הדין אריאלי, מנתניה, חש פגוע מהידיעה. לפיכך פנה עו"ד אריאלי לעיתון וביקש לפרסם תיקון והתנצלות. תיקון אכן פורסם, אלא שגם בו, שוב, חל שיבוש בשם עורך-הדין, ורק בתיקון מאוחר יותר צוין שלעו"ד אריאלי מנתניה אין קשר לפרשת הזיוף.
אריאלי לא הסתפק בתיקון (שאף לא היה באותיות בגודל מתאים ובסגנון מתנצל מספיק, לטעמו) והגיש תביעת דיבה. אף שהתביעה הוגשה לאחר קבלת התיקון לחוק, לא הגביל אריאלי את עצמו לתביעה בסך 50,000 שקל.
השופט הרווי גרובס, מבית-משפט השלום בנתניה, קבע כי ל"גלובס" אחריות כלפי עו"ד אריאלי, לאחר שהעיתון התרשל באיות, ואף לא בדק ערב הפרסום אם קיים עו"ד אריאלי ולא ציין בכתבה את כתובת עורך-הדין הנאשם, השונה מכתובת עו"ד אריאלי, ולפיכך על העיתון לפצות את התובע.
במסגרת הדיון בשאלה מהו סכום הפיצוי המגיע לו טרח אריאלי להביא עדים שהעידו כי בקוראם את הידיעה סברו שאכן מדובר בו. השופט אכן קבע כי ניתן להניח שרבים אחרים הגיעו למסקנה דומה, ביניהם לקוחות ולקוחות פוטנציאלים של עו"ד אריאלי, ומכאן ששמו הטוב נפגע "פגיעה של ממש". ואולם, לעו"ד אריאלי עמד לכאורה לרועץ התיקון לחוק, המגביל את הפיצוי ל-50,000 שקל.
השופט גרובס סבר כי פיצוי כזה יהיה נמוך מדי ביחס לפגיעה בשמו הטוב של אריאלי, ונתן פרשנות חדשה לתיקון לחוק. גרובס קבע כי נוסח התיקון - האומר ש"רשאי בית-המשפט לחייב פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקל ללא הוכחת נזק", אינו מגביל את בית-המשפט בקביעת סכום הפיצוי.
את המלה "נזק", קבע השופט, אין לפרש כ"נזק ממון", אלא כ"אובדן שם טוב" בלבד, ולפיכך די בכך שהתובע הוכיח שהפרסום פגע בשמו הטוב, ומכאן ואילך אין שום הגבלה לשיעור הפיצוי שניתן לפסוק לו, למרות התיקון לחוק.
לאחר קביעה זו פסק השופט שעו"ד אריאלי הוא עורך-דין ותיק (25 שנות ותק) ואמין, והידיעה השגויה, אף אם מקורה בטעות דפוס בלבד, גרמה נזק כבד לשמו הטוב לפיכך הורה ל"גלובס" לפצות את אריאלי ב 200 אלף שקל, בתוספת 25 אלף שקל שכר טרחה והוצאות, וכן חייב את העיתון לפרסם התנצלות בגודל רבע עמוד במדור החדשות.
השינוי בפרשנות התיקון לחוק הוא דרמטי, במיוחד אם יתקבל על דעת יתר השופטים עוסקים בתביעות דיבה ובפיצויים הנובעים מהן. הקושי הגלום בה הוא בריקון התיקון לחוק מתוכנו. טענת-נגד שאימץ השופט גרובס היא שאין פרשנותו מעקרת את משמעותו המקורית של התיקון לחוק, אלא היא קובעת שמעתה ואילך ניתן לפצות עד לסך של 50 (או 100) אלף שקל גם מי שפורסם נגדו לשון הרע בשעה שלא היה לו שם טוב כלל קודם לכן, או שאפילו שמו הטוב לא נפגע.
זו טענה בעייתית, שכן אדם ששמו הטוב לא נפגע ממילא לא יכול לתבוע לפי חוק איסור לשון הרע, שכן הוא אינו עומד בתנאים של אדם היכול לתבוע מכוח סעיף 1 לחוק.
לא מן הנמנע שהסוגיה תתגלגל לערכאות גבוהות יותר.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 32, מאי 2001