לא תמיד מסתיימים תיקי לשון הרע בבית-המשפט; קורה שהם רק מתחילים שם. היצרים העזים והסכסוכים הארוכים והמרים הבאים לידי ביטוי באולמות המשפט גורמים לצדדים להתבטא באופן חריף זה כלפי זה דווקא מול השופט.
המחוקק הכיר במשפט כבפורום מיוחד, שאמירה או התבטאות במהלכו אינן אמורות לשמש כשלעצמן עילה למשפט דיבה, אך הכרה זו, מתברר, אינה מוחלטת.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב דן לאחרונה בשני ערעורים על החלטות בעניין תביעות לשון הרע, ובשניהם הפך את החלטת הערכאה הראשונה על פיה וקבע מסמרות ביחס לגבולות הביטוי של עורך-דין ולגבולות הביטוי כלפי עד בבית-המשפט.
▪ ▪ ▪
התבטאויות כלפי עד: יוסף גורה הוא ניצול שואה המנהל מערכה ציבורית רבת-שנים נגד הארגון למימוש האמנה ישראל-גרמניה, המסדיר ללקוחותיו את רכישת זכויות הפנסיה הגרמנית. לטענת גורה, הארגון עושק את הלקוחות ומרוויח שלא כדין על גבם. במסגרת מאבקו נכח גורה כצופה באולם בית-משפט השלום במהלך תביעה שהגיש הארגון נגד אחד הלקוחות. באותה ישיבה העיד ישראל פרי, עד מטעם התביעה, כי הארגון כלל אינו דורש מהלקוחות לחתום על ערבות לצורך רכישת זכויות באמצעותו. גורה, שידע כי אשת הנתבע בתיק הנדון נדרשה לחתום כערבה, התפרץ לעבר פרי בצעקה "שקרן ורמאי", והוסיף כי יתבע את פרי לדין על כך.
פרי לא חיכה שייתבע והגיש מטעמו תביעת לשון הרע נגד גורה. בבית-משפט השלום בבת-ים דחה השופט בצלאל מור את התביעה, בקובעו שהדברים שאמר פרי באשר להחתמת הערבות התבררו כלא נכונים בשני מקרים לפחות, ולפיכך עומדת לגורה הגנת "אמת דיברתי". נוסף לכך קבע השופט כי לגורה עומדת אף הגנת תום לב, באשר הביע בדבריו את דעתו על התנהגות פרי כעד בבית-המשפט.
פרי ערער על תוצאת הדיון, ובבית-המשפט המחוזי בתל-אביב אכן הוחלט להפוך את פסק-הדין ולחייב את גורה בפיצויים על התפרצותו כלפי פרי. השופט יהושע גרוס, שאליו הצטרפו השופטות אסתר קובו ומיכל רובינשטיין, קבע כי לא עומדת לגורה הגנת "אמת דיברתי", משום שכדי לזכות בה היה עליו להוכיח כי פרי שיקר בעדותו ביודעין ובכוונה להטעות, וזאת לא הוכיח. אך בעיקר נקבע כי גם לו היה מוכיח זאת, לא היה בית-המשפט מוכן להעמיד את ההגנה לרשותו בשל הדרישה המצטברת שבדברי האמת יש "עניין ציבורי".
השופטים קבעו כי אין להגן על התפרצות צופים כלפי עד הנמצא במהלך עדותו באולם בית-המשפט, יהיה תוכן העדות מקומם ככל שיהיה. התנהגות כזו, כך נקבע, מנוגדת לאינטרס הציבורי ופוגעת באושיות המשפט, ואסור להגן על מצב מעין זה, שיש בו משום פגיעה קשה בהליך השיפוטי. מאותה סיבה נקבע כי גורה אינו זכאי להגנה מכוח הגנת תום הלב, משום שהבעת הדעה ביחס לעד צריכה להיות "בתחום הסביר", ואילו התפרצותו של צופה כלפי עד והטחת דברים קשים בפניו בתוך אולם המשפט אינה סבירה.
כלומר, בית-המשפט המחוזי, שהחזיר את התיק לערכאת השלום (כדי שזו תקבע את היקף הפיצוי שישלם גורה לפרי), קבע, באורח תקדימי וקטיגורי, כי התפרצות צופה באולם כלפי עד אינה זכאית להגנה לפי חוק איסור לשון הרע, יהא תוכנה אשר יהא. כך, לו היה גורה ממתין עד סיום העדות ויציאת העד מהאולם ושם משמיע בפניו את ביקורתו הקשה והמשמיצה, יכול היה ליהנות משתי ההגנות; משבחר לא להמתין ולהתפרץ באולם - הוא יחויב במסגרת תביעת דיבה.
▪ ▪ ▪
התבטאויות עורך-דין: עורכי-דין, כשלוחי צדדים בבית-המשפט, הם לא אחת במלכוד. מצד אחד, עליהם לייצג את לקוחותיהם ולשטוח את טענותיהם במלואן. מצד שני, לעתים יש בטענות אלה משום לשון הרע, מפורשת או משתמעת. כיצד על עורך-הדין לנהוג? למרות שלכאורה החוק הישראלי הכריע באופן חד-משמעי בעניין זה כאשר קבע כי פרסום על-ידי אחד הצדדים במשפט או על-ידי בא-כוחו, שנעשה תוך כדי דיון משפטי, איננו עילה לתביעת דיבה, נראה כי חיסיון זה איננו מוחלט.
עו"ד צבי כהנא מייצג את הזוג נבון, המתגוננים בימים אלה מפני תביעת שכר-טרחה מטעם שותפות עורכי-הדין וינברג דורון בתל-אביב, ואף הגיש מטעמם תביעת-נגד בטענה כי עו"ד משה וינברג והשותפות, שהיו אמורים לייצגם, התרשלו בעניינם, הפרו חובת נאמנות וגרמו להם עוגמת נפש.
הגשת תביעת-הנגד קוממה את השותפות, וזו, בתגובה, הגישה תביעה אישית נגד עו"ד כהנא בגין הביטויים המופיעים בתביעת-הנגד. בשל החסינות שבחוק איסור לשון הרע, הסתמכה השותפות על עוולת הרשלנות, וטענה כי עו"ד כהנא התרשל כלפי הצד השני באי-בדיקת טענות לקוחותיו טרם הגשת התביעה בשמם.
עו"ד כהנא נדהם והגיש מיד בקשה לדחיית התביעה נגדו על הסף. אף אם כל טענות עו"ד וינברג יתבררו בסופו של דבר כנכונות, הדגיש כהנא, הכיצד ניתן להגיש תביעה נגד עורך-הדין, בא-כוחם של בני הזוג? "לא רק שכללי האתיקה מחייבים אותי לייצג את לקוחותי נאמנה ולבטא את טענותיהם, בכתב ובעל-פה, ולא רק שחוק איסור לשון הרע מקנה לי חסינות בפעולתי הלגיטימית, אלא קבלה של תביעה אפשרית זו תהפוך עורכי-דין לערבים לנכונות טענות לקוחותיהם", טען כהנא. "הייתכן כי לפני כל כתב טענות שאגיש אעשה חקירת שתי וערב ואבדוק את נכונותן מעבר לטענות הלקוחות שאני מייצג?".
רשמת בית-משפט השלום, עדנה צ'רניאק, דחתה את טענות עו"ד כהנא. היא קבעה כי חסינות עורך-דין בבית-משפט אינה מוחלטת, וכי יש לו גם חובות כלפי הצד שכנגד וכלפי הציבור, ועל כך ערער כהנא.
השופטת הילה גרסטל הפכה את החלטת הרשמת והחליטה לדחות את התביעה על הסף. היא מצאה שגם בהנחה שאין כל אמת בטענות המופיעות בתביעת-הנגד שהגיש עו"ד כהנא, הרי שלא הפר כל חובה כלפי עורכי-הדין מהצד שכנגד, מאחר שניסח כתב תביעה-שכנגד בזהירות ובעדינות, ללא התלהמות וללא השתלחות.
השופטת גרסטל נמנעה אמנם מלקבוע שלא ניתן להגיש באופן קטיגורי תביעות דיבה נגד עורכי-דין בשל האופן שבו הם מייצגים את לקוחותיהם, אך קבעה שפרט למקרים קיצוניים, חריגים וחד-משמעיים, אין לאפשר הגשת תביעות נגד עורכי-דין על-ידי מי שאינם לקוחותיהם בגין ניסוח כתבי טענות.
לא ייתכן, קבעה גרסטל, שעורך-דין יהיה נתון לחשש שאם יפרט בכתבים המוגשים לבית-המשפט טענות בלתי נכונות מטעם לקוחו (לדעת יריבו), יוכל להיתבע על כך. לפיכך די בכך שעורך-הדין ניסח את כתב הטענות באופן מקצועי והוגן ובמסגרת ייפוי הכוח שלקוחו נתן לו, ואזי יהיה מוגן מפני תביעה אישית נגדו.
תביעת השותפות נדחתה, והיא חויבה בתשלום הוצאות בסך 15 אלף שקל לעו"ד כהנא.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 33, יולי 2001