בבית-משפט השלום בתל-אביב נדונה לאחרונה תביעת לשון הרע בין שתי נשים פרטיות. התובעת, הגב' הרשקוביץ, הכירה את בתה של הנתבעת, הגב' סורני, והחלו ביניהן יחסי ידידות, למורת רוחה של הנתבעת עצמה.

כעבור זמן קצר הגישה הגב' סורני תלונה במשטרת ישראל על גניבת 3,400 ש"ח מביתה. בתלונה תלתה התובעת את חשדה בגב' הרשקוביץ כאחראית לגניבה.

איור: אורית עריף

המשטרה חקרה את התלונה וסגרה אותה מחוסר ראיות. מיד אחר-כך הגישה הגב' הרשקוביץ תביעת לשון הרע נגד הגב' סורני. הגב' הרשקוביץ טענה, כי סורני ידעה שהתלונה שקרית, והגישה אותה בחוסר תום לב. סורני, לעומת זאת, טענה במשפט כי חשדה באמת ובתמים שהרשקוביץ גנבה ממנה את הכסף.

במשפט עלתה השאלה, האם בעובדה שהיחסים בין השתיים לא היו תקינים אף קודם לתלונה במשטרה, וסורני הסתייגה מקשרי הידידות שבין הרשקוביץ ובתה, יש כדי להשפיע על טענת תום הלב שלה.

השופטת דליה מארק-הורנצ'יק קבעה, כי אין כל משמעות למניע המוקדם של הגשת התלונה במשטרה, ואין בכך כדי לשלול את הגנת תום הלב בתביעות דיבה.
גם אם אדם מן היישוב לא היה מתלונן מיד על הגניבה, לדוגמה, וגם אם סורני מיהרה להחשיד במשטרה את החברה של בתה בגלל מניע פסול, הרי אם האמינה בנכונות התלונה (וכך אכן נקבע, במקרה זה), עומדת לה הגנת תום הלב, ואין היא אחראית ללשון הרע שבתלונה. לפיכך נדחתה התביעה.

איתן להמן הוא עורך-דין

גיליון 30, ינואר 2001