ביום שישי, 18 באוקטובר 1996, פירסם המקומון הירושלמי "כל העיר" כתבה תחת הכותרת הבאה: "ראש המחלקה לאתיקה רפואית באוניברסיטה העברית, פרופ' אברהם שטיינברג: דין רודף חל על הומוסקסואלים". בעמוד השער של הגיליון הפנתה כותרת גדולה ובולטת את הקוראים לכתבה שבגוף העיתון. בשער הופיעו גם תמונתו של שטיינברג ותמצית של ממצאי הכתבה.

הכתבה, מאת גיא הסל, מסתמכת על מאמרים שונים שכתב פרופ' שטיינברג; על קטעים משיחות שערך הכתב עמו ועם הרב ד"ר מרדכי הלפרין, יו"ר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על-פי התורה; ועל ציטוטים מכנס שערך המכון ב-1993.  האסמכתה העיקרית שעמדה בבסיס הכתבה ב"כל העיר" היתה מאמר שפירסם שטיינברג בכתב העת לענייני הלכה ורפואה "אסיא".

לאחר פרסום הכתבה שיגר פרופ' שטיינברג מכתב תגובה מפורט לדיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, פרופ' גדי גלזר. במכתבו האשים שטיינברג את "כל העיר" ב"סילוף מגמתי ומכוון בדרך של הטעיה ורמייה" וטען שהכתבה מבוססת על "גיבוב של חלקי ציטוטים, ציטוטים שהוצאו מהקשרם וחלקי אמת הגרועים משקר". לדבריו, היו המאמרים שפירסם סיכומי עמדות שלא הובאו כדעה אישית שלו; "כל העיר" הציג את הדברים כדעותיו הפרטיות, ובכך חטא כלפיו. שטיינברג ממשיך ושוטח במכתבו טענות חמורות נגד "כל העיר", שאליהן אתייחס בפירוט בהמשך.

תחקיר זה יצא לבדוק את מידת הצדק בטענותיו של פרופ' שטיינברג נגד המקומון והוא מבוסס על השוואה בין מאמריו המקוריים (ב"אסיא" ובאנציקלופדיה ההלכתית הרפואית שערך) לכתבה ב"כל העיר", וכן על פגישות עם פרופ' שטיינברג, ועם אנשי "כל העיר" - הכתב גיא הסל, עורך הכתבות ניר בכר, ועורך העיתון יוסף כהן.

"כל העיר" - עריכה מניפולטיבית

כפי שיודגם בהמשך, גישתו של שטיינברג להומוסקסואלים, כמו שהיא עולה ממאמריו היא שמרנית וקשה לעיכול לציבור ליברלי חילוני. עם זאת הכתבה ב"כל העיר" שהצביעה על כך אכן לוקה בטון עריכה מגמתי, בצורת הגשה מניפולטיבית של העובדות ובהתעלמות מן הפרטים שאינם משרתים את מטרתה.

המאמר העומד בבסיס הכתבה ב"כל העיר" פורסם ב"אסיא" ב-1989. הוא עוסק במחלת האיידס ובהיבטיה הרפואיים, המוסריים וההלכתיים. בראשית המאמר מביא שטיינברג נתונים והסברים הנוגעים למהותה של המחלה, לדרכי העברתה ולקבוצות הסיכון המועמדות להידבק בה. חלקו המרכזי של המאמר עוסק בדיונים אתיים וב"דילמות מוסריות", כלשון הכותב, סביב מחלת האיידס. במסגרת זו דן שטיינברג בהרחבה בשאלת ה"אטיולוגיה המוסרית", כהגדרתו, כלומר הקשר שבין התנהגותן של קבוצות הסיכון לבין התפיסה שהמחלה נוחתת עליהן כעונש. הוא קובע שלמרות ש"יש האומרים" כך אין אנו רשאים לשפוט בני אדם בצורה זו. שטיינברג דן גם בשימוש בקונדום למניעת המחלה ומביע התנגדות למערכת "המין הבטוח" (היינו, לשימוש בקונדום) - הן מבחינת מדעית, לפי מחקרים שהוא מצטט והן מבחינה הלכתית.

ההיסטוריה של ההומוסקסואליות

במאמרו דן שטיינברג בהרחבה בהומוסקסואליות. הוא מעמיד את גישת החברה המערבית, שלדבריו "הכירה בהומוסקסואליות ברשות  היחיד, המותרת לאנשים בוגרים במסגרת זכויותיהם להחליט על אופן חייהם, מתוך התפיסה של אוטונומיה מלאה", מול עמדת היהדות, שלפיה "משכב זכר הוא חטא חמור וחייבים עליו מיתה". שטיינברג קורא במאמרו לחינוך נגד "סטיות מיניות" במסגרת המערכת הלוחמת באיידס, ולצד זאת מדגיש גם את החובה המוסרית לטפל בחולי איידס. דילמות נוספות שהוא מעלה הן שאלת הזכות לכפות בדיקת איידס על קבוצות הסיכון – הומוסקסואלים, זונות, ומכורים לסמים, כדבריו; ושאלת הסודיות הרפואית לגבי נשאי המחלה. כל אלה דילמות מוכרות באתיקה של הרפואה. שטיינברג מביא גם את גישת היהדות בכל נושא.

מקור אחר שעליו התבססה הכתבה של הסל היה הערך "משכב זכור", המופיע תחת "סטיות מיניות" באנציקלופדיה ההלכתית הרפואית שערך פרופ' שטיינברג ושהופיעה בשנת 1994. בערך זה הוא סוקר את ההיסטוריה המוקדמת של ההומוסקסואליות מדור המבול ועד ימינו; דן בסיבות לתופעה – המדענים חלוקים בדעותיהם בעניין, הוא אומר; מתאר את הגישה להומוסקסואליות בחברה המערבית של ימינו; ומבחין בין "נטייה להומוסקסואליות" לבין "התנהגות הומוסקסואלית". שטיינברג סוקר בהרחבה "פרטי דינים", כלומר את גישת היהדות להומוסקסואלים ואת מעמדם על-פיה.

סגנון דעתני ושיפוטי

הקורא במאמריו המקוריים של שטיינברג יתקשה להסכים עם ההצהרה, שהכותב הוא מדען המשקיף מן הצד ושכתביו חפים מדעה אישית. פרופ' שטיינברג אמנם מביא מראי מקום למרבית הדברים שהוא כותב, אך סגנונו דעתני ושיפוטי. כך, אליבא דשטיינברג, ההומוסקסואלים הם "מתירנים, המקיימים יחסים סוטים ומוזרים"; חולי המופיליה הם דוגמא "מצערת" לקבוצת סיכון, בעוד שמזריקי סמים הם "דוגמא ידועה לשמצה". הוא קורא, ללא ציטוטים ומראי מקום, לחינוך נגד הומוסקסואליות, שהיא בעיניו סטייה מינית, ומצדיק את "הגישה היהודית" לנושא על סמך נתונים אפידמיולוגיים המעידים על כך שהומוסקסואלים נדבקים במחלות יותר משאר חלקי האוכלוסייה.

הכתבה ב"כל העיר" מביאה מהדברים שכתב שטיינברג ומהתבטאויותיו בשיחה שקיימו עמו אנשי העיתון. בדרך-כלל שומרת הכתבה על רוחם של הדברים במקור. ובכל זאת, דבריו של שטיינברג מיוחסים רובם ככולם לו עצמו ומובאים כדעתו האישית, גם אם מדובר בציטוט מפורש שהביא מדבריהם של אחרים. הכתבה מוגשת לקורא בסגנון דמגוגי, לעתים אירוני.

"פלורליזם והומניזם? לא אצלו", נאמר שם; ומתחת לתמונת כתב העת "אסיא" מופיע הכיתוב: "כתב העת לעניינים הומופוביים". בכתבה כלולות גם תגובותיהם של נושאי תפקידים שונים שנדרשו לעניין, ביניהם ח"כ יעל דיין.

בעקבות פניית העיתון, ולאחר שקראה את מאמריו של שטיינברג, הגישה דיין שאילתה לשר הבריאות בנוגע לתפקידו של שטיינברג כמורה לאתיקה.

ההבדל בין הגרסאות

למעשה, עיקר תוכנה של הכתבה הוא ציטוטים מתוך מאמריו של שטיינברג. בחלקם הגדול הציטוטים מדוייקים, ללא השמטות, והם מדברים לכאורה בעד עצמם. ואולם, בחלק מהציטוטים נשמטו המלים "לפי ההלכה" או סיוגים אחרים, המובאים במאמרים המקוריים – השמטה ההופכת את הדברים להגיגיו הפרטיים של המחבר.  המלים "מנקודת מבט יהודית", למשל, נשמטו ממקומן בפתיחת המשפט ששימש לכותרת המשנה בכתבה: "הומוסקסואליות היא סטייה מינית בלתי טבעית, פוגעת בכבוד האדם ופוגעת במטרות המין". שטיינברג גורס כי הצגת הדברים כדעתו עשתה לו עוול.

הכתב והעורכים טוענים, לעומת זאת, כי הבאת הדברים כפי שהובאו אינה יוצרת רושם מוטעה, שכן ממילא משקפים מאמריו של שטיינברג את דעותיו, והעובדה שהוא מצטט אחרים אינה עומדת בסתירה לכך, משום שהוא בוחר להסתמך באופן סלקטיבי על עמדות המשרתות את השקפותיו.

הבדל עקרוני זה בין גרסאות שני הצדדים חוזר לכל אורך הדרך: שטיינברג מכריז כי כתב מאמרים מדעיים, עם מראי מקום והפניה למקורות, במטרה להציג סקירה אובייקטיבית של עמדות שונות. "דעתי הפרטית כאדם אינה רלבנטית כלל למאמרי", הוא שב ואומר. הוא אף מצוטט כך בכתבה עצמה. "כל העיר", לעומתו, טוען כי המאמרים כתובים וערוכים בצורה מגמתית ודעתנית, וכי שטיינברג מתכסה באצטלה מדעית כדי להצדיק את עמדותיו ה"חשוכות".

העמדות המנוגדות של שני הצדדים מרמזות על קונפליקט מורכב יותר, הקיים בבסיס השקפות העולם שלהם ומשתקף כמעט בכל אחד מטיעוניהם. כאשר שטיינברג מכניס, למשל, את הערך "הומוסקסואליות" תחת הקטגוריה "סטיות מיניות" באנציקלופדיה שחיבר, רואה בכך "כל העיר" – המייצג את הדעות הליברליות של החברה המערבית המודרנית – עוול לקהילה ההומוסקסואלית וביטוי לדעות מפלות. ואולם שטיינברג, הכותב כאדם אורתודוכסי לקהל אורתודוכסי, אינו מבין במה חטא. כאשר מגיע שטיינברג – הפועל בחברה ששוללת הומוסקסואליות מכל וכל תוך הסתמכות על ההלכה – למסקנה לגיטימית מבחינתו, שכדאי לפעול ל"ירידה דרסטית בהומוסקסואליות", מתייחס לכך "כל העיר" כאל פגיעה בזכויותיה ובשמה הטוב של הקבוצה האנושית שבה מדובר. ההבדלים בין הצדדים, לבד מפערים בהשקפת העולם, הם גם הבדלים של שפה וסגנון. כל אלה מביאים לכך שהביקורת ב"כל העיר" נתפסת אצל שטיינברג כהוצאת דברים מהקשרם, בעוד שטיעוניו הוא נשמעים צדקניים באוזני מקטרגיו.

דין רודף

ובכל זאת, גם כאשר מכירים בניגודי הגישה העקרוניים אי אפשר לפטור את "כל העיר" מאחריות לשורה של שגיאות, הנותנות בסיס להאשמותיו של שטיינברג. בכותרת המובלטת שהופיעה בעמוד השער של השבועון מצוטט, לכאורה, מפיו של שטיינברג המשפט הבא: "ההומוסקסואלים דומים לזונות ורוצחים, וחל עליהם דין רודף". לאחר שמו של שטיינברג מופיעות נקודותיים, והמשפט מובא במרכאות כפולות. הרושם הברור הוא שהדברים מובאים כלשונם מדבריו. למעשה, אין אמירה כזאת מופיעה כלל במאמרים; זוהי אינטרפרטציה של העורכים. עורך "כל העיר", יוסף כהן, אומר בתגובה: "הציטוט אכן אינו מדויק לחלוטין, אך זהו נוסח מקוצר ואף מרוכך של המקור. המרכאות נוספו כדי להבהיר שאין מדובר בידיעה מטעם העיתון אלא בציטוט". קשה לקבל הסבר כזה כהצדקה לשימוש המטעה במרכאות.

זאת ועוד, השוואה בין המשפט שהופיע בשער העיתון, והאמור לבטא כביכול את רוח הדברים, לבין המקור – מאמרו של שטיינברג ב"אסיא" – מעוררת תהיות.

"דין רודף", המוזכר במשפט האמור, הוא ביטוי טעון ובעייתי. לציבור קוראי "כל העיר" חילונים ברובם, הוא מוכר בעיקר בעקבות השימוש שעשה בו יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, כצידוק משמיים להתרת דמו של ראש הממשלה המנוח. במשמעותו הציבורית כיום, אצל מי שאינו בקיא במקור ההלכתי, עשוי להיתפס הביטוי כהכשר שלוקחים לעצמם דתיים קיצוניים המעוניינים לפגוע בקבוצות מסויימות. מקורו ההלכתי של הביטוי הוא בעיקרון ההגנה העצמית של אדם תמים או חברה של חפים מפשע – הם ה"נרדף" – הרשאים להתגונן מפני סכנה, שעלול לסכן אותם ה"רודף". לנרדף יש זכות להגן על עצמו גם במחיר של פגיעה ברודף, ואפילו פגיעה בחייו, אם ההגנה העצמית מחייבת זאת.

במאמרו של שטיינברג מופיע "דין רודף" במסגרת דיון אתי באפשרות לחייב אנשים, המשתייכים לקבוצות סיכון להידבקות באיידס, לעבור בדיקה לגילוי הנגיף בדמם. שטיינברג מעלה את "הדילמה המוסרית המתעוררת" בנוגע לכפיית הבדיקות והגבלת זכויות הפרט הנגזרת מכך. הוא קובע ש"לפי ההלכה" מותר לבצע את הבדיקות בכפייה על אוכלוסיות הסיכון לאיידס (ובכללם הומוסקסואלים), "מכוח דין רודף".

בכתבה ב"כל העיר" מובא הביטוי "דין רודף" בהבלטה בכותרות, לצד תמונתו של שטיינברג חובש הכיפה, ומצוטטת מפיו, כאמור, האמירה הגורפת כביכול שהדין "חל על הומוסקסואלים".

בגוף הכתבה נכתב: "לפי ההלכה, ממשיך שטיינברג בטיעוניו, בידי הציבור יש כוח לכפות על קבוצות הסיכון גם מכוח דין רודף". כאן נקטע הציטוט ממאמרו של שטיינברג ובשורה הבאה מוסיף העורך את המשפט הדרמטי הבא: "ישראל, 1996, שנה לאחר רצח רבין, ועדיין יש מי שחושב שהומואים הם סוטים, ממש כמו רוצחים וגנבים". תוספת זו, היוצרת זיקה בין דבריו של שטיינברג לרצח רבין, תמוהה; המאמר שממנו נלקח הציטוט נכתב, כאמור,  ב-1989, הרבה לפני שעוות ההקשר הציבורי של "דין רודף", אבל פרט משמעותי זה אינו מופיע ב"כל העיר" כלל; מה גם ששטיינברג כתב את הדברים בהקשר של עריכת בדיקות בכפייה, ולא בהקשר של התרת דם. אי האזכור של שנת הכתיבה וציון היותנו "שנה לאחר רצח רבין" מעוררים חשד לעריכה מגמתית.

ניר בכר, העורך, מצדיק בדיעבד את הוספת המשפט על רצח רבין בנימוק ששטיינברג לא התכחש לדברים גם בשיחה שנערכה עמו בימים שקדמו לפרסום הכתבה. על הכותרות הוא אומר ש"לא צריך להתייחס לשימוש הפופוליסטי שנעשה ב'דין רודף' בשנה האחרונה, אלא לשימוש במושג זה במשמעותו ההלכתית". על רקע טענה זו אזכור רצח רבין מתמיה אף יותר.

במקום אחר בכתבה ב"כל העיר" נאמר כי "שטיינברג, כטוב לבו בפרשנות, מסתמך על הדין התורני... וקובע כי ניתן לכפות בדיקה על קבוצות הסיכון מכוח "דין רודף".
במכתב התגובה שלו מציין שטיינברג כי מקור הפרשנות של "דין רודף" בהקשר זה הוא למעשה מאמר אחר,  שכתב הרב שלמה דייכובסקי ושאותו ציטט במאמרו. לטענתו, חטא גם כאן "כל העיר" כשייחס את הדברים להשקפתו האישית ("כטוב לבו בפרשנות"), בעוד שבמאמרו מובא מראה מקום ברור למאמר של דייכובסקי.

הציטוטים עושים את המאמר

"הציטוטים עושים את המאמר", אומר בתגובה יוסף כהן, עורך העיתון. "אי אפשר להתחבא מאחורי ציטוטים שבחרת להביא ולהגיד: לא אמרתי". כהן מסביר את ההתייחסות הנרחבת של "דין רודף" בב"כל העיר" בכך ש"קהל היעד המקורי של שטיינברג מורכב מאנשים המצויים במשמעותו ההלכתית החמורה של 'דין רודף', ודיונים במושג זה נערכו לפני הרצח בפורומים שונים, בהם כאלה שהצמיחו אנשים כמו יגאל עמיר. משמעות הביטוי היתה חמורה גם לפני הרצח; מבחינה הלכתית 'דין רודף' חל על מי שמסכן את חיי האחר, למשל, גם על יצרני סיגריות. העובדה ששטיינברג בחר להשתמש בביטוי דווקא לגבי הומוסקסואלים מלמדת על יחסו המיוחד לציבור זה".

פרט לקישור בין דברי שטיינברג לרצח רבין, יוצרת ההשמטה של שנת כתיבת המאמר ב"אסיא" עיוות נוסף. "המחלה הקטלנית איידס", מצוטט שטיינברג בכתבה,  פרצה, למעשה, בחברה ההומוסקסואלית, ושכיחותה בה גבוהה במיוחד". שטיינברג שוכח, מעיר כאן "כל העיר", ש"באפריקה - והיום בעולם כולו - האיידס נפוץ בעיקר בקרב סטרייטים". אילו היה הכתב מספר לנו שהמאמר נכתב ב-1989 היו הדברים נראים אחרת; באותה שנה, נתוני ארגון הבריאות העולמי העידו על כך ששיעור נשאי האיידס בקרב הומוסקסואלים גבוה יותר מאשר בקרב הטרוסקסואלים.

שטיינברג עצמו מביא בתחילת מאמרו נתונים אפידמיולוגיים מעודכנים ל-89' המבססים זאת. ב"כל העיר" נאמר גם ששטיינברג מצטט "מאמרים מיושנים משנות ה-70'". משפט זה היה עשוי להיתפס אחרת, אילו ידע הקורא שהמאמר עצמו פורסם בשנות ה-80'.

אילו נעשתה ההשמטה בתום לב אפשר היה לסלוח על כך, אולם הבדיקה מעלה ספק לגבי טוהר הכוונות של השבועון. היעדר ציון זמן הכתיבה של המאמר בולט על רקע תאריכים רלבנטיים אחרים, שדווקא מופיעים בכתבה, כמו למשל שנת פרסום מאמרו של הרב דייכובסקי ב"אסיא", או השנה שבה נערך הכנס של מכון שלזינגר. העורכים ב"כל העיר" הסכימו עם טענתנו שאזכור השנה רלבנטי, אך טענו שלא היה מצידם נסיון לבצע מניפולציה על הקורא באמצעות ההשמטה.

מדוע בכלל נדרש "כל העיר" למאמרו של שטיינברג שבע שנים לאחר פרסומו, שאלנו. גיא הסל, הכתב, השיב כי העיתון נתקל במאמרים והחליט שחשוב להביא את הדברים לידיעת הציבור, מה גם ששטיינברג אינו מתכחש לדבריו ואינו חוזר בו עד היום.

כולנו יהודים

דעתו, לכאורה, של שטיינברג על איידס כאילו היה עונש על חטא מופיעה ב"כל העיר" והסימוכין לכך הם הציטוט ממאמרו ש"קיים שילוב בין ההתנהגות הרעה של קבוצות הסיכון לבין המחלה, הן במובן של עונש והן בהגבלת הזכויות, שכן הם, בהתנהגותם, גרמו לעצמם את המחלה". במקור, מופיע משפט זה כאחת מן ה"סיבות לפאניקה העולמית" סביב האיידס, וקודמות לו המלים "ההרגשה היא שקיים שילוב בין ההתנהגות הרעה...".

במכתבו, מסביר שטיינברג כי כוונתו היתה ל"הרגשתם של אנשים", ולא להרגשתו האישית. גם אם הדבר אינו ברור לגמרי במשפט הנזכר, בהמשך הוא כותב: "יש האומרים כי מגפת האיידס פרצה כעונש ישיר על חיי המתירנות והחטא של קבוצות הסיכון העיקריות. ברם, אין לקבל הנחה זו בצורתה הפשטנית, שכן אין אנו רשאים לשפוט בני-אדם בצורה זו של סיבה ומסובב ישירים בין חטא לעונש, ובוודאי שאין לנו הכוח והזכות ליישם גישה זו בטיפול המעשי בחולים". כלומר: הציטוט ב"כל העיר" מעוות את דעתו של שטיינברג. הסל אומר שלא היתה כוונה להצגה מגמתית של הדברים. אך התחושה המתקבלת היא של אי דיוק שאיננו מקרי.

במקום אחר בכתבה נאמר:  "לא רק הומואים מטרידים את שטיינברג, גם נשים צריכות לחשוש". לראיה מצטט הכותב משפט מן הספר "עמק ההלכה", ששטיינברג היה שותף בכתיבתו, בנוגע לסדר הטיפול הרפואי באירוע רב נפגעים: "האיש קדם לאשה להחיות". ואכן, שטיינברג מתייחס לנושא של קדימויות הטיפול בכמה מקומות, אולם הציטוט המסוים הזה לקוח מהמשנה ולא מהרהורי לבו. שטיינברג מביא אותו במסגרת סדרה של קדימויות טיפול שקובעת המשנה: "כהן קדם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר" וכיו"ב. בטקסט הלכתי, אך טבעי הוא שאדם יביא ציטוטים מהמקורות השונים וידון בהם, וכך אכן עשה שטיינברג.

באנציקלופדיה ההלכתית רפואית שכתב, הוא מביא הסתייגות מפורשת: "לעניין הקדמת איש לאשה, לא נוהגים כך היום". הבאת הדברים ב"כל העיר" כדעתו האישית חוטאת, איפוא, לאמת, ונראה ש"כל העיר" לא בדק מספיק במקרה זה.

בחזרה לכותרת בעמוד השער של "כל העיר", שם הואשם שטיינברג בהשוואת ההומוסקסואלים לזונות ולרוצחים. במכתב התגובה שלו ובשיחה איתי טען שטיינברג שהכותרת חטאה לכוונתו המקורית, ושאין במאמרו השוואה בין הפרט העוסק בהומוסקסואליות לבין הפרט העוסק ברצח, לא בחומרת העניין ולא בעונש המגיע לאנשים.

במאמרו ב"אסיא" כתב שטיינברג: "לפי היהדות... המעשה של משכב זכר הוא חטא חמור, ולמרות שקיימים דחפים וצרכים לאנשים מסוימים לנהוג בדרך זו, הרי שמוטלת עליהם החובה להתגבר על יצרם הרע, כמו שאין להצדיק רצח או גניבה בטענה שהדבר נעשה מתוך דחף פנימי". משפט זה צוטט גם בגוף הכתבה במקומון והאמירה המובאת בכותרת מסתמכת גם על התבטאויות נוספות במאמר. כששטיינברג מדבר על מניעה, לשיטתו, של איידס בקרב הומוסקסואלים ובקרב מכורים לסמים, הוא אומר: "מבחינה יהודית אין הבדל בין שתי המלחמות הללו". ובמקום אחר: "רובם נחשבים כסוטים מבחינה חברתית - הומוסקסואלים, זונות ומכורים לסמים".

באנציקלופדיה שערך הכניס שטיינברג תחת "סטיות מיניות" לא רק את הערך "משכב זכר", אלא גם את הערך "זנות". בכתבה ב"כל העיר" הוא צוטט כמי ש"לא רואה בעייתיות בהקבלה בין הומוסקסואלים לנרקומנים ולזונות; 'אני רואה את הדבר כאקדמאי ולא כאדם פרטי. מדובר בסקירה. היהדות רואה בשניהם דבר שלילי'". מחאתו של שטיינברג על הכותרת נראית, איפוא, צדקנית ולא במקומה.

העורך ניר בכר, מצדד בכותרת שניסח. "סמיכות הפרשיות הזו מזעזעת", הוא טוען. "ההקבלה בין הומוסקסואלים לרוצחים חוזרת אצלו יותר מפעם אחת".
זכותו של קהל הקוראים

לעומת זאת, ראיה נוספת לטון העריכתי הדמגוגי של "כל העיר" עולה מהשוואה בין  הכתבה כפי שהופיעה במקומון הירושלמי ובין אותה כתבה עצמה כפי שנערכה והוגשה לקוראים במקומון התל-אביבי המקביל של רשת שוקן, "העיר".

ב"העיר" הובאה במסגרת הכתבה פסקה שנשמטה מהעריכה ב"כל העיר", ובה עדויות של סטודנטים של שטיינברג, הזוכרים אותו כמרצה מרתק שמצליח לשמור על הפרדה בין דת למדע. את מעט האיזון לדברי הביקורת שמותח הכתב על שטיינברג  בחרו עורכי "כל העיר" להוציא.

בדיקתנו העלתה, כי כמה מהנקודות שמעלה פרופ' אברהם שטיינברג במכתבו נגד "כל העיר" אכן מצביעות על צורת הגשה דמגוגית. "הבלטנו את הדברים החריפים שהוא אמר, כי זאת צריכה להיות העבודה העיתונאית העריכתית",  טוען בכר.

זכות העיתון להביע דעה שמורה לו, כמובן; אך חשובה לא פחות זכותו של קהל הקוראים לשפוט את העובדות לאשורן, גם אם הן קשות ומקוממות.

דומה כי העריכה במקרה דנן לא הפרידה כראוי בין העובדות לבין דעתם של העורכים עליהן, ולעתים אף היתה נגועה באי דיוקים באשר לעובדות עצמן. בכך נתן "כל העיר" עילה לשטיינברג לכתוב את תגובתו החריפה.

טלי שלו היא סטודנטית לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

גיליון 6, נובמבר 1996

תגובה: "כל העיר" הולם

‏נניח שפרופ' מוישה זוכמיר, ראש המחלקה לאתיקה באוניברסיטה ידועת שם, לא אוהב יהודים. מה לעשות, הוא מתעב את השחיטה הכשרה, מתחלחל ממנגנוני הקבורה, ובכלל מזדעזע מכיפות על הראש, ויש לו לפרופ' זוכמיר המון מה לכתוב על חבורת האנשים המוזרים האלה.

‏למשל, שהם פוגעים בכבוד האדם, שהם גורמים למחלות מין, שהם דומים לרוצחים ולזונות. האמת, לא רק הוא חושב כך. פרופ' זוכמיר יגע ומצא הסתייגויות דומות ב"דר שטרימר" הישן והטוב ובבטאון הקו-קלאקס-קלאן בדרום דקוטה. אז הוא מפרסם מאמר, ומצטט מקורות ומקפיד לציין: אני לא אנטישמי, העולם הוא כזה. העיתונות לא קונה את זה, ולמחרת פרסום הפרשה, פרופ' זוכמיר חוטף גינויים וזבולון המר דורש כמובן לפטר אותו לאלתר מתפקידו הציבורי הכל-כך מחייב.

לפרופסור שלנו לא קוראים זוכמיר אלא שטיינברג, ואת הדברים שכתב הוא ייחס להומואים, לא ליהודים. על הומואים מותר לכתוב הכל, גם אם זה לא נוח לכמה מעקמי-חוטם בעיתונות הישראלית. גם "העין השביעית" חשב שיש מקום להתענות בהגיגיו של פרופ' שטיינברג לאחר לקט מכתביו ההומופוביים ב"כל העיר". בדרכו הכל-כך דקדקנית, התעלם "העין השביעית" מעובדה משמעותית: "כל העיר" פירסם את חידושי התורה והאתיקה של שטיינברג כמה שנים אחרי שראו אור, כי הוא עדיין עומד בראש מחלקת האתיקה של האוניברסיטה העברית; עדיין, כי גם באקדמיה שוקלים כרגע אם האיש ראוי לתפקיד הזה. אבל מה יותר מטהר ומזכך מלהוכיח בכתב-העת היחיד בארץ לאתיקה עיתונאית (ועל האתיקה הזו בהמשך).

שוב ושוב עולה ב"העין השביעית" הטענה הכל-כך מוחצת, כאילו "כל העיר" טישטש בין עמדותיו האישיות של שטיינברג ובין השקפת עולמה של היהדות. אכן עוול נורא, גם אם לא לגמרי מוכח; ישפטו הקוראים בעצמם כמה פעמים מוזכרות התיבות "השקפת העולם היהודית" ו"תפיסות הלכתיות" בסמיכות לדבריו של שטיינברג, שבגוף הכתבה אישר ש"השקפת ההלכה" היא גם השקפתו שלו.

‏"העין השביעית" מניח כנראה בורות מוחלטת של קוראי "כל העיר", ועל כן הוא מסתייג מהשימוש הכאילו דמגוגי במושג דין רודף. השימוש אינו של "כל העיר" אלא של שטיינברג, שהקיש מהדין ההלכתי על הומוסקסואלים. איפה הוא קורא את זה? ב"שולחן ערוך"? ואכן, חבל שלא הודגשו תאריכי פרסום מאמריו של שטיינברג. כך היו הקוראים למדים במשך כמה שנים לפני רצח רבין ישבו הוא וחבריו, באותם בתי מדרש שבהם הגיע לפרקו גם יגאל עמיר, ודנו ברצינות מצמררת בהחלת דין רודף על תחומי החיים והמוות השונים במדינת ישראל של סוף המאה העשרים. הדיונים הללו, אגב, נמשכים.

כתב את דעתו או ציטט אחרים, האמת היא שזה לא כל-כך חשוב. שטיינברג לא יכול להתכסות במטרייה ההלכתית כשהוא מוציא את דיבתו של ציבור שלם. לא רק שזה לא מוסרי, זה גם לא חוקי. חוק העונשין וחוק לשון הרע לא יעמדו לו כשיאמר להגנתו: לא אני השמצתי, ככה כתבו אחרים, זה ‏רק דיון הלכתי, הרב עידו אלבה הורשע בהסתה לגזענות אחרי שהשתמש במתודה זהה לזו של שטיינברג לבירור השאלה אם הריגת ערבים נחשבת רצח. בערעורו לעליון הוא טען טענות דומות לאלו של שטיינברג. הערעור נדחה. אז כשהדברים נאמרים על ערבים, וקל וחומר על יהודים (ר' מקרה תומרקין), היועץ המשפטי לממשלה נכנס לתמונה. אבל הומואים חייבים מיתה, אפילו הרב מאיה אמר.

כיוון ש"העין השביעית" הקדיש את עצמו להכאה על חזה הזולת, תוך התייפייפות בוטה, מן הראוי שגם האתיקה שלו תיבחן במדוקדק. עיון בגיליון מקרי אחד, זה שיצא להגנת שטיינברג, מעלה שורה ארוכה של ממצאים מדאיגים שמסקנתם אחת: מוטב ש"העין השביעית" ייטול כמה קורות מבין עיניו.

כדאי לעיין במאמר הפותח את הגיליון, מאת יגאל מוסקו. במטרה לבדוק את מדיניות הכיסוי המערכתי של שני היומונים הגדולים לאירועים שהם נותנים להם חסות מסחרית, כותב מוסקו: "פניתי לאיקי שובל (האחראי על החסויות ב"מעריב"; י,כ.) טלפונית והצגתי את עצמי כמפיק של מופע שיתקיים כביכול בפארק תמנע בט"ו בשבט". כדאי לקרוא את הקטע הזה פעמיים, לצורך בחינת האתיקה של עיתונים אחרים, הרשה לעצמו כתב "העין השביעית" להתחזות לאחר. עבירה שאינה רק אתית, גם פלילית.

‏יסלח לנו חברנו יגאל מוסקו על הלבנת פניו ברבים, אבל עובדה: זה לא קרה לו מעולם בעיתון הבית שלו, "כל העיר", וגם לא היה קורה, עיתונאי (או עורך) מקצועי היה מוצא לפחות עשר דרכים אחרות, אתיות וחוקיות לחלוטין, לאסוף את המידע שהגיע אליו בדרך עקלקלה. ב"העין השביעית" זה קרה.

‏בין הכותבים ב"העין השביעית" עוד עיתונאים ותיקים ובכירים בכלי התקשורת השונים. מו"ל כתב-העת, המכון הישראלי לדמוקרטיה, משלם להם סכומים נדיבים ביותר בסטנדרטים של עולם העיתונות הישראלי. הדבר לא מגביר את המוטיבציה שלהם לבחון את דרכי עבודתו של המכון , את תרומתו האמיתית או המדומה לדמוקרטיה, ואת מטרותיו האמיתיות של המיליונר האמריקאי שמממן את המכון ואת "העין השביעית" בנדיבות כה רבה.

‏התקשורת תעדיף להתעסק עם התורמים האמריקאים של נתניהו, ואנחנו ניאלץ להסתפק בקריאה בין שורות "העין השביעית". למשל, הבמה המכובדת שניתנה באותו גיליון ליוסי ביילין, ימים ספורים אחרי שהודיע שבכוונתו להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. ביילין, למי שלא יודע, מנהל בחסות המכון שהוא מו"ל "העין השביעית" מגעים עם אנשי ליכוד, ומי יודע מה עוד. הדבר לא צוין. מה כן נכתב? שהוא היה פעם עיתונאי ב"דבר".

‏ומה עוד, עדיין באותו גיליון אחד ויחיד? ‏מאמר מאת נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופ' אריק כרמון, שבו הוא טוען כי ראוי היה ש"מעריב" "ימתין להתפוגגות המתח שבין צמרת צה"ל לדרג המדיני" לפני שפירסם את פרשת פגישותיו של האלוף אורן שחור עם ראשי האופוזיציה. כל עיתונאי ישראלי התקנא, ובצדק, בהישגו של כתב "מעריב" בן כספית, חושף הפרשה. אבל כרמון סבור שהפרסום פוגע באמון הציבור בצבא, ולפיכך פגע בדמוקרטיה, ומכאן שהיה גם לא אתי.

‏מוזר, מוזר מאוד לקרוא דברים כאלה בביטאון עיתונאי מקצועי. הנה רמז לפתרון התעלומה: בין אנשי האופוזיציה שעמם נפגש שחור היה גם אחד, ח"כ יוסי ביילין, מיודענו מהאייטם הקודם. זאת האתיקה של "העין השביעית".

‏ועניין אחרון, "כל העיר" נחשד בעיני "העין השביעית" בדמגוגיה ואירוניה. אחרי ש"העין השביעית" ויתר מראש על איזון אינטרסים בין זכות הציבור החד-מיני לזכות הנבל ברשות התורה, אנו מודים בראש מורכן: כן, אנחנו כאלה. נשכנים, ביקורתיים, ולא ממהרים לרחם על אכזרים. ערכי השוויון בין בני- אדם וכבודם עליונים בעינינו, "כשל ניסוחי נרכש", כדבר הכותרת ב"העין השביעית", לא היה כאן; ל"העין השביעית" תתאים הכותרת: "כשל אתי נרכש". ‏

ניר בכר ויוסף כהן, ירושלים

יוסף כהן הוא עורך "כל העיר" וניר בכר הוא עורך הכתבות של המקומון

הערת המערכת: מערכת "העין השביעית" בחרה לפרסם את המכתב במלואו, אף שבחלקו אינו ענייני ואינו נוגע לתחום עיסוקיו של כתב-עת זה. משום כך לא נענתה בקשתו של עורך "כל העיר" שרצה למחוק בדיעבד את הפסקה במכתבו שבה נאמר שהתחזות לא היתה ואינה אפשרית ב"כל העיר". מערכת "העין השביעית" קובעת, לאחר בדיקה, שלא היה כל פסול אתי בדרך הבירור שעשה מטעמה יגאל מוסקו ב"מעריב" כדי לבחון את יחסו של עיתון זה לחסויות מסחריות.

גיליון 7, פברואר 1997