דאוויט קבדה בטקס קבלת פרס חופש העיתונות (צילום: רודני לאמקי ג'וניור, יח"צ-CPJ)
דאוויט קבדה, העורך הראשי של העיתון האתיופי "אווראמבה טיימס", דיבר עם רון סינגר, כתב אתר "Pambazuka News", על הסכנות הטמונות בעבודתו: ממעצרו על-ידי הממשלה, דרך מאבקו למען השגת רישיון לעיתון ועד אכזבתו מנסיונם הכושל של אקדמאים אמריקאים לתמוך בדמוקרטיה האתיופית.
דאוויט קבדה, יליד 1980, הוא העורך של "אווראמבה טיימס", שבועון בשפה האמהרית השני בתפוצתו באתיופיה, ואחרון עיתוני הדפוס של מתנגדי המשטר המתפרסם בשטח המדינה. בשנת 2010 הוענק לקבדה פרס חופש העיתונות של הוועדה להגנת עיתונאים.
קבדה פגש אותי במלון שלי, מלון ירושלים, בערב ה-25 בינואר 2011. מעולם לא ביקרתי במקום עבודתו, אך על-פי סרט וידיאו שבו צפיתי לאחרונה, ה"משרד" של אווראמבה הוא חורבה עם שירותי בול-פגיעה. צוותו מונה 12 עובדים שמקבלים שכר זעום, עובדים במשרות חלקיות ומבצעים את עבודתם "מתוך אהבה", כהגדרתו.
נראה היה שקבדה שמח מאוד לדבר והשיחה עימו היתה גלויה מאוד, אף שסיפורו היה, לפרקים, מגילה ארוכה של ביש מזל. ברגעי השיא של הראיון סיפר על יחסו לחוק המדינה ופירט את קורות מעצרו בשנת 2005, שחרורו לאחר 21 חודשים, החנינה על תנאי שקיבל והמאבק הארוך שניהל כדי להשיג רשיונות לעיתון.
ראויה לציון גם תלונתו המשולהבת נגד ממשלת ארה"ב ואקדמאים אמריקאים מומחים לאפריקה, שנכשלים, לדעתו, מלספק תמיכה לדמוקרטיה האתיופית. קבדה מייצג את הדור הצעיר של העיתונאים האתיופים מתנגדי המשטר.
העיתונות והחוק
הראיון מתקיים לאחר שקבדה בילה יום שלם בבית-המשפט העליון של אתיופיה בהגשת תביעת דיבה נגד העיתון "אדיס זמאן", שבבעלות המדינה. העיתון פירסם כי העובדה שקבדה קיבל את פרס הוועדה להגנת עיתונאים מוכיחה כי הוא סוכן אמריקאי, ועל כן אשם בבגידה במדינה.
סינגר: כיצד התייחסה אליך הממשלה לאחרונה?
קבדה: הם לא שמחים, במיוחד מאז ההודעה על זכייתי בפרס [של הוועדה להגנת עיתונאים].
סינגר: "סוכן אמריקאי"?! שטויות! אתה חושב שכל האמריקאים בכלל מחבבים את הוועדה להגנת העיתונות?
קבדה: איזו יוהרה וצרות מוח! כשפרסומו של "אדיס נגר" [עיתון אתיופי בבעלות פרטית שפעל בשנים 2007–2009] נאסר [בנובמבר 2009], אותה ההאשמה הופנתה גם כלפיהם וגם כלפי "אווראמבה" – שאנחנו מנסים לחתור תחת המערכת החוקתית. הם ["אדיס זמאן"] כתבו נגדנו פעמיים או שלוש בשבוע. הם אולי קוראים לזה חופש ביטוי, אך הפללה מכוונת היא דבר שונה. הגבנו פעמים רבות, אך הם לא הפסיקו, ונאלצנו להביא את העניין בפני בית-המשפט. מובן שזה לא יהיה הפתרון האולטימטיבי, אתה יודע כמה עצמאי הוא בית-המשפט שלנו. כמעט כל השופטים הם בוגרי קולג' "השירות האזרחי", שהוא בבעלות ה-EPRDF (מפלגת השלטון). אפילו שופטים מקולג'ים אחרים, פרטיים, נדרשים לעבור הכשרה ממשלתית, ועליהם להיות חברי מפלגה כדי להיות שופטים או תובעים.
סינגר: אז מדוע הלכת לבית-המשפט היום?
קבדה: למרות שהתוצאה ידועה מראש, בחרנו לדרוש את זכויותינו תוך התבססות על המערכת שלהם. זה מעיד שאנחנו מכבדים את חוקי האומה הזו. זה מראה להם שאנחנו לא נגד המוסדות האלה.
סינגר: אבל מי יידע שזה קרה חוץ מאנשים כמו מוחמד [קייטה, מהוועדה להגנת עיתונאים]? הוא יודע שעשית את זה היום?
קבדה: שלחתי לו אימייל אתמול. ביום שישי הם כתבו שאנחנו תומכים בקבוצות אופוזיציה שבסיסן באריתריאה. אבל במציאות, נכתב במאמר שהממשלה האריתריאית מפרה זכויות אדם בסיסיות ומשתמשת בקבוצות האלה לתועלתה, ועל כן שימוש באריתריאה כבסיס לפעולה אינו דרך טובה להביא דמוקרטיה לאתיופיה, וקבוצות אופוזיציה שבסיסן באריתריאה לא יוכלו להביא שינוי אמיתי לאתיופיה. הם (הממשלה) אמרו שאנחנו תומכים בקבוצות האלה. קבוצות כמו ה-Oromo Liberation Front. תמיכה בקבוצות כאלה נחשבת לבגידה במדינה.
סינגר: יש לך עורך-דין?
קבדה: כן. החוק ללוחמה בטרור הוא טעות היסטורית.
הבחירות ב-2005 ותוצאותיהן
קבדה: לעיתון הראשון שלי קראו "Hadar". זהו השם שלנו עבור האדם הקדמון הקדום ביותר שנמצא, לוסי. המשמעות של המלה היא "מקור". דודי, אראגאווי טסגיי, היה איש עסקים, יבואן ויצואן. ביקשתי ממנו להקים עיתון. הוא אמר, "בסדר". הדוד שלי לא היה אדם פוליטי, הוא היה איש עסקים. אבל מה שקרה פה לא שימח אותו, ולכן הוא היה תומך נלהב של עיתון עצמאי.
הקמנו את "Hadar" בנובמבר 2004. למרבה הצער, אחרי הגיליון השלישי, בפברואר 2005, הדוד מת מברונכיטיס או משהו כזה. הוא היה בן 45. אבל אני ניהלתי הכל גם כשהוא היה בחיים. הוא היה חולה במשך חודשיים. הוא השקיע את כל הונו כדי להמשיך.
"Hadar" היה ביקורתי כלפי מלס [זנאווי, ראש ממשלת אתיופיה]. אחרי הבחירות [בשנת 2005], כתבתי בעיתון מאמר שבו שאלתי מדוע אנשים שמשתתפים בהפגנות בלתי אלימות נהרגים ברחובות אדיס. סעיף 15 של החוקה אומר שאף אחד לא יקפח את חייו אלא אם ביצע פשע שבגינו נגזר עליו עונש מוות על-ידי בית-המשפט. בשנת 2005, הממשלה העמידה לדין אלפי תומכי אופוזיציה ומנהיגים בכירים. אני הייתי אחד מ-15 העורכים שנעצרו. ההאשמות היו בגידה במדינה ורצח עם.
סינגר: התאבדות לאומית.
קבדה: וחתירה תחת המערכת החוקתית. ב-1 בנובמבר 2005 הממשלה סגרה את "Hadar". הכניסו אותי לכלא באדיס. היו שם 350 אנשים בפרוזדור אחד. בסופו של דבר, ביולי 2007, חתמנו על מסמך של חנינה נשיאותית. 21 חודשים פשוט חלפו ככה. אין לך ברירה אלא לחתום. חנינה על תנאי, הממשלה יכולה לבטל אותה בכל עת. כולנו חתמנו על אותו הדבר, רק השם והחתימה היו שונים. חתמתי שאני אחראי באופן מוחלט לאלימות, לכל ההריגות הללו. לפעמים, כדי לזכות בחופש שלך, אחד ועוד אחד שווים שש.
סינגר: אחרי כל זה, למה לא הפסקת וברחת?
קבדה: אם הייתי בורח, לא הייתי מרוצה. כשהוועדה להגנת העיתונאים ביקשה לדעת עלי שלושה דברים, אמרתי שהראשון הוא שאינני מסוגל לחיות ללא המשרה שיש לי עכשיו. הדבר השני הוא שאני לא רוצה לברוח, אלא אם מדובר בשאלה של חיים או מוות. הדבר השלישי הוא שאינני אופוזיציונר, אני עיתונאי. אני אף פעם לא אהסס לבקר את המשטר – לא משנה איזה משטר – למען רווחת העם שלי.
יומיים לאחר ששוחררתי, הלכתי למשרד העיתונות הממשלתי ואמרתי, "או.קיי, אני פה, אני רוצה לפתוח מחדש את העיתון שלי". כולם צחקו. "אתה רציני? סגרנו את העיתון. בסדר, תרשום את השם שלך כאן, אנחנו נתקשר אליך". הם היו פקידים, לא אנשים מדרג גבוה. שישה חודשים לאחר מכן חזרתי לשם ושאלתי, "איפה התיק שלי?", והתשובה היתה – "או.קיי, אני חושב שפקידים ממשרד המשפטים צריכים להעיר עליו, שלחנו אותו לשם". או לפעמים, "או.קיי, הבוס שלנו צריך להסתכל על זה ולהעיר משהו. אל תטרח, אנחנו נתקשר אליך". לבסוף הם התקשרו ואמרו שאסור להקים את העיתון מחדש, כי הפקידים לא מרוצים. אמרתי להם, "השתחררתי על-ידי חתימה על מסמך וקבלת חנינה. החנינה מאפשרת לי לממש את זכויותי הדמוקרטיות והחוקתיות. מהי הסיבה?". "הבוס שלנו לא אמר מה הסיבה, הוא אמר לנו להגיד לך שפשוט אסור".
יידעתי את הוועדה להגנת עיתונאים וארגוני זכויות אדם בינלאומיים נוספים. מנכ"ל הוועדה להגנת עיתונאים, ג'ואל סימון, כתב מכתב לראש הממשלה שלנו וחזר על העובדה כי במסגרת החנינה שלי, יש לי את הזכות לממש את זכויותי החוקתיות והדמוקרטיות, ולכן מלס [ראש הממשלה] צריך להשתמש בסמכויותיו המינהליות ולהעניק לעיתון רישיון. ארבעה או חמישה ימים לאחר מכן, הפקיד שדחה את קבלת הרישיון התקשר ואמר, "יש לך תעודת חנינה? אתה יכול להביא אותה יחד עם תצלום והצהרה של מדיניות המערכת?". שאלתי, "מדוע אתה צריך לראות את מדיניות המערכת? זה שייך לצוות שלנו". הוא אמר, "זו חובה".
אני לא יודע מדוע הוא רצה את זה. כעיקרון, לא רציתי לתת להם את זה, זה עיתון עצמאי. אבל הבאתי את זה ואת תעודת החנינה החתומה על-ידי הנשיא. לאחר מכן הם אמרו, "משום שזוהי זכותך מתוקף החוקה, אנחנו מעניקים לך רישיון". הם העניקו לי אותו ואני אמרתי "תודה" ויצאתי מהמשרד. הקמתי את "אווראמבה" משום שהם אמרו לי באופן מפורש שאני לא יכול להפיץ את העיתון הקודם. הוא היה ברשימה השחורה. הייתי צריך לארגן מוציא לאור חדש ולתת לעיתון שם חדש. השם לא שינה, העיקרון והמדיניות נשארו אותו הדבר.
תלונה על ארה"ב
קבדה: הממשלה היא אחד מהגופים שמקבלים את התמיכה הצבאית הגדולה ביותר מארה"ב, כדי שתילחם בטרוריזם בקרן אפריקה. בכסף הזה, שמגיע ממשלמי המסים האמריקאים, נעשה שימוש כדי להפחיד את העם האתיופי. זה בלתי מוסרי. פרופסורים גדולים כמו ג'וזף שטיגליץ [כלכלן וחתן פרס נובל] וג'פרי סשס [כלכלן] תומכים במלס. כשאני פגשתי את ויליאם איסטרלי [כלכלן] מאוניברסיטת ניו-יורק, הוא שאל אותי על האנשים האלה. האנשים האלה חיים בחברה דמוקרטית ועדים רק לצד הטוב של הממשלה שלנו. כואב לראות את החירות שלהם, כשלהם לא אכפת ממצב החירות כאן.
סינגר: והם בעלי השפעה רבה.
קבדה: אני יודע כמה הם חשובים.
סינגר: האם הם בורים, או שיש להם אג'נדה שגורמת להם להעמיד פנים?
קבדה: אין הצדקה מוסרית שתאפשר לי להכפיש את הפרופסורים הבכירים האלה ולקרוא להם "בורים", אבל אם תשאל אותי, רק אלוהים יודע מהי הסיבה למסירותם.
סינגר: האם זה אותו התירוץ הנושן, שבאזור רגיש כמו קרן אפריקה אנחנו זקוקים לחברים רבים ככל האפשר? זה היה הטיעון בנוגע להיילה סלאסי [קיסר אתיופיה עד שנת 1975]. כשהרוסים היו האויבים שלנו [האמריקאים], היו לנו לווייני ריגול באסמרה [בירת אריתריאה], אבל כששמנו אותם בחלל, לא היינו צריכים אותו יותר. אולי כשנביס את אל-קאעידה, לא נצטרך את מלס יותר. לא נראה שזה יקרה בקרוב. אנשים לא מעניקים די תשומת לב לפרטים בשטח.
קבדה: יש לשים לב לפרטים. אחרי הבחירות ב-2005, כמעט 800 אנשים נהרגו באדיס, הבירה, משום שלקחו חלק בהפגנות בלתי אלימות. הצבא האתיופי עשה זאת והשתמש ברכבים אמריקאיים, רכבי שטח שהאמריקאים נתנו לממשלה הזאת כדי להילחם במוקדי טרור בסומליה או במקומות אחרים.
מסקנת המראיין
העובדה שהממשלה האתיופית רודפת את קבדה באשמת ניסיון לחתור תחת החוקה אירונית, מאחר שהוא אדם רודף חוק באופן מוחלט. ההתקפות שספג מהעיתונות הממשלתית בעקבות מאמרו על קבוצות אופוזיציה אתיופיות שפועלות מאריתריאה הצביעו על כך שהחוק ללוחמה בטרור הוא בעל הגדרה נרחבת באופן מדאיג. בין השאר, החוק כולל איסור על ציון שמן של קבוצות שהוצאו אל מחוץ לחוק.
מאמרו של קבדה גם מסב את תשומת הלב לביקורת הגואה על האופוזיציה החלשה והסדוקה. מדיניותה הלוחמנית של ממשלת אתיופיה כלפי אריתריאה עשויה להסביר מדוע הממשלה בחרה לתקוף אותו בשל המאמר הזה.
סיפורו על המאבק להשבת רשיונו העיתונאי ב-2007 מלמד גם הוא על כבודו לחוק. אך לפחות חלק מהכבוד הזה הוא טאקטי. לדבריו, הוא "מעיד" (בבית-המשפט) כאמצעי לחשיפת הפגמים במערכת המשפטית של אתיופיה. עם זאת, לדעתו של מתנגד משטר רדיקלי יותר, אסקינדר נגה (עיתונאי ומתנגד משטר אתיופי), טקטיקה זו מסכנת את האפקטיביות של קבדה.
כמו רבים אחרים שעימם דיברתי באתיופיה ובקניה, נדמה שקבדה עושה אידיאליזציה לדמוקרטיה האמריקאית. גם מפרטי הביקורת שהוא מותח נראה כי ארה"ב נותרת, עבורו, מעוז של פעילים דמוקרטיים. ניתן להבין כי צרכיהם של עיתונאים אתיופים נרדפים עשויים לעוור אותם חלקית מראיית הכשלים במודל החיקוי שלהם.
תרגום: הגר שיזף
הראיון פורסם באתר "Pambazuka" ב-23 ביוני, ומובא כאן תחת תנאי הרשיון באתר. הראיון ישמש בסיס לפרק בספרו של סינגר על העיתונות האתיופית, "בחזרה לאוהורו" (הוצאת אפריקה וורלד/רד סי פרס)
מתוך טקס קבלת פרס "חופש העיתונות"
Dawit Kebede IPFA 2010 Video from Committee to Protect Journalists on Vimeo.