מאמרו של אשר אריאן ("העין השביעית" מס' 4, יולי-אוגוסט 1996), הטוען שהעיתונות העברית "לא מגייסת, לא מגויסת", משתמש לדעתי – עם כל הסטטיסטיקות שלו – בנימוקים בלתי רלבנטיים בעליל. עיתונות מגויסת אינה צריכה לבדות עובדות, ואפילו לא להגזים. היא רק צריכה להעלים עובדות לטובת צד אחד. כש"פראבדה", זכרו לא לברכה, נהג לכתוב על פשעי משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה או על העוני בארה"ב, הוא לא נהג לשקר, להגזים או להמציא. "פראבדה" היה עיתון מגייס ומגויס רק מפני שהעלים את כל אותן עובדות שלא היו נוחות למשטר שרצה לשרת.

לדעתי, העיתונות העברית מתנהגת דרך קבע באופן דומה בשורה של נושאים, וגם עשתה זאת בצורה גסה לטובת שמעון פרס לפני הבחירות האחרונות. למען הקיצור, אצביע רק על דוגמה אופיינית אחת המוכיחה את טענתי.

בספר "ההתאבדות" מאת בן כספית, חנן קריסטל ואילן כפיר, שלושה עיתונאים בכירים, מופיע סיפור על פרס ועל עיתונאים שלא פירסמו דברים שאמר לפרסום. אני מצטט בשלמות מעמ' 183:

"בהמשך הראיון, שהוקלט בידי העיתונאים, נשאל פרס על תגובתו החריפה של הציבור הערבי בארץ. פרס פתח בהשתלחות חסרת רסן בערביי ישראל, שכללה את הביטוי 'הערבים הטיפשים האלה'. העיתונאים נדהמו. מבחינתו של פרס, זו היתה התאבדות בכיכר העיר. פרסום הדברים, שהוקלטו ונאמרו לציטוט, עלול היה להביא על ראש הממשלה את קצו בטרם עת. לאחר התלבטות, לא פורסמה בסופו של דבר התבטאותו של ראש הממשלה, אבל היא ביטאה היטב את מצב רוחו באותם ימים. פרס בא לעשות ענבים, ועשה באושים. במקום לסחוף אחריו את הקולות הצפים מן הימין, הפסיד את הקולות הבטוחים של הערבים".

אני בטוח, גם בלי סקרים וסטטיסטיקות, שאילו נתניהו היה אומר לפרסום (או לא לפרסום) "הערבים הטיפשים האלה", לא היו עיתונאי ישראל מתלבטים, והיו – בצדק גמור – מפרסמים את הדברים. רק במקרה של פרס הם מעלו בתפקידם והעלימו עובדה חשובה כדי לעזור לפרס לנצח. אני בטוח שהידיעה הזאת נכונה וששלושת המחברים – שאינם רואים, אגב, כל פסול במה שהם מספרים – תיארו את מה שאכן קרה. הספר מלא בסיפורים כאלה. אני טוען שעובדה זאת מספיקה כדי לערער את הסטטיסטיקות ואת הטיעונים של אשר אריאן.

נוסף לכך, בקריאה מדוקדקת בעיתונות העברית עצמה, דבר שאני עושה זה שנים, אפשר למצוא עובדות חשובות ביותר, ה"נקברות" במקום נידח ואינן זוכות לדיון, משום שדיון כזה יכול היה לעזור לצד שלו אין העיתונות רוצה לעזור. עובדות אחרות מנופחות מעבר לכל פרופורציה לטובת האחר. למשל, העיתונות לא הזכירה (או כמעט שלא הזכירה) את העובדה שיצחק רבין ז"ל כינה את פרס "חתרן בלתי נלאה", כשהוא מביא בספרו ראיות לטענה. האם עובדה זו, הנוגעת לעברו של פרס, אינה חשובה להערכת אישיותו, לפחות במידה שבה תיק הביטוח הסוציאלי של נתניהו בארה"ב חשוב להערכת דמותו? השוואות כאלה אפשר להביא באלפים, ולא רק בנוגע לבחירות האחרונות.

כקורא נאמן של העיתונות העברית, שאיננה משקרת בדרך-כלל, אני משוכנע שכשם שאין היא משקרת, כך היא בדרך-כלל מגייסת ומגויסת. עכשיו היא עושה זאת יותר בענייני פנים (כולל ענייני משטרו של יאסר ערפאת) מאשר בענייני חוץ. לפני כעשרים שנה המצב היה הפוך. הנטייה להעלים עובדות נשארה, באופן כללי, כפי שהיתה.

ישראל שחק, ירושלים

גיליון 5, ספטמבר 1996