המעבר מסיקור הרשות המבצעת והרשות המחוקקת לסיקור הרשות השופטת מאפשר לעיתונאי להשוות גם בין יחסם של שלושת עמודי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית לרשות הרביעית, העיתונות. למרבה הצער ההשוואה הזו אינה מיטיבה דווקא עם הרשות השופטת, וליתר דיוק עם קצה הפירמידה שלה.

המוסד שכבר ב-1953, בבג"ץ "קול העם", צעד כמה צעדים קדימה בהבנת חשיבותה של התקשורת בחברה דמוקרטית, נוהג ב-1997 בגישה מתנשאת, וביחס מנוכר עד אדיש לצרכים הבסיסים של העיתונות והעיתונאים. ההשוואה המתבקשת היא בין בית-המשפט העליון לכנסת. יש הרבה מהמשותף, מבחינת דרכי העבודה והשתקפותן בעין העיתונאית בין שני המוסדות: הישיבות הפומביות של בית-המשפט מול ישיבות המליאה של הכנסת, פסקי הדין של השופטים, המתקבלים בחדרי חדרים, מול ישיבות ועדות הכנסת (ועדת חוץ ובטחון למשל), המתקיימות מאחורי מסך של חשאיות.

עיתונאי המגיע לבית-המשפט העליון מקבל את משב הרוח הקרירה כבר במגרש החניה: אין חניה לעיתונאים. הכנסת מעמידה מקומות חניה בשפע, במגרש החניה שלה, לרשות התקשורת. ומגרש החניה של הכנסת צר לרוב מלהכיל את כל הבאים בשעריה. מגרש החניה של בית-המשפט העליון מחולק לשניים - מגרש סגור לאליטה, לשופטי בית המשפט ולצוות העובדים הבכיר שלו, והמגרש הפתוח לציבור. במגרש זה מאה מקומות חניה. חלק ניכר מהם שמור לנכים, ללשכת עורכי הדין, לפרקליטות המדינה, לעובדי בית-המשפט, וגם לשופט בדימוס מרדכי בן-דרור, לעובד אברהם מזרחי, למחלקה לקשרי חוץ ולוועדת חקירה שאינה קיימת. למי אין מקום? לעיתונאים המסקרים את בית-המשפט, שמגיעים להיכל הצדק הישראלי מידי יום.

בכנסת יש אגף מיוחד לעיתונות הכתובה. כל עיתון, קטן כגדול, מקבל חדר, קטן אומנם (בממוצע 4 מ"ר) אבל חדר, עם דלת, מפתח, חלון. אפשר לסגור את הדלת, אפשר לפתוח את החלון. חדר שאפשר להתקין בו טלפון, מחשב, פקסימיליה, ובעיקר לעבוד בפרטיות מלאה. בחלק גדול מהחדרים עובדים שני עיתונאים, מאותו עיתון. לאחרונה העמידה הכנסת לרשות התקשורת פקסימיליה מיוחדת. לעומת הכנסת, בית-המשפט העליון העמיד לרשות כל העיתונאים מהעיתונות הכתובה חדר  אחד ששטחו 12 מ"ר, בלי חלונות, בצמוד למטבח ולמסעדה. בהנהלת בית-המשפט העליון, המפואר שבבתי המשפט בארץ ואחד מבנייני הציבור  החדשים ביותר בירושלים טוענים שהם סובלים ממצוקת דיור חריפה. בחדר העיתונות בעליון יכולים לשהות, בעת ובעונה אחת, חמישה עיתונאים. ומה יעשו השאר? בפועל, משתדלים עיתונאים שלא להשתמש בחדר, שכן כיצד יכולים שני עיתונאים מעיתונים יריבים לעבוד באותו מקום?

לעומת זאת במרחק של פחות מחצי קילומטר משם שולחים העיתונאים את כתבותיהם מהכנסת. לכל עיתון יש מחשב או יותר והכנסת העמידה לרשותם טלוויזיה במעגל סגור, רדיו פנימי למעקב אחרי דיוני המליאה, מחשב מיוחד לשאיבת מידע. בבית-המשפט העליון איש אפילו אינו חושב בכיוון הזה.
לעיתים נדמה, והמכות שספג כתב הטלויזיה מיכאל דורון מהשומרים רק מחזקות תחושה זו, שבבנין המפואר רואים בעיתונות מטרד.

מוטי בסוק, ירושלים

הכותב מסקר עבור "הארץ" נושאים כלכליים בבית-המשפט העליון

גיליון 7, פברואר 1997