על-פי השקפתי המשפטית והערכית, כאשר המחוקק קבע בכוונת-מכוון עונש מאסר מרבי גבוה במיוחד לפשעים מסוימים (במקרה דנן אלימות ומין במשפחה ובעיקר כלפי ילדים), ואף העלה את הרף לפני שנים אחדות, אין זה לגיטימי וראוי שבתי-משפט יעשו כוונתו פלסתר ולא ישלחו את המורשעים אף לעשירית מן העונש האמור. נסיבות מקלות יכולות להצדיק "הנחה" של 50% בעונש, ובמקרה קיצוני ונדיר אולי אפילו 75%, אך בשום אופן לא "הנחה" של 90%, ו/או ויתור מוחלט אף על יום יחיד של מאסר שכמוהו כאי ענישה בכלל. זו בעיני (וכתבתי ואמרתי זאת לא פעם), בלשון חז"ל, "רחמנות על אכזרים שכמוה כאכזריות לרחמנים" והתרת דמם של קורבנות פוטנציאליים.

שום נסיבה מקלה גם איננה יכולה להצדיק, לדעתי, שיבוש (ובעצם היפוך) ערכים, שכתוצאה ממנו רמת הענישה על פשעים הפוגעים בגוף ובנפש נמוכה באורח משמעותי מרמת הענישה על פגיעות ברכוש (ואף זאת בניגוד לסולם הערכים והעונשים שבחוק). יש לכך השפעה משחיתה ו"תרומה" להתבהמות החברה, מן הסוג שעליו התריע בצדק פרופ' מרדכי קרמניצר באותו גיליון, ("העין השביעית", גיליון 5) בהתייחסו למשפט תוקפו של נחום ברנע.

לכן, כאשר אני נתקל בגזרי-דין העוסקים בפשעים האמורים ואשר ניתנה בהם ה"הנחה" הבלתי נסבלת האמורה או משתקף בהם שיבוש והיפוך הערכים האמור, אני רואה בכך "קלות בלתי נסבלת" (כשם הפינה בתוכניתי העוסקת בנושא הזה), ששום נסיבה מקלה אינה יכולה לכפר עליה, ואשר מחובתי להתריע עליה ועל סכנותיה. זו, אגב, גם הסיבה לכך שאני מצדד בעונשי מינימום על הפשעים הנ"ל, שימנעו את "הקלות הבלתי נסבלת" האמורה.

משה נגבי, ירושלים

גיליון 6, נובמבר 1996