הירחון "זבל" (Garbage) הוא אחד ממאות כתבי-עת הרואים אור באמריקה וגודשים את מחלקת כתבי-העת בחנויות הספרים, שתופסת לעתים קיר שלם בחנות בגודל ממוצע - ים של מלים והר של צילומים. התחרות גדולה. עשרות כתבי-עת מוקדשים לאותו תחום, יוצאים לאור בו-בזמן - פוליטיקה או ספורט, תחביבים או אתרי חופשה - ועשרות מערכות עיתונים נלחמות זו בזו על פלח שוק צר של "משוגעים לדבר".

למרות זאת, באמריקה ניתן לעמוד בחנות ולעלעל, ואיש מהזבנים לא יאמר דבר. ברשת "בורדרז" העמידו אפילו ספסלים במחלקת כתבי-העת לנוחיות הקוראים! כל זה אפשרי כי באמריקה טרם למדו את ה"פטנט" הישראלי, לעטוף כתבי-עת בניילון שקוף כמו חתול בשק. שיטת הניילון הזאת היא גלגול אסתטי יותר של הגליונות הלא גזורים של "העולם הזה". ה"חותמת" הזאת, כמו השער הכפול, היו בין סימני ההיכר של השבועון. אימוץ השיטה על-ידי כתבי-עת כה רבים לא מוסיף כבוד לעיתונות הישראלית. ספק רב אם הוא מוסיף קוראים.

ה"נגישות" לכתבי-העת בנכר צריכה לעורר שאלות מבית. מילא ששבועונים לעקרות-הבית, כמו "את" ו"לאשה", ומוצרים דומים המוצאים את דרכם אל סלסילות המספרות ולא לספריות, ארוזים כמו סמרטוטי רצפה במכולת. אבל מדוע, לכל הרוחות, לא ניתן לצפות שלפחות ירחון מכובד כמו "ארץ אחרת" יהיה פתוח לעיני הקורא הפוטנציאלי? מדוע עלינו לשלם מראש במיטב כספנו כדי לדעת מה יש בפנים? זה אבסורד מדובר בירחון חדש יחסית, שמנסה למשוך אליו קהל קוראים ומשקיע לא מעט כסף בפרסום, אבל מעמיד את המתעניין בפני גיליון חתום ועלום.

בדיקה ב"סטימצקי" מעלה שאין קו מנחה ברשימת ה"עטופים" וה"לא עטופים" מבחינת הנושא, איכות העיתון או מחירו. בנוסף ל"ארץ אחרת" נמצאים ברשימת המסתתרים מאחורי קיר דקיק של פלסטיק "עיניים", בטאון חיל-האוויר, "מסע עולמי", "אוטו", "אופניים", "בלייזר" ו"50 ומשהו" - אפילו "התקשורת". בין כתבי-העת הפתוחים - "אותות", "מדע פופולרי", "דיסקברי", "טכנומוטור", "בנייה ועיצוב", "הים" - ו"העין השביעית".

באמריקה, אפילו ירחון בשם "זבל" - שמתגלה בנבירה קל כעיתון רציני ומרתק, העוסק במיחזור פסולת - גאה להציג את הסחורה שלו, פתוח לרווחה: לעלעל, לדפדף ואפילו לקרוא ללא בושה. העורך לא מחפש להפיל את הקורא בפח. ירצה, יקנה. לא ירצה, לא יקנה. למו"ל האמריקאי יש מספיק גאווה בגיליון היוצא מתחת ידי המערכת כדי להאמין שיש בעיתון שלו די חומר מרתק, מושך ומעורר מחשבות, מרגיז או משעשע או סתם מספק מידע, שלאחר דפדוף, ולו היסודי ביותר, לא יקלקל את התיאבון לקנות את הגיליון.

הכותבת היא עיתונאית עצמאית

גיליון 42, ינואר 2003