שוב אוהדי לה-פמיליה מתנפחים הרבה מעבר למידתם, באדיבותה של התקשורת. אמירה אומללה של קפטן בית"ר ירושלים אבירם ברוכיאן, שנאמרה כביכול בעקבות איומים מצד האוהדים, זיכתה אותם במסע הופעות בעיתונים.
אחרי שספורט "ידיעות אחרונות" הקדיש השבוע שער וכפולת אמצע לארגון האוהדים החשוך של בית"ר, החליטו ב"מעריב" לספק מענה ציוני הולם וגייסו מצעד מרשים של אישים מהשורה הראשונה, פוליטיקאים ואקדמאים (ביניהם זאב ז'בוטינסקי הנכד, רובי ריבלין, בני בגין, רוני בר-און, נסים משעל, שלום קיטל, פרופ' אבי ריבקינד, יעקב אחימאיר ודני נווה), לעצומה בעד צירופו של "שחקן ערבי איכותי" לקבוצה. על פניו, יוזמה יפה. בעוד ש"ידיעות" סיפקו כתבה נטולת ביקורתיות על הארגון האלים, שחרף קיקיוניותו זכה לעמוד ראשי, כנראה משום שגזענים חמומי מוח נוטים לייצר ציטוטים מושכי עין – "מעריב" משך לכיוון השני, מה שנקרא עיתונות אקטיביסטית.
השאלה אם ואיזה מקום ראוי שיינתן בתקשורת לקולות קיצוניים, שמייצגים בעיקר קומץ הזוי שמצליח לשבש את החיים של הכלל, היא משמעותית בעיתונות בכלל, ובתחום הספורט במיוחד. עד לא מזמן נהגו בתקשורת הספורט להבליט כתובות נאצה שריססו אוהדים על חומות האיצטדיונים של היריבות (במיוחד לפני משחקי דרבי בתל-אביב), עד שהבינו שהפרסום רק גורם להאצת התופעה מצד חולי פרובוקציות ורעבי פרסום.
שער ספורט "ידיעות אחרונות", 23.11.09
מבחינת לה-פמיליה, יש לשער שחברי הקבוצה השיגו מה שרצו: מקום של כבוד על מפת התקשורת. שני העיתונים הגדולים סיפקו להם רוח גבית, גם אם זו באה מכיוונים מנוגדים, והנה הם במרכז המגרש, גם אם בשטח עצמו הם מייצגים בקושי את עצמם.
"ידיעות" ו"מעריב" החמיצו הזדמנות להציע בחינה ביקורתית של הפרשה, ובחרו, כל אחד מכיוון אחר, גישה פופוליסטית ושטחית לדיון בה. הראשון העניק במה מופרזת, שהיתה בבחינת לגיטימציה והעצמה לקבוצה הפועלת בשולי החוק, והשני נסחף לקלישאה הנגדית, תוך שהוא מצרף את עצמו להתרחשות ככוח פועל. השאלות המשמעותיות, הביקורתיות, נותרו מחוץ לתמונה.
פרשת לה-פמיליה היתה יכולה, למשל, להיות הזדמנות להיזכר בהיסטוריה של בית"ר, קבוצה שפועלת בעיר שלפחות שליש מתושביה הם ערבים, ובמדיניות של הנהלותיה ומאמניה לאורך השנים באשר לצירוף שחקנים ערבים. זו היתה יכולה להיות גם הזדמנות לברר כמה שאלות נוקבות (ואולי גם להביא כמה עובדות חדשות) על היחסים בין הקבוצה לאוהדים, על התערבות אוהדים בהחלטות מקצועיות של הקבוצה, ובכלל על קשרים בין ספורט לפוליטיקה. שלא לדבר על תחקיר מעמיק על קבוצת האוהדים האלימה, החל במקורות המימון שלה וכלה בפעילותה עד היום.
לפני שנתיים רעשה המדינה כשיואב גליצנשטיין, מאבטח במשחק כדורסל במלחה, איבד שתיים מאצבעות ידו לאחר שהרים חזיז שנזרק מהיציע. ב"ידיעות אחרונות" בחרו בגישה הפופוליסטית לעייפה ואירגנו מצעד ספורטאים בולטים שהגיעו במיוחד לצילום משותף ולחתימה על עצומה "די לאלימות". ב"מעריב" ויתרו במודע על האריזה הנוצצת, ועסקו במשך יומיים בדיון אמיתי ועמוק בנגע האלימות במגרשים. דיון לא קליל ולא כל-כך מושך, אבל לפחות לא סתם השמיעו בו סיסמאות מהשפה ולחוץ. עברו שנתיים, והבחירה השבוע של העיתונים לעסוק בתופעת הגזענות לא התקדמה לשום מקום. סתם לרכוב על הגל המתלהם, מכאן ומכאן, וחבל.
שעת השינה של "הארץ"
לפעמים אני מקבל מייל מקורא "הארץ" מזדמן, שמדווח בהתרגשות שמוסף הספורט גדל מדף המקופל לארבע חתיכות קטנות לשני דפים שיוצרים שמונה. היה גם מקרה של שלושה שנפתחו לתריסר. המדווחים מקווים שסנונית אחת מבשרת את קצו של הביזיון בעשרת החודשים האחרונים. אבל ספורט "הארץ" נותר בתחתית סדר העדיפויות של קברניטי העיתון. הסיכוי היחיד שלו להרים ראש הוא רק בפרשיות מהסוג של מוני פנאן.
דוגמה לכך שב"הארץ" לא סופרים את הספורט היתה ביום רביעי שעבר, כשהמשחק המכריע על העלייה למונדיאל בין צרפת לאירלנד נכנס להארכה, ונמשך כמחצית השעה מעבר לחצות. 12 בלילה היא השעה שבה הסינדרלה לבית שוקן פורשת כנפיים ועפה הביתה. דדליין, אתם יודעים, קודש הקודשים. את דרמת השער לנבחרת צרפת, שנכבש בעזרת נגיעת יד, לא זכו קוראי "הארץ" לקרוא ביום חמישי. "ידיעות" ו"מעריב", לעומת זאת, הפכו את הסיפור לשער שלהם.
מדובר בשערים שעמדו מוכנים ומזומנים עם סיפורים אחרים לגמרי, ובערך בחצות וחצי, אף שכל העיתון חיכה רק להם ומנהלי הייצור היו על סף עילפון, עברו שינוי טוטאלי ושוחררו לדפוס רק סמוך לאחת בלילה. אפילו ב"ישראל היום", שם סובל הספורט בדרך כלל מחוסר יחס מצד צמרת העיתון, הסכימו לחכות חצי שעה מעבר לחצות, אף שלא מדובר במכבי תל-אביב בכדורסל. ללמדך עד כמה מזלזלים ב"הארץ" במדור הספורט שלהם. אם דיון מפלגתי כלשהו היה מתארך כך, האורות ברחוב שוקן היו דולקים שעה נוספת אל תוך הלילה. באחריות.
3 קטנות
תלוי. כותרת גדולה בשער ספורט "הארץ" מיום חמישי סיפרה כי אבי נמני מתנכל לשחקן מכבי תל-אביב תום מנשרוב בשל סכסוך עסקי בינו ובין אחיו. כך טוענים בני משפחת השחקן, ומספרים על הלוואות שלקח האח בשוק האפור כדי לכסות על הפסדים שנגרמו לו. סיפור? השאלה את מי שואלים. ב"מעריב" וב"ידיעות" התייחסו לכך בביטול. במיוחד ב"ידיעות", שם נכתבה פסקה קטנה על העניין שסיפרה שבמכבי תל-אביב התייחסו לפרשה בביטול. האם מדובר בסתם ניפוח, או בניסיון לכסות את ערוות הקבוצה? תלוי את מי קוראים.
מומלץ. דורון קרמר, איש הכדורסל והאגדה, חוזר לעניינים עם בלוג חדש, "ספורט, החיים וכל החרא הזה", שמחטיף גם לתקשורת הספורט ומומלץ בחום.
עמרי כספי קלע 71 נקודות, כ-70% מסך הנקודות של סקרמנטו. באמת שיא מדהים וחסר תקדים ב-NBA, וכל הכבוד לאתר ערוץ הספורט על הבלעדיות הזו, שזכתה לדקות ארוכות של תהילה בכותרת הראשית.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il