אחד מפלאי עולם

"יום אחד בשנה מותר לנו לחטוא בקלישאות ולטפוח לעצמנו על השכם", זו כותרת המשנה לידיעה שמופיעה הבוקר בעמ' 3 ב"ידיעות אחרונות". יום אחד בשנה? הלוואי. בכל יום חוטא "ידיעות אחרונות" בקלישאות וטופח על שכם עצמו ועל השכם הלאומית, ושתי השכמות מתערבבות ללא הרף עד שקשה להבדיל ביניהן. אם בכל זאת קיים הבדל בין עיתונות של ערב יום העצמאות ובין עיתונות של יום חול, הרי הוא שהיום העיתון גם יכול לכתוב בגופן גדול שחטא הקלישאות והטפיחה על השכם מותרים וטובים הם.

ואמנם, "העיתון של המדינה" משתדל מאוד להדגיש הבוקר את הצדדים החיוביים במדינה. הכותרת הראשית של גליון יום העצמאות, "ישראל בת 60", נראית כתצלום של מופע אורקולי יותר מאשר ככותרת עיתון, ובעמוד השער משולבת תמצית המאמר שממנו לקוחה השורה שלעיל על הקלישאות והטפיחה על השכם. זהו מאמר מאת איתן הבר, מנהל החגיגות בעיתון, שלוקח ברצינות תהומית את ההמלצה שהוא נותן לאחרים, ומיד קובע כי ישראל היא "אחד מפלאי עולם". יש לו לא פחות משישה טיעונים מדוע קביעה זו נכונה. לדוגמה, טיעון מס' 5: "לכמה מדינות בעולם החופשי, המערבי, הנאור, יש כורים אטומיים וספר תנ"ך?".

עוד תורמים לגליון החג אהוד אולמרט, ראש הממשלה הנחקר, הכותב (יפה) על "הרגע הישראלי שלי" – מעמד השבעת נתן שרנסקי לשר, שבו "אנחנו ניצחנו, עמנו ניצח, נתן ניצח"; שמעון פרס, נשיא המדינה, בוחר באותה הזדמנות בהשקת מטוס הסילון הראשון של התעשייה האווירית כרגע הישראלי שלו. לדבריו, "היה זה רגע מרגש שהביא לי רווחה ושמחה עילאית, ויצאתי לעשן. ניחוחה של הסיגריה ההיא היה הנפלא ביותר ששאפתי לריאותי". קוראי "ידיעות אחרונות", ובעצם אזרחי ישראל כולם, זוכים לברכה אפילו מהילרי קלינטון, הכותבת כי המדינה היא "דמוקרטיה חזקה ונמרצת", ומסיימת בברכת "עם ישראל חי!".

ועוד לא הזכרנו את שלל הפרויקטים החגיגיים ב"ידיעות אחרונות", שכמה מהם מצליחים להטעין את הביטויים "קלישאה" ו"טפיחה על השכם" במשמעות שכבר מזמן היה נדמה שאבדה להם לעד. מכולם נציין רק את המוסף "הצחקתם אותנו", המאגד בדיחות ששלחו קוראי העיתון. בעמוד האחורי מודפסות הבדיחות שהגיעו לשלושת המקומות הראשונים: במקום הראשון בדיחה שבה בעל אומר לאשתו שהיא פרה, ובמקום השני בדיחה על בעל שאינו מעוניין לקיים יחסי מין עם אשתו.

ולא שהעיתונים האחרים נמנעים הבוקר מקלישאות וטפיחה על השכם. "מעריב" מפרסם על שער העיתון תקצירים של שישה מאמרים חגיגיים, המובאים במלואם בכפולת העיתון הראשונה. בין היתר ניתן למצוא שם טקסט מאת ד"ר עזריאל קרליבך, שפורסם לראשונה בה' באייר תש"ח, המסתיים בנבואה כי המדינה "גדולה תהיה, ויפה – וזכה". שתיים מבין שלוש. לא רע.

עוד במאמרים החגיגיים: עופר שלח כותב על "מכונת תעמולה רבת עוצמה, חלקה מכוונת ורובה כזו שאנחנו מפעילים על עצמנו", הפועלת נגד ההנחה כי המדינה תמשיך להתקיים גם בעוד שישים שנה; אייל מגד מחליף ללא הרף בין "ארץ" ל"מדינה", משווה את שתיהן לאשה וקובע כי "יש טעם לתבוע שתאהב גם את קמטיה, את כיעורה"; רינו צרור משווה בין הריבונות היהודית כיום לריבונות השנייה, לפני אלפיים שנה, ומזהיר כי גם הממלכה הקדומה, כאשר חגגה 60 שנה, תחת שלומציון המלכה, נחשבה למעצמה צבאית וכלכלית, ובכל זאת התפרקה כעבור שש שנים בלבד; וקובי אריאלי מסתכן מעט ובנוגע לפרשת השחיתות האחרונה של אולמרט כותב: "אני מניח את כל כבודי על השולחן ומודיע כי הפרשה הזו תסתיים בלא כלום. בדיוק כמו קודמותיה. הכל הבל ורעות רוח".

ב"הארץ" מתקשים קצת יותר להשתלב בזרם הפטריוטיות. במאמר שמתחיל בעמוד השער מנתח תום שגב את גליונות עיתון "הארץ" מה-14 וה-16 במאי 1948, מתאר את השיקולים שמאחורי הבחירה בכותרות הראשיות באותם ימים, לא מפספס את ההזדמנות לאזכר את הידיעות הקטנטנות על גורל תושבי כמה כפרים ערביים, ובסופו של דבר מגיע למסקנה: "1948 לא היתה שעת אפס. הישראליות נולדה שנים רבות לפני ישראל. זה מסביר בין היתר את יכולתה להתמודד באתגרים הראשונים, לרבות נצחונה במלחמה".

מאמר המערכת של העיתון קובע כי "טעם רע מלווה את חגיגות ה-60, ואין זה מקרה שהן נערכות תחת איפול שנגזר מצורכי חקירת ראש הממשלה". ובכל זאת מסקנת המאמר, כמו גם כותרתו, היא ש"ישראל חזקה מתחלואיה".

על מה מותר לדווח

אם כבר בתחלואים עסקינן, ענייני חקירת ראש הממשלה תופסים גם היום נתחים נכבדים מהעיתונים, אם כי רק ב"הארץ" הם קודמים לחגיגות שישים שנות המדינה.

על אולמרט עצמו, שהופיע אתמול באירוע פומבי, מתקבלים רשמים סותרים. לפי אלי ברדנשטיין ב"מעריב", אולמרט נראה אתמול "עייף וטרוד" ו"בחיוכו חסרה חיוניותו הרגילה". לפי ירון דורון ב"ידיעות אחרונות", אולמרט נראה אתמול "רגוע ומחויך". עיתונאי "הארץ" לא קוראים את מצב רוחו, או לפחות אינם מדווחים על כך לקוראים.

הדיווח על מצב הפרשה וצו איסור הפרסום שהוטל עליה נע הבוקר בין המרומז לזועם. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "כתב האישום תלוי בעדות 'איש המפתח'" [טובה צימוקי, יובל יועז ומיכל גולדברג]. לפי הדיווח, בקשת הפרקליטות להעלות את העד המסתורי לעדות כבר עתה, לפני קיומו של משפט, נועדה לבחון עד כמה היא מוצקה ולקבוע לפי זאת אם אפשר בכלל להגיש כתב אישום. עוד מספרים לנו כי נקבע גם הרכב השופטים בבית-המשפט המחוזי בירושלים שידון בבקשה, וגם בתיק של אולמרט, אם וכאשר יוגש כתב אישום: נשיאת בית-המשפט מוסיה ארד, צבי זילברטל ומשה סובל.

דני אדינו אבבה וניר גונטז' מביאים ידיעה שפרדוקס בבסיסה: מידע על האיש שאסור למסור על אודותיו מידע. הם הצליחו אפילו לחלץ תגובה מבנו, האומר: "עורך-הדין ביקש מאיתנו שלא לדבר ואנחנו לא נדבר".

ב"הארץ" מדווחים יהונתן ליס ועפרה אידלמן כי לפי "גורמים במערכת אכיפת החוק", הסיכויים שיוגש כתב אישום "גדולים". אורי בלאו קושר עוד כמה קצות חוטים במשבצת המופיעה לצד ידיעה זו. זוכרים את עו"ד אורי מסר, שתמונתו, מטייל באי-תנועה בדרום נתיבי איילון, הופיעה אתמול על שער עיתון "הארץ"? ובכן, פרט לכך שהוא מעורב בפרשה אחרת שבה נחקר אולמרט, כעת מתברר, לפי בלאו, כי לפני כעשר שנים הוא גם ייצג את תושב החוץ המסתורי שאת שמו אין להסגיר. בלאו אף שוחח עם אשתו-בנפרד של תושב החוץ המסתורי ושמע ממנה כי מעולם לא אהבה את אולמרט ("הוא פוליטיקאי, אז הוא די נחמד, אבל לא נעים"), וכי היא מקווה שהחקירה תסתיים בכתב אישום נגדו.

ב"מעריב" מדווח [שמואל מיטלמן ועמי בן דוד] כי לפי "גורם משפטי בכיר", המשטרה תזמן בשבוע הבא את ראש הממשלה לחקירה נוספת, ש"במהלכה יעמתו אותו החקורים עם פרטים חדשים שהצטברו בימים האחרונים". בדיווח מצוין גם כי החקירה תימשך "עוד כמה חודשים".

על מה אסור לדווח

כיוון שלא ניתן למסור פרטים רבים על החקירה עצמה, מקדישים העיתונאים את מיטב כוחם לדיווחים על צו איסור הפרסום ועל הפרסום ב"ניו-יורק פוסט", שבו נמסרו כבר כל הפרטים החסויים.

הבוטה מכולם הוא "ידיעות אחרונות", שם הכותרת בעמ' 8 היא: "לכו חפשו (בגוגל)" [סוכנויות הידיעות ויובל יועז]. נדמה כי יותר משהיא פונה לקוראים, מבטאת הכותרת את הבוז והזעם של העיתון כלפי מי שכובל את ידיו.

תחת כותרת זו מופיעה ידיעה מיוחדת במסגרת: "זה מה שמותר לחשוף: תרגום הידיעה מה'ניו-יורק פוסט'". איך ניתן לתרגם ידיעה שפרסומה אסור? פשוט מאוד, מחציתה קווים שחורים. וכך היא נקראת: "הקשר [...] לסקנדל הישראלי. [...] עומד במרכזה של פרשת [...] סנסציונית שעלולה להפיל את ראש הממשלה הישראלי אהוד אולמרט שנמצא בקשיים, כך נודע ל'ניו-יורק פוסט'. איש [...] המנהל [...] מביתו [...] בעיירה [...] לכאורה [...] לאולמרט בזמן ש[...] כל מדווחים מקורות. [...] ככל הנראה מתכוון [...] לכאורה [...], מסרו הגורמים. 'זה נראה רציני, זה נראה כאילו [...]', אמר אחד הגורמים".

לצד אי-הידיעה הזו, ידיעה שעליה מקבל את הקרדיט "כתב 'ידיעות אחרונות'", המבקשת ללעוג לשופט שהחליט אתמול להשאיר את צו איסור הפרסום על כנו. כותרתה: "כך תקראו אלפי עמודים ב-20 דקות", ועניינה השופט דניאל בארי, שביקש לפני הדיון בהארכת הצו לעיין בחומר החקירה הסודי. לדברי הכתב האנונימי, חומר החקירה מכיל אלפי עמודים, אך בתום עשרים דקות של עיון חזר השופט והצהיר: "בדקתי בצורה קפדנית את כל החומר שנאסף עד עתה". הכתב גם מציין באותה הזדמנות את התירוץ האומלל למדי שמצאה רפ"ק איריס ברק, נציגת המשטרה, לאי-הסרת צו איסור הפרסום. ברק אמרה: "פרסום הפרשה בערב יום הזיכרון יש בו פגיעה באינטרס הציבורי. אני לא חושבת שמישהו היה רוצה לשמוע דבר כזה בערב יום הזיכרון". תירוץ זה מככב גם בדיווחי יתר העיתונים על הפרשה.

בעז אוקון מתרגם אף הוא את הכתבה מ"הפוסט", תוך שגם הוא משמיט את הפרטים האסורים בפרסום. אוקון שואל מה חושבות הרשויות בישראל: "האם העדים אינם יודעים לקרוא אנגלית? אולי קוראי אנגלית אינם יכולים להיות חשודים? האם נוכח החוצפה של ה'ניו-יורק פוסט' יש מקום להגביל, כמו בסין או בסוריה, את הגלישה באינטרנט לפחות בתקופה של בחירות רגישות?".

ירון טן-ברינק, מבקר הטלוויזיה של העיתון, כותב טור על צו איסור הפרסום. לדבריו, "התקשרו מ-1984 וביקשו שנבוא לקחת את משטרת ישראל". טן-ברינק טוען כי צו איסור הפרסום "פוגע לא רק בחופש העיתונות [...] הוא משליך את האומה כולה לתוך דממה חשוכה ואוטוריטרית, כמו בסיוטים הגדולים של ג'ורג' אורוול".

ב"הארץ" מצטטים יהונתן ליס ועפרה אידלמן מקור במשטרה שהודה כי לאור העובדה שכלי תקשורת זרים פירסמו את החשדות, וכי חלק מהמידע כבר פורסם בישראל, "הצו נשחק ומאבד את משמעותו". בדיווח נוסף על הצו [אורי תובל] מצוין כי עורכי-הדין של "הארץ" שוקלים להגיש הבוקר ערעור על ההחלטה שלא להסירו. זאב סגל, בטור פרשנות משפטית, קובע כי "קשה להשתכנע שהחקירה תיפגע כשהחשודים העיקריים נחקרו וגל שמועות שוטף את המדינה".

ב"מעריב" זכות התלונה על הצו מוענקת לנתן זהבי, שקובע כי הצו "שעושה צחוק מעצמו [...] לא שווה את הנייר עליו הוא נכתב". נראה שהפעם זהבי באמת היה עצבני; בטקסט שלו מופיע הצו מדי פעם כ"צוו".

סיכומו של דבר, הצו יוסר כנראה כבר לפני שגליונות יום שישי יירדו לדפוס. נתראה לאחר החג.

ענייני תקשורת

רפיק חלבי מתראיין למוסף העצמאות של "מעריב" [לי-אור אברבך]. חלבי טוען שנמנע ממנו לנהל את הטלוויזיה הישראלית משום שהוא דרוזי, מספר על הפוליטיקאים שהיו מטלפנים אליו כשהיה עורך "מבט" ומבקשים להתערב בשיקוליו העיתונאיים (בניזרי, הנגבי, מילוא, ליברמן, נתניהו), ובתשובה לשאלה על עתיד רשות השידור אומר: "לסגור, לסגור, לסגור. ואחר-כך לפתוח מחדש".