בערך בשנים שבהן פרץ בנימין נתניהו לתודעה הציבורית בישראל – כיורשו של יצחק שמיר בליכוד וכמציל בפוטנציה של המחנה הלאומי החבוט – שודרה בארה"ב (ואחר-כך בארץ) קומדיית מצבים בשם "בראש של הרמן". בכל פעם שכוכב הסיטקום, הרמן ברוקס, עמד בפני דילמה מכוננת, צצו ארבע "דמויות" המייצגות אספקטים של הקונפליקט בתוכו פנימה וניהלו ביניהן ויכוח משעשע, עד להכרעה.
במונחים אמריקאיים הסדרה לא הותירה חותם גדול (שלוש עונות בסך-הכל), אבל הרעיון הפסיכולוגיסטי – לייצר תמונת רנטגן של זהויות שונות באותו אדם, המושכות כל אחת לכיוון אחר – הידהד בסדרות ובסרטים רבים, לפניה ואחריה. במידה רבה, היא שיקפה את השאיפה האולטימטיבית של כל עיתונאי באשר הוא: לנסות לפענח מה מתחולל בראשו של מנהיג, רגע לפני קבלת החלטה גורלית.
לאורך השנים ניסו עיתונאים רבים בישראל לפענח מה מתחולל בראשם של המנהיגים שלנו, לעתים ככתבי חצר עם צינור מידע ישיר, ולעתים דווקא כאופוזיציונרים המוחרמים על-ידיו ולכן משוחררים להתבוננות מפוכחת מן הצד. בשתי השיטות נחלו לא מעט הצלחות, במיוחד באותם מקרים שבהם ראשי הממשלה ניסו לסנכרן בין המעשים לדיבורים, והתעסקו פחות במניפולציות תקשורתיות.
ואז בא נתניהו. בעיתונות הישראלית אפשר למצוא סוג של קונסנזוס כי הקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה נטולת הישגים או כשלונות מרחיקי לכת. מתגוללים עליו שהוא מנהיג של סטטוס-קוו שעסק בעיקר במלחמות הישרדות. אבל "הישג" אחד הוא יכול לנכס לעצמו בלב שלם: אף אחד לא באמת יודע מה מתחולל "בראש של ביבי". לעולם לא נדע בזמן אמת מה אומרות הדמויות המתקוטטות בתוך ראשו לפני קבלת החלטה, ומה גורם לדמות אחת לגבור בסוף הקרב על אחיותיה.
הרוטינה הזאת – שבה התקשורת מגלה את מעשיו של ביבי רק בדיעבד ואינה מצליחה לחדור את הבונקר שלו לפני המעשה (ולו כדי לצאת ידי חובה ולהגיד לפחות, "ראש הממשלה מתלבט בין שתי אופציות קשות...") – כבר הפכה כה טבעית, עד שכמה מאיתנו מעמידים פנים שכך תמיד היה וכך צריך להיות: ראש הממשלה שלנו הוא סוג של דייוויד בואי, שמקליט בחשאי אלבום ומשחרר מידע בנוגע אליו רק אחרי שהוא גמור וחתום. ואז, בחסות ההלם, מתחילים העיתונאים לשחזר צעדים אחורה ולשכתב פרשנויות ישנות כך שיתאימו להתרחשות החדשה, "המפתיעה".
"סופית, נתניהו מקדים את הבחירות!", מכריזים כולם, והופ – מתברר שכל הזמן הזה התקיים משא-ומתן חשאי עם מופז לכניסה לממשלה. "נתניהו וישראל-ביתנו מתחרים על אותו הקהל", מעריכים הפרשנים, והופ – מתברר שכבר שבועות מנסחים את הסכם האיחוד ל"מפץ הגדול" של הליכוד-ביתנו. "נתניהו וכחלון נפרדים", והופ – קופץ כחלון חזרה לעגלה ומתחייב לסייע לראש הממשלה כיו"ר מינהל מקרקעי ישראל. לא רק ההחלטות עצמן נסתרות מעינם של העיתונאים. דבר לא דולף אפילו כספקולציה, כבלון ניסוי, כאפשרות ריאלית, כדילמה שיש בה יתרונות וחסרונות.
לא סומך על אף אחד
האם באמת מיותר לשאול למה נתניהו עדיין לא מצא את הג'פרי גולדברג שלו, אחד שיהדהד את מלותיו וימתיק איתו סודות? מישהו בכיר ואמין מספיק שנתניהו בכל זאת יסכים להדליף לו משהו מדי פעם? בתחילת הקריירה הפוליטית היה נדמה שנתניהו דווקא חיפש. לפחות כמה ממהלכיו המפתיעים קיבלו הד מוקדם בתקשורת, ונדמה היה שכמה מהעיתונאים זוכים להצצה מהירה פנימה, לתוך הקופסה.
כאשר נחתם הסכם האיחוד עם צומת של רפול, ב-1996, חשף את הברית (שהביאה לנתניהו את הניצחון הדחוק בבחירות האישיות) ירון דקל, אז הכתב הפוליטי של קול-ישראל. אחר-כך נחשפה, בזמן אמת, הסיבה האמיתית למינויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה (על-ידי אילה חסון בערוץ הראשון). באותם ימים זכור ויכוח אמיתי בין אביב בושינסקי בקול-ישראל, אמנון אברמוביץ' בערוץ הראשון, חנה קים ב"הארץ" ואחרים באשר למחשבותיו ותוכניותיו של נתניהו. בושינסקי נטה לטובת נתניהו (ואף התמנה בהמשך לדוברו), קים ואברמוביץ' היו ביקורתיים הרבה יותר – אבל נדמה היה שבשני הצדדים הסתמכו העיתונאים על בסיס מידע מוצק, מבפנים.
בהמשך הקדנציה, כשארי שביט מ"הארץ" הרהיב עוז וניסח מניפסט חיובי על ביבי ועל התקשורת ששונאת אותו – קירב אותו ראש הממשלה, העניק לו ראיונות איתו ועם אביו ואיפשר לו לפרשן על סמך בסיס מידע מפי האתון, ולא רק הערכות שתדיר אינן מתממשות. גם יאיר לפיד, בימיו כעיתונאי רך על ספת הטוק-שואו, זכה לעדנה לתקופה מסוימת (ולראיון עם גברת נתניהו). איך שלא מסתכלים על זה, נתניהו היה באותם ימים במשחק התקשורתי, ועדיין חיפש, אולי באופן נואש, אחר עיתונאי שהוא סומך עליו מספיק כדי לדבר איתו בגובה העיניים.
עכשיו כל זה נראה רחוק. נתניהו מעניק ראיונות רק כשאלו ממש-ממש משרתים אותו – וגם אז הם חטופים וסתמיים, נטולי מידע קונקרטי ועמוסים בסיסמאות. על ראיונות עומק אין מה לדבר, ולהדלפות משמעותיות אפילו מקהלת המעריצים דוגמת דרור אידר וחבריו ב"ישראל היום" אינה זוכה. נתניהו מדלג מעל ראשם של העיתונאים, אשר תמיד מופתעים, וטורחים לציין את דבר ההפתעה בשידוריהם בחצי חיוך המשדר מרירות צינית: "שוב ביבי עשה לנו את זה".
אמת, כתבי חצר אינם בדיוק מופת לעיתונות משובחת, ואולי הטינה בין נתניהו למסקריו עדיפה ממקהלת הגרופיז העיתונאית שמשתרכת אחרי פוליטיקאים כמו אהוד אולמרט וחיים רמון. אבל ממש לא בטוח שצריך לקוות להמשך הנתק בין נתניהו לעיתונאים גם בקדנציה השלישית, ודי ברור שהציבור הוא הנפגע הראשון מהתופעה הזאת, ולו בגלל איכות המוצר שהוא מקבל על הנייר או מהמסך.
העובדה שאף פעם איננו יודעים מה באמת נתניהו רוצה, על מה הוא חושב, איך הוא מתלבט, אילו תחבולות הוא רוקם או את מי הוא מעדיף לצדו היא קודם כל פגם בתפקוד העיתונאי, המדגיש ומעצים את החולשה הגדולה של המקצוע, ומעורר שוב את הטענות (השגויות ביסודן) שכולנו מקהלה אחת גדולה.
פעם שלישית גלידה?
לבי על הפרשנים הפוליטיים והמדיניים שימשיכו, כנראה, להיות מופתעים גם בקדנציה הבאה. הם יגידו מאה פעם שאיקס יהיה שר האוצר – וברגע האחרון נתניהו ישלוף את וואי. הם יעריכו שנתניהו מעוניין במפלגה הזאת והזאת בממשלה – ובאישון לילה ייחשפו למסיבת עיתונאים על הסכם קואליציוני עם מפלגה שאיש מהם לא העלה בדעתו. ביבי יחייך את חיוך ה"תפסתי אתכם" המפורסם שלו, העיתונאים ישיבו בעווית מרירה של "בואנה, ממזר אתה".
שוב ושוב יספרו לנו שהוא אמן המניפולציות שעובד על כולם בעיניים (בעיקר עלינו, העיתונאים). שוב ושוב יעריכו ש"המינוי הזה לא יחזיק מעמד" (כי הוא לא עבר דרכנו, העיתונאים), ושוב ושוב ישחזרו את "צעדיו של נתניהו בשבוע האחרון": הפגישות הסודיות עם נתן אשל, הלבטים של הרגע האחרון, הטיוטות ששורטטו באמצע הלילה על מפית. כל הצעדים שלא היה לנו מושג על קיומם.
אולי יש מקום לניו דיל. אולי העיתונאים יכולים לשחק את המבוגר האחראי במערכת היחסים הזאת. כן, הם ינהגו בראש הממשלה בקצת יותר כבוד תמורת קצת יותר מידע. כן, הם יתייחסו אליו מדי פעם ברצינות, אפילו בסוג של ענווה. אני לא מדבר, חלילה, על מיתון ביקורת או העלמת מידע, אלא על מעט יותר פרופורציות.
סיגרים בישיבת קבינט עדיין אינם עבירה פלילית. קומבינה קואליציונית עם כחלון עדיין אינה שוות ערך לגניבת כסף מהקופה הציבורית. אולי עם פחות היסטריה, חלק מהביקורת הרצינית נגד נתניהו אפילו יידבק. ואולי, רק אולי, קורטוב מהציניות הזאת יתחלף במידע ממשי, קונקרטי, כזה שהציבור ממש יכול ללמוד ממנו משהו. שווה לנסות. אין לאף אחד פה מה להפסיד.