שלדון אדלסון (צילום: פלאש 90)
שלדון אדלסון מוטרד בוודאי מתוצאות הבחירות. זו פעם שניחה שהוא משקיע מיליונים בקידום המנהיג הבא, קודם באמריקה ועכשיו כאן, ושוב זה לא עובד.
אדלסון שילם סכום עתק כדי ללמוד את כלל האצבע, שאפשר לרכוש עיתון, אבל קשה לאלף עיתונאים, ובכל מקרה גם עיתון מאולף לא יצליח לשרת באופן בוטה את מטרות הבעלים. לא מזמן למד את השיעור הזה עמית מקומי, נוחי דנקנר. כסף יכול לקנות תהודה, אבל תהודה יתרה מעוררת את היריבים מרבצם. לא רק שעיתון החינם של אדלסון נכשל בבניית התמיכה הציבורית הגורפת בראש הממשלה, אלא שהוא גם עורר את "ידיעות אחרונות", עדיין מתחרה רב-עוצמה, לנהל קרב על הבית.
הנזק ממלחמת העיתונים אדיר. קמפיין התגובה שניהל "ידיעות" נגד ראש הממשלה היה רדוד וחסר מעצורים ופגם במוניטין המקצועי של העיתון. מוטב, על כן, ש"ידיעות" לא ימהר לחגוג את כשלון יריבו הגדול, אלא יפשוט את מדי הקרב וינסה לשקם את אמינותו שניזוקה קשות. לו הייתי איש "ידיעות", הייתי נזהר מטפיחות עצמיות על השכם. גוש המרכז-שמאל בלם אמנם את גוש הימין, אבל הסיבות לכך עמוקות משנראה לעין ואינן תוצאה ישירה של עמודיו הראשונים המתלהמים של מי שהיה העיתון של המדינה.
מכל הפרשנויות שנשמעו, אני נוטה לאמץ את ההערכה כי ההתנערות מן השלטון האפרורי, הקפוץ ונטול התקווה שהציעה קואליציית נתניהו לציבור היא נגזרת של המחאה החברתית. זו אמנם עברה גלגולים שונים, לא השכילה להתארגן במסגרת פעילה וסופה שדעכה, אבל הבוחר האלמוני שצעד לפני שנה וחצי בהפגנת המיליון הרשה לעצמו למאוס בסדר הישן ולתת הזדמנות למי שמציע גישה רעננה יותר. כהמשך לכך, אני מעז לנחש כי ציבור רחב שביטא מיאוס כלפי הסדר הישן, אם מימין ואם משמאל, ימאס גם בעיתונות הישנה, המקובעת, הקולנית והמניפולטיבית שמנהלת ומשקפת את חיינו הציבוריים בעשורים האחרונים.
רכבת ההפתעות
ככל שרב התחכום התקשורתי, כך נגלות מגבלותיו. מעולם לא עסקו יועצי תקשורת, ניתוח ואסטרטגיה שיווקית כה רבים בניהול החיים הציבוריים, ומעולם לא הרבו כל-כך לטעות. קל לנתח את מאזני הכוחות הפוליטיים במונחים של ימין-שמאל, צעיר-קשיש, ישן-חדש, מנוסה-מבטיח; קשה, כפי שהתברר, להוציא מן הניתוחים הללו תחזיות מדויקות.
השינויים הגדולים בשנתיים האחרונות נחתו עלינו בהפתעה גמורה – לא מתוך משבר קיצוני, בוודאי לא ביוזמת ההנהגה, ואפילו לא מתוך תכנון מראש מצד מחוללי השינוי. עדיין קשה להסביר את הסיבות להתלקחות המחאה החברתית ב-2011, ויעבור זמן עד שתצטייר תמונת ה"מהפכון" הפוליטי בחורף 2013 במלוא משמעותה.
אל המגבלות הידועות של סקרי דעת הקהל, שכיכבו במערכת בחירות הזאת ביוהרה חסרת תקדים, הצטרפו אילוצים חדשים. שיטות הדגימה נעשו מורכבות יותר. אי-אפשר עוד להשתמש במדגם הטלפון הקווי הישן והטוב בלי לסקור ציבורים שלמים שעברו לסלולרי בלבד. יתרה מזה, סקר טלפוני אינו מייצג כראוי את משתמשי הרשת, כך שנדרש סקר אינטרנטי רב-נדגמים כדי לצייר בבואה מייצגת של הלכי הרוח בעולם הדיגיטלי. והקשה ביותר הוא לשקלל את הנתונים משלושת כלי הדגימה הללו ולהציג על-פיהם תמונה חדה.
אבל מעבר למגבלות הסקרים, נראה כי את הפער שנפתח בשבוע האחרון, בין הסקרים שפורסמו ביום שישי שעבר (18.1.13) לבין תוצאות האמת בקלפי, אין להסביר בכלים סטטיסטיים, כי אם בחוסר יכולת לפענח את הרבדים הנסתרים של המציאות. את גודל השיבוש ממחישה תחזית הסוקרים באשר לגודלה ומיקומה של יש-עתיד בכנסת הבאה. יש-עתיד קיבלה, כידוע, 19 מנדטים, והיא המפלגה השנייה בגודלה. גוש השמאל-מרכז והימין נמצאים, כידוע, בשוויון 60:60.
סקר "מינה צמח – ידיעות" חזה ליש-עתיד 13 מנדטים, כמפלגה השלישית בגודלה (ויתרון 63:57 לגוש הימין). סקר "דיאלוג – הארץ" חזה ליש-עתיד 12 מנדטים, כמפלגה החמישית בגודלה (ויתרון 63:57 לגוש הימין), ואילו סקר הסקרים של "מעריב" (המשקלל שישה סקרים שנערכו בשבוע האחרון בערוצים 2 ו-10, "מעריב", רשת ב, וואלה ו"ישראל היום") הרחיק לכת עד כדי יתרון 69:51 לגוש הימין, ואילו ליש-עתיד העניק 10 מנדטים בלבד, כמפלגה החמישית בגודלה. אין אלה רק שגיאות דגימה וניתוח גסות – אלא החמצה מוחלטת של תמונת הניצחון בבחירות 2013.
מתוך הבלוג של ריצ'רד סילברסטיין
ביום שני, ערב פתיחת הקלפיות, פירסם הבלוגר ריצ'רד סילברטיין סקר טרי, ללא זהות הסוקרים, ובו צפה ליש-עתיד ולבית-היהודי 16 מנדטים, כמפלגות השניות בגודלן. זו יכולה היתה להיות קריאה מפוכחת יותר של המציאות, אלמלא אותו סקר נתן לארץ-חדשה לא פחות מ-4 מנדטים.
הסקר שהביא סילברסטיין והופץ במהירות ויראלית ברשת והיה לשיחת היום בברנז'ת התקשורת הוא עילה לפתיחת דיון בתקפותו של סעיף 16ה (ח) לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), הקובע: "בתקופה שתחילתה בתום יום שישי שלפני פתיחת הקלפיות והמסתיימת במועד סגירת הקלפיות, לא ישדר ולא יפרסם אדם בכתב לציבור על תוצאותיו של סקר בחירות שלא שודרו או פורסמו בכתב לציבור לפני תחילתה של התקופה האמורה".
היום מסבירים את הפער הגדול והמשמעותי הזה בנדידת קולות מסיבית של הרגע האחרון, נדידה שאינה קשורה במעשה או במחדל של המתמודדים, אלא בהלך רוחם של הבוחרים. רבים מאלה מיששו את הסחורה עד הרגע האחרון, התלבטו, החליטו, שינו, ושוב התלבטו, ולבסוף בחרו בחדש, ברענן, בצעיר, במבטיח, בפשוט, באישי, והעדיפו אותם על הוותיק, המנוסה, האחראי. אותה יד נעלמה של ציבור הבוחרים בחרה, אגב, להתעלם מן הקצוות, וללא אחוז חסימה מוגדל השאירה בחוץ את האקסטרים והביזאר.
יהיה מי שיאמר שזו בחירה רעננה ובוגרת, אבל באותה מידה אפשר לזהות בה קלות דעת. יותר מדי מפלגות על המדף, פחות מדי מצעים מגוונים. רבות מן המפלגות הציגו מצע שתומצת לנקודה או שתיים. הבוחר נדרש לבחור בין המדיני לבין כלכלי לבין חברתי – ובעיקר בין האישי לאישי, והוא אמר את דברו ובחר בחירת נוחות שבונוס בצדה: שוויון בנטל.