יום חג ב"ידיעות אחרונות"
אף שסמליל העיתון מודפס הבוקר בכחול, החג שנחגג ב"ידיעות אחרונות" אינו פסח. מבחינה מסחרית, החג כבר חלף – החלק החדשותי מכיל תריסר עמודים בלבד. זאת, לעומת עשרים בשבוע שעבר, אז היתה מתקפת פרסומות החג בשיאה. הפעם החג הוא עיתונאי, לא פרסומי. הכותרת הראשית של העיתון הבוקר כוללת מלה אחת בלבד, פסגת השאיפות של כל צהובון.
המלה היא "ההוכחה", והיא מתייחסת לכור הגרעיני שבנתה צפון-קוריאה עבור הסורים. על פני עמוד השער, ולרוחב כל הכפולה הפותחת, מציג "ידיעות אחרונות" תצלומים מתוך הכור הגרעיני הסורי, כפי שנחשפו בתדרוך שהעבירה אתמול סוכנות הביון האמריקאית לחברי הקונגרס.
שני התצלומים המרכזיים שמודפסים לרוחב שער העיתון מקבלים את הכותרות "המדען מצפון-קוריאה" ו"בתוך הכור". בראשון נראית דמות מטושטשת, עם מראה אסייתי (מנהל הכור הצפון-קוריאני), ובשני נראית בריכה מטושטשת עם מראה של מרק עגבניות (לבו של הכור הסורי).
אין קרדיט לתצלומים, אך מהידיעה של אורלי אזולאי עולה כי הם צולמו על-ידי מרגל שפעל למען ישראל. בכפולה הפותחת, כאמור, תצלומים נוספים, שבהם נראה הכור בשלבי בנייה שונים, וכן תצלומים של כור צפון-קוריאני, לצורכי השוואה.
הפרט המוזר ביותר בפרסום המיוחד של "ידיעות אחרונות" הוא הצנעת החשיפה והבלעדיות. אין כותרות הצועקות "בלעדי", "חשיפה" או "פרסום ראשון", כמקובל בכל פעם שהזדמנות כזו נקרית על דרכו של עורך העיתון. רק בראשית הפסקה הרביעית, בגוף הידיעה עצמה, מופיעות המלים "בתצלומים המופיעים בעמודים אלה לראשונה". האם חששו ב"ידיעות אחרונות" להתהדר בתארים מיוחדים ולהתעורר בבוקר למראה אותן תמונות בעיתונים האחרים? התנהלות העיתון בעבר מוכיחה כי הסיכוי לכך נמוך. האם הצנעת הבלעדיות היא חלק מההסכם שאיפשר את פרסום התמונות הללו בעיתון? קשה להאמין. נראה כי יש צורך לשתול מרגל בחדר המערכת של "ידיעות אחרונות" כדי לעלות על הסיבה האמיתית.
איך להציל את "מעריב"? אמור שלוש פעמים ****
ב"מעריב" לא מתביישים לתת לעצמם קרדיט על ראשוניות. כותרת הגג "פרסום ראשון" מופיעה, בצהוב על גבי שחור, מעל הידיעה על "סודות הקבלה של הרב כדורי", שלה מוקדשת כמחצית מעמוד השער. אבישי בן-חיים מביא בעמודי החדשות (וב"מוסף שבת" של העיתון) "חשיפה ראשונה – עצות הקבלה המעשית של הרב כדורי לשיפור החיים".
מימין: הרב כדורי והרב עובדיה יוסף. אוקטובר 2003 (צילום: פלאש 90)
מדובר ב"מחברת סודות הקבלה המעשית שליקט והעלה [הרב כדורי] על הנייר בכתב ידו", מחברת שהוסתרה עשרות שנים באחד החדרים בביתו של הרב, ו"נחשפת לראשונה לעיני הציבור". בן-חיים מסביר: "הקבלה המעשית מופעלת בעיקר באמצעות שימוש נכון בשמות הקודש הסודיים של הקב"ה ובשמות המלאכים הממונים על כל תחום ותחום [...] במחברת אינספור סגולות הפועלות באמצעות שמות הקודש הנסתרים של הקב"ה ושל המלאכים. סגולות המקיפות כמעט את כל תחומי החיים ואשר נועדו לתת מענה לרבות מהמצוקות והכמיהות האנושיות שאפשר להעלות על הדעת".
לקט מצומצם מתוכן המחברת מוגש כשירות לקוראי "מעריב": "איך 'לכבות שריפה' ללא עזרת מכבי האש אלא בעזרת מלאכים; איך יוכלו חיילי צה"ל, למשל, לראות בלילה בלי מכשירים מיוחדים [...] איך בעזרת ביצה תגרום לאויבך שיתעטש". אך אליה וקוץ בה: חלק ניכר מהלחשים מצונזר. הטקסט שמופיע בידיעה אינו מלא, ובצילום המחברת, המודפס אף הוא, כל הפרטים החשובים באמת מחוקים בפס שחור.
גם בכתבה המלאה, המופיעה ב"מוסף שבת" (היא אף נבחרה לשמש ככתבת השער, כשהחותמת "מסמך" מצורפת), לא מופיע חלק ניכר מהסודות. כך, למשל, מספרים לנו כי אפשר להחזיר אשה לבתוליה בעזרת המתכון הבא: "תקח צמר הכבש ותטבלנו במרת פרה ותעשה ממנו פתילה ותניחנה באותו מקום ותחזור לבתוליה"; ואילו המתכון להצלחת משחקי קוביות מוגש כך: "אם תרצה לצחק בקוביא ותרוויח תאמר אלו השמות קודם שתתחיל וייקח הקוביות בידו ויאמר בשם ****".
על כך כותב בן-חיים: "חלק מהסגולות נראות כמאגיה קלאסית שאינה מצריכה ידע בסודות הקבלה וחלקן כרוכות וכבולות בשימוש בשמות הקודש ואיוריהם, שצונזרו מטעמים מובנים וסומנו בכוכביות". החשיפה, אם כן, היא של עצם קיום המחברת ולא של סודות הקבלה המעשית. על המחברת אומר חוקר הקבלה הוותיק, פרופ' משה אידל, שעיין בה ומתראיין לכתבה: "זה לא משהו שלא הכרנו".
חמאה על הראש
שער "הארץ" אינו כולל חשיפה ראשונית ופרסומים בלעדיים. עמוס הראל ושמואל רוזנר מדווחים על הכור שהופצץ בסוריה, ומציינים כי "פרסום המידע המודיעיני שופך אור על כך שסוריה לא עמדה בדרישות האמנה הבינלאומית לאי-הפצת נשק גרעיני, שמחייבת אותה לחשוף פעילות ואינטרסים גרעיניים". לנזיפה זו ניתן לצרף נזיפה נוספת – על סוריה היה להימנע מלחתום על האמנה, כמו ישראל, ואז לא היתה נכנסת לצרה זו.
בטור פרשנות מזכיר הראל מה נכתב ב"הארץ" ב-7 בספטמבר, לאחר התקיפה: "דמשק אינה מספרת מה הותקף בשטחה. איך מגיבים על תקיפה ישראלית נגד מה שכלל אינו קיים? עם כל-כך הרבה חמאה על הראש, לא בטוח שהנשיא בשאר אסד ימהר לצאת לשמש". הראל מוסיף כי כעת "החמאה כבר גלויה לעין כל". ואילו יוסי מלמן מדגיש כי לפי "מומחים אמריקאים עצמאיים", שבחנו את הראיות שהוצגו בפני הקונגרס, לסורים היו נדרשות "לפחות כמה שנים" לפתח נשק גרעיני, וכי לפי התצלומים שנחשפו, לסוריה "לא היתה תוכנית גרעין צבאית פעילה".
על כבשים ובני-אדם
שער המוסף "עסקים" של "מעריב" נושא את הכותרת "כיבוש יפו", בדיוק 60 שנה לאחר שעמיחי (גידי) פאגלין הוביל את לוחמי אצ"ל לכיבוש העיר. השער מפנה לכתבה על עליית מחירי הנדל"ן ביפו [עידו אפרתי], אך לצד כתבה זו יש כתבה נוספת [מיכל שפירא], על מצב האזרחים הערבים בעיר, ש-500 משפחות מהם נמצאות בסכנת פינוי. שפירא משרטטת רקע למצוקת הערבים ביפו ומציינת כי "בסוף מלחמת העצמאות נמלטו לעזה ולביירות כמעט כל ערביי יפו, שמספרם היה אז 70 אלף. בעיר נותרו כ-4,000 ערבים [...] הם רוכזו על-ידי הממשל הצבאי בשכונת עג'מי והופרדו מהאוכלוסייה היהודית באמצעות גדרות תיל ומחסומים".
תהלוכת מחאה ביפו ב"יום האדמה", 28 במרץ (צילום: פלאש 90)
רפעת (ג'ימי) טורק, חבר מועצת העירייה, מדבר על גישת הממסד לתושבי יפו הערבים וטוען שמדובר ב"טרנספר". הוא מזהיר כי "יהיה פה משהו חזק שאי-אפשר להסביר במלים. הרבה יותר גרוע מאינתיפאדה. אינתיפאדה זה אבנים. פה אנשים ייקחו את החוק לידיים וחיים של כבש יהיו חשובים יותר מחיים של בני-אדם".
התבטאות ציורית זו של טורק מוצגת בעיתון כעמדת "ערביי יפו". בעמ' 5 של חלק החדשות מופיעה ידיעה המפנה לכתבה זו תחת הכותרת: "ערביי יפו מאיימים באינתיפאדה חדשה". גם על שער המוסף מצוין כי "ערביי העיר, שעלולים לאבד את בתיהם, זועמים: 'תהיה אינתיפאדה'".
עוד בעיתונים
במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" מדווחים יניב חלילי מניו-יורק ומודי קרייטמן מלונדון על משבר האורז העולמי. חלילי מספר כי הקמעונאית הגדולה בעולם, וול-מארט, הודיעה כי תטיל מגבלות על כמות האורז שיכול לרכוש כל צרכן; רק ארבעה שקי אורז ולא יותר. ואילו קרייטמן מספר על כתבה ששודרה שלשום בערב "בתוכנית החדשות של הבי.בי.סי", שממנה עולה כי המחסור באורז כה גדול עד שבתאילנד שוכרים מאבטחים חמושים כדי לשמור על השדות מפני גנבים.
ידיעה זו מעלה שתי שאלות: ראשית, ממתי מוכרים בוול-מארט שקי אורז? שנית, לשם מה זקוק "ידיעות אחרונות" לכתב בלונדון אם הוא מדווח על-פי מה שראה בבי.בי.סי? באשר לשאלה הראשונה, ב"מעריב" מובאת ידיעה מתורגמת מה"לוס-אנג'לס טיימס" המבהירה את העניין. נכתב בה כי "הנהלת רשת חנויות מועדון-סאם, הנמצאת בבעלות וולמארט והמספקות [כך] מוצרי מזון בסיטונאות, הודיעה כי לא תתיר לצרכנים לרכוש יותר מארבעה שקי אורז העולים על 10 קילוגרם כל אחד". לגבי השאלה השנייה: ובכן, אף פעם אי-אפשר לדעת מתי יתרסק לוויין תקשורת ובישראל לא יוכלו לקלוט יותר את שידורי הבי.בי.סי.
ואמנם, בעמ' 4 של "מעריב", תחת הכותרת "פשלה בשידור חי", מוצגת המבוכה שאירעה בטקס החגיגי לכבוד שיגורו של הלוויין עמוס 3 [רוני מלול ואמיר בוחבוט]. שלושה תצלומים של הנשיא פרס נואם בטקס שנערך בבית הנשיא לכבוד השיגור מלווים את הידיעה ומציגים, שלב אחר שלב, את תהליך היווצרות המבוכה מראשית ועד סיום. "08:01 – הנשיא נואם בשבחי הטכנולוגיה הישראלית"; "08:14 – עדיין מנסה לשמור על אופטימיות"; "08:27 – מסרב להראות אכזבה". לא מיותר לציין כי אין בתצלומים עצמם כל מידע ויזואלי התורם להבנת האירועים.
נשיא המדינה, שמעון פרס, מסרב להראות אכזבה. אתמול בטקס שיגור הלווין (צילום: פלאש 90)
קובי אריאלי כותב לצד הידיעה טור אישי על התקלה בשיגור: "בשנת השישים לקיומנו, יש לנו כבר את האומץ והיכולת להצהיר בקול גדול: זה בדיוק מה שאנחנו. מין עם שכזה שיודע לייצר את המתקדם בלווייני העולם, אבל לא יודע לתקתק את אירוע ההשקה שלו. שימותו הקנאים". לעומתו, גדעון לוי כותב בטור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ" כי היתה זו "התחלה קצת מקרטעת לחגיגות ה-60".
עוד ב"מעריב", ידיעה על כך שארקדי גאידמק מכר את העיתון הרוסי שבבעלותו לממשלת רוסיה [אלי ברדנשטיין]. לפי הידיעה, לפני שנתיים וחצי קנה גאידמק את "מוסקו ניוז", שיוצא ברוסית ואנגלית ו"נחשב בעבר לסמל הדמוקרטיה וחופש הביטוי". כעת, כיוון שגאידמק חייב 365 מיליון דולר לממשלה עקב חוב שקנה מממשלת אנגולה, מכר איל ההון את העיתון לממשלה כחלק מהסדר עימה; או, כפי שנכתב בידיעה: "יש הסוברים שמכירת העיתון לממשלת רוסיה הוצעה לו כדי להוריד ממנו את הלחץ בשאלת החוב האנגולי". כלומר, המכירה נובעת פחות משוויו של העיתון ויותר מכוחו ככלי ביטוי עצמאי. לפי "מומחים לתקשורת" המצוטטים בידיעה, העיתון, במהדורתו האנגלית, עתיד להפוך "לעיתון התעמולה של רוסיה עבור הזרים".
מן המוספים
במוסף "G" של "גלובס" כתבה על הבחישות מאחורי הקלעים בדרך למינוי מנכ"ל לחברת החדשות של ערוץ 2 [חן שליטא]. לפי הכתבה, חמישה בוחשים בקלחת: דליה איציק, שמבקשת למנות את משעל כיוון ש"חברת החדשות של ערוץ 2, מעצבת דעת הקהל המשמעותית ביותר במדינה, נותרה אחד מכלי התקשורת הבודדים שגרמו לה להרגיש שלא בנוח"; נורית דאבוש, המקדמת שינוי בחקיקה כך שגם הרשות השנייה, ולא רק הזכיינים, תוכל להציע מועמדים לתפקיד, והעלתה את הרעיון שמשעל ישמש מנכ"ל ואילו וייס יעבוד תחתיו; אבי ניר, מנכ"ל קשת, התומך בווייס כיוון ש"יותר משהוא מעריך את וייס, הוא מבקש למנוע את מינוי משעל", העשוי לגלות נאמנות לרשת; יוחנן צנגן, מנכ"ל רשת, שתומך במשעל כדי שלא יצטרך להמשיך לשלם לו משכורת גבוהה בלא תמורה; וארנון מוזס, שתומך במשעל, שנחשב למקורב לו.
מקריאת הכתבה נראה כי וייס ותומכיו בחשו בה יותר מאשר משעל, אבל מה כל זה משנה אם לוקחים בחשבון את מה שכותב היום מנחם בן בטור שלו ב"פרומו". בן מייעץ לנסים משעל להסיר את מועמדותו לתפקיד מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 2 כיוון ש"התביעה שהגישה נגדו גרושתו פוסלת לחלוטין את האפשרות שימונה למנכ"ל". לדברי בן, "זה ברור כשמש".
במוסף "דה-מרקר ויק" כתבה מאת שוקי שדה, שהתלווה למפקחי התכנים מטעם הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. מדובר באותם אנשים שעבודתם היא לבדוק ולהתריע על הפרות תנאי המכרז שמבצעות הזכייניות. בין היתר הם בודקים מתי מחלחל פרסום סמוי לתוכניות, האם משודרים תכנים מיניים לפני 22:00, מתי גוברת עוצמת הקול בפרסומות ואם משולבות פרסומות בכיכובם של מנחי תוכניות בעת שידור תוכניותיהם.
לפי הכתבה, מול העובדים עומד מערך מסועף ומתוקצב ביותר של הזכיינים והמפרסמים, המבקשים לעקוף כל חוק ורגולציה. ארז בגבאום, מנכ"ל חברה שמשתילה פרסום סמוי בתוכנית "הישרדות", מצוטט בכתבה כך: "הדרך לעקוף את הכללים היא להמציא משהו חדש שעדיין לא אסרו". עוד מסופר בכתבה על מקרה שבו התוכן השיווקי התערבב בתוכן שאינו שיווקי. לפני כשנתיים "אחת הזכייניות התעקשה לחתוך קטע מתוכנית ריאליטי, כשג'יפ שאותו פירסמה שקע בחולות".
ב"מוסף שבת" של "מעריב" כותב אריק וייס על "מדור הרכילות היחיד במגזר הערבי", המתפרסם בכפולת העמודים האחרונה של מגזין הבידור "תרפזיון". שמו של המדור "חשורה", ובעברית: חטטנית, וכצפוי הוא מעורר מהומות במגזר. וייס מביא ראיון עם עורך העיתון, ריאד פרח, בן 48, תושב חיפה, איש המפלגה הקומוניסטית, שניהל בעבר את העיתון היומי של המפלגה, "אל-איתיחאד", לפני שהחליט לפתוח עיתון משל עצמו. וייס מציין כי בניגוד לחלקי העיתון האחרים, מדור הרכילות כתוב ערבית מדוברת ולא ספרותית.
במדורו במוסף "פרומו" קורא רוגל אלפר לסגור את גלי צה"ל.
ענייני תקשורת
מתי גולן מנתח בטורו ב"גלובס" את התירוץ שסיפק יוסי מימן לוועדת תורג'מן, הבודקת אם לוותר על ההתחייבויות שנתן ערוץ 10 במכרז. מימן טען כי הוא אינו מרוויח וכי נותר בעסק רק משום שהוא חש "מחויב לערוץ". לדעת גולן, מחויבות כזו, שהיא מחויבות מוסרית, יכולה להיות מוצדקת רק אם הערוץ היה מציג אלטרנטיבה אמיתית לערוץ 2. כיוון ש"ערוץ 10 היום אינו שונה ברמתו הנמוכה, בוולגריות ותפלות מהערוץ המתחרה", אין לדעת גולן כל טעם למחויבות מכל סוג שהוא לערוץ.
"מעריב" מדווח כי חל שיפור במצבו של מגיש הטלוויזיה אייל פלד. אתמול התעורר פלד והועבר מהמחלקה לטיפול נמרץ למחלקה רגילה [רוני מלול]. ב"ידיעות אחרונות" [נעם ברקן] מצבו אף טוב יותר; שם מדווח כי אתמול קם פלד ממיטתו, עמד על רגליו ואף פסע כמה צעדים. אביו, עוזי פלד, מצוטט: "אנחנו מאושרים עד הגג ומרגישים שקיבלנו את הבן שלנו בחזרה. אני מקווה שהוא יחזור לטייל".