הפגנת הימין נגד הקפאת ההתנחלויות, אתמול בירושלים (צילום: אביר סולטן)
מסיבה ללא סיבה
יש להודות באמת: הבוקר הזה אינו האטרקטיבי ביותר שידעו עיתוני ישראל בתקופה האחרונה. המשא-ומתן לשחרור החייל השבוי גלעד שליט נעלם לחלוטין מהכותרות, וככל הנראה גם מהעתיד הנראה לעין; העימותים בשטחים בין מתנחלים לשוטרים הוחלפו אתמול בעצרת מאורגנת מול בית ראש הממשלה; וזהותו של המאבטח החשוד באונס ידועה כבר כיממה לכל בעל חיבור לאינטרנט או טרנזיסטור תקין. נקודה ראויה לציון: בתחתית עמ' 24 של "ידיעות אחרונות" מופיעה הבוקר הכותרת "איזה מין שוטר" (ליאור אל-חי מדווח כי שוטר בדרגת רס"ר מואשם בהחזקת חומר פדופילי). כל יום שבו מופיעה בעיתונות העברית כותרת בזו הלשון מועד לשעמום.
בלית ברירה מחלקים העיתונים את הכותרות הראשיות בין החלטתו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, להכריז על הגדה המערבית כשטח בעדיפות לאומית ולהעביר תמיכה כספית חדשה למאה אלף תושבי התנחלויות, ובין דיווח על אירוע שיתרחש בהמשך היום – הענקת פרס נובל לכימיה למדענית הישראלית עדה יונת. "הארץ" ו"ישראל היום" בחרו בכותרת המדינית, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" עם המדענית.
נושא נוסף שזוכה לתשומת לב כל העיתונים – מכירת מכשירי האייפון שהחלה בחצות הליל. בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מופיעה רצועה צרה עם מסקנה שעלתה מבדיקת העיתון, שכרגיל מנוסחת באופן הממוקד ביותר שניתן להעלות על הדעת: "כל האייפונים יקרים". נראה כי למסקנות דומות הגיעו לא רק עיתונאי הטכנולוגיה בעיתונות הכלכלית, אלא גם ציבור הלקוחות הפוטנציאלי, שעל-פי דיווחי הבוקר לא נהר למכירה הלילית המיוחדת שאירגנו חברות הסלולר.
זו תעודת כבוד לקהל הצרכנים הישראלי, שבימים האחרונים היה נתון למתקפה רב-חזיתית של יחסי-ציבור לקראת ההשקה של מכשיר האייפון. באחד העיתונים אף ליוותה הכותרת "מתקפת האייפון" את העמודים שבהם דווח על מתקפת האייפון. למרות המתקפה, מי שבדק מעט לעומק את תנאי המכירה הבין כי הן מבחינת הנוחות והן מבחינת המחיר עדיף, ככל הנראה, להמתין עם רכישת המכשיר עד שחברות הסלולר יסבסדו את העלויות.
ב"ידיעות אחרונות" מדווחים הבוקר איתי שמושקוביץ ונופר סיני מאירועי השקת האייפון, ומצטטים את מנכ"ל סלקום עמוס שפירא, שהודה כי במציאות שבה המטורפים לדבר כבר רכשו לעצמם מכשיר אייפון בחו"ל, "אין היגיון לערוך מכירה לילית". מדוע, אם כך, הובילה מסקנה זו דווקא לקיום מכירה לילית מטעם החברה שהוא מנהלה? מדוע עד אתמול עוד ניתן היה לקרוא ידיעות מחמיאות בעיתונות על ההחלטה לייבא את אסטרטגיית המכירה הלילית? שפירא לא נשאל, או לפחות לא עונה. הוא רק טוען כי "אם יש סיבה למסיבה – למה לא לנצל אותה".
בלי קומוניסטים, עבריינים, שיכורים ועיתונאים
בהמשך לידיעה שפורסמה אתמול ב"הארץ" על מכתבה של ראש ממשלת ישראל הרביעית גולדה מאיר, שביקשה לברר אצל ממשלת פולין אם ניתן לערוך סלקציה ביהודים המבקשים להגר לישראל, מפרסם הבוקר תום שגב בחלק ב' של העיתון רשימה הרואה במכתבה של מאיר חלק ממגמה כללית שהנחתה את הציונות מראשית דרכה. "בארכיון הציוני שמורים מסמכים רבים המשקפים את המאמץ למנוע או לפחות להגביל את עלייתם של חולים במחלות מידבקות וחולי נפש", כותב שגב, ובהמשך מציין ביובש אופייני: "העולים הרצויים ביותר היו גברים רווקים בשנות ה-20 לחייהם; רק 20% מהרשיונות הוקצו לבחורות. היתה נטייה להקשות גם על עלייתם של קומוניסטים, עבריינים, שיכורים ועיתונאים".
כתבת השער במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" [נגה אולמרט] מתמקדת אף היא בהיסטוריה של מדינת ישראל – סיפורם של ניצולי שואה שהפכו בן לילה לחיילים במלחמת העצמאות. כעילה לכתבה משמשת חנוכת אגף מיוחד בבית הפלמ"ח ללוחמים ניצולי השואה, ובהתאם לכך גם הטון השולט בכתבה: היא אינה מבקרת את הגיוס ההמוני של עקורים וניצולים, שנזרקו היישר אל קווי החזית במלחמה ומתו בהמוניהם, אלא מבקשת להעניק להם את הכבוד הראוי לנופלים בקרב.
2:1 לסולברג
באיחור קל, הנובע משעת הדפסתו וחלוקתו, הצטרף אמש העיתון "גלובס" לדיון על פסק הדין "סרן ר' נגד אילנה דיין". הדעות בעיתון חלוקות. יובל יועז, בעל טור לענייני משפט, מתריע כי "חופש העיתונות בסכנה". לדבריו, "פסק הדין הזה [...] מהווה סכנה של ממש לעיתונות החופשית, החוקרת והמסקרת בישראל [...] התערבותו של בית-המשפט בצורת העריכה של הכתבה, התעקשותו לבחון בעצמו את כל צילומי הגלם, לעבור על כל 'שוט' ולקבוע אם שילובו או אי-שילובו בכתבה מהווה לשון הרע, היא בבחינת חדירה של המערכת השיפוטית הרחק מעבר לתחום יכולתה ומומחיותה".
יועז טוען כי "ההיבט החמור ביותר בפסק הדין נעוץ בכך שסולברג שולל את קיומו של דיון ציבורי, הכרוך בסיקור עיתונאי, בעת שמתקיימים הליכים משפטיים כלשהם", ומדגיש: "אף שפסק דינו של בית-הדין הצבאי, שזיכה את סרן ר' משימוש לא חוקי בנשק, ניתן כחצי שנה לאחר שידור הכתבה, סולברג מטיל על דיין ותוכניתה את האחריות לבירור העובדות המשפטיות עוד קודם לכן, וקובע כי הנטל להוכיח כי הילדה לא היתה מחבלת – קרי, שבתיק בית-הספר שנשאה על גבה לא היה מוטמן מטען נפץ – מוטל על העיתונאי והשדר".
באשר לאישיותו ומניעיו של השופט כותב יועז כי "סולברג, חובש כיפה ומתגורר בהתנחלות, נחשב בשנים האחרונות לשופט הייעודי בבית-המשפט בירושלים לענייני דיבה ולשון הרע. במסגרת זו, הוא נחשב לשופט מחמיר מאוד כלפי העיתונות, הנוטה לקבל תביעות לשון הרע רבות. קשה להשתחרר מהרושם שבהקשר זה, משפט אילנה דיין שהתגלגל לידיו נראה לו כהזדמנות של ציבור שלם לבוא חשבון עם התקשורת האליטיסטית, התל-אביבית, עם תעשיית הטלוויזיה וההבלים, שאיננה מקפידה בכבודם של חיילים".
נראה כאילו נועם שרביט, הכתב לענייני משפט של "גלובס", קרא את טורו של יועז בטרם התיישב לכתוב את טורו שלו. ואולי אין הכרח שכל צד יקרא את מאמריו של האחר ואפשר לנחש את הטיעונים והניסוחים מראש. מכל מקום, שרביט קובע בטור פרשנות שפורסם אף הוא אתמול ב"גלובס" כי "בברנז'ה יטענו בוודאי שהפסיקה פוגעת אנושות בחופש העיתונות, ושסולברג 'הדתי המתנחל' סגר חשבון עם האליטה. אבל בניגוד לנדמה, בית-המשפט לא הכניס עצמו לחדר העריכה הטלוויזיוני ולא התערב בשיקולי העריכה. הוא רק הזכיר מושכלות יסוד, לפיהן עריכה עיתונאית כשלעצמה אינה פסולה, אבל עריכה שיש בה מניפולציות או עיוות האמת היא פסולה ומהווה לשון הרע". לדעת שרביט, "פסק הדין בעניין אילנה דיין נגד סרן ר' חשוב מאוד לתקשורת, אף שסביר להניח שהיא לא תדע (או תרצה) להפיק ממנו לקחים. הוא אינו מסוכן לחופש העיתונות, אלא עשוי דווקא לשמש לה קרש הצלה".
שרביט מזכיר גם כי "סולברג, שדן כבר שנים ארוכות בתיקי לשון הרע, נחשב אמנם לשופט מחמיר עם התקשורת. אך דווקא נסיונו בתחום הביא אותו להכיר את תחלואיה. חופש העיתונות אינו ממנו והלאה. בעבר קבע, כשדחה תביעת דיבה נגד 'כל העיר', כי 'שימוש בפרפרזה בעיתונות אינו פסול [...] גם בהתקרבותה אל גבול האסור'".
שני הכותבים נוטים להסכים בכמה נקודות. בין היתר: השופט טעה כשבחן את אמיתות הכתבה לאור החלטת בית-הדין הצבאי ולא לאור הידוע למערכת "עובדה" בעת הפרסום, וערעור לבית-המשפט העליון עשוי לשנות את התמונה (אף כי שרביט מתנבא כך: "קשה לראות מצב שבו הקערה תתהפך על פיה לחלוטין"). ועוד בגליון "גלובס": מתי גולן מסיק מהביקורת של השופט סולברג על דיין את המסקנה המתבקשת, לדעתו – על דיין להתפטר מתפקידה.
חלקה של התקשורת בסיקור פסק הדין של השופט סולברג מוזכר בידיעה מאת ערן סויסה, המתפרסמת הבוקר במוסף "המגזין" של "מעריב". לפי דיווחו, בעוד מהדורות החדשות בערוץ 2 וערוץ 1 שידרו ידיעות על פסק הדין, בערוץ 10 בחרו להתעלם. מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ, ראודור בנזימן, מסביר לסויסה כי העורכת הראשית טלי בן-עובדיה חשבה שידיעה על פסק הדין היא ידיעה "יותר ברנז'אית, פחות חדשותית ופחות נוגעת לציבור הרחב".
את טיפולה של חברת החדשות של ערוץ 2 בסיפור, חברת החדשות בערוץ שבו משודרת התוכנית "עובדה", מתאר סויסה כ"ידיעה מורחבת בנושא שכללה את פרטי פסק הדין המעניינים". בפועל, הידיעה במהדורת החדשות המרכזית של "חדשות 2" שודרה לקראת סיום המהדורה, נמשכה 52 שניות בלבד, שרק 17 שניות מהן הוקדשו לפסק הדין. כל היתר הוקדשו לתגובת מערכת "עובדה".
ענייני תקשורת
גד פרץ מדווח ב"גלובס" כי השופט בדימוס אליהו וינוגרד ישמש בורר בין קבוצת "הארץ" לבזק בינלאומי בסוגיית המכירה של מניות וואלה שבידי "הארץ". עוד מדווח כי הבעלים של קרן סקיי, צבי יוכמן וניר דגן, מנהלים מגעים מתקדמים לרכישת המניות מידי "הארץ".
גדעון אלון מדווח ב"ישראל היום" כי "הכנסת אישרה אתמול בקריאה טרומית הצעת חוק האוסרת פרסום שמותיהם של קטינים שטרם מלאו להם 18 שנה בכל הקשר שלילי".
צבי הראל מדווח ב"ישראל היום" כי נדחה ערעורו של העיתונאי יעקב העליון, שנידון ל-12 חודשי מאסר לאחר שהורשע בבעילה אסורה בהסכמה של בת 14.
גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי התוכנית "לונדון את קירשנבאום" תקוצץ ברבע שעה לטובת שידור טלנובלה.
ניר חסון מדווח ב"הארץ" כי ארבע עובדות בארכיון רשות השידור חלו במחלות אוטו-אימוניות, וכעת מתקיים בירור אם תנאי העבודה שלהן, בקרבת סלילי צלולויד ישנים, גרמו למחלתן.
איתי זיו מקדיש את טור ביקורת התקשורת ב"העיר – תל אביב" לפירוק טורו של יאיר לפיד במוסף "7 ימים" מהשבוע שעבר. לפיד, נזכיר, הלין על פניית החדשות אל הרגש והרחק מהעובדות. "זו טענה מדהימה בחוצפתה", כותב זיו, ומתרעם על הניתוק שמבקש לפיד לבצע בין אחריותו האישית ובין תעשיית האקטואליה שהוא מבקר. לדעת זיו, "הצגת הדברים מנקודת מבט חיצונית, בלתי תלויה, גובלת בגניבת דעת". בהמשך טוען זיו כי "לעתים נדמה שזהו אחד ממאפייניה החריפים של התקשורת בארץ. אנשים מניחים באופן א-פריורי תוצאה סופית גרועה, ועל-ידי כך מכשירים את כל פעולותיהם הבעייתיות בדרך אליה, אתית ואסתטית".
בעיתון "גלובס", לצד ראיון עם סמנכ"ל הטכנולוגיות במייספייס [נועה פרג], מתפרסמת כתבה מתורגמת מה"פייננשל טיימס" על עלייתה ונפילתה של הרשת החברתית [מתיו גארהאן]. טענה מרכזית שעולה מהכתבה היא שהמרדף אחר הכנסות, מרגע שרופרט מרדוק השתלט על האתר, הביא לכך ש"כל חידוש או שינוי באתר שעלול היה לצמצם את מספר העמודים שאליהם נחשפו הגולשים, ולכן גם את מספר המודעות, נפסל על הסף בידי ניוז-קורפ". הקיפאון וניגודי האינטרסים בין מקימי האתר לבעליו החדשים איפשרו לרשת פייסבוק לעקוף את מייספייס ולהפוך לרשת החברתית המובילה. יש גם טענות מנוגדות, מטעם ניוז-קורפ, אבל אין במסגרת זו די מקום להרחיבן. למען האמת, גם במסגרת "גלובס" אין די מקום להרחיב. כדאי, משום כך, לקרוא את הכתבה המלאה באתר FT.
במדור הרכילות במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן כי דב גילהר, שבתוכניתו שודרה הכתבה על העסקים המלוכלכים של צלמי הפפרצי בישראל, נגוע בעצמו בחשש לניגודי עניינים בין עבודתו כעיתונאי ובין פעילויות אחרות שלו. לדבריה, גילהר הוא בעליה של חברה לארגון הרצאות בשכר ובמקביל הוא מתווך בין יוצרי סרטים לפסטיבלים שונים. ראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 10, משיב לגולדברג-שטרן שהוא מודע לעיסוקיו השונים של גילהר. בנזימן מזכיר כי התחקיר של גילהר התמקד בצלם שעבד עבור "מעריב" ומוסיף כי "למיטב הבנתנו, העיתון מנסה לתקוע חזרה במקום שבו לא מתגלה שום בעיה אתית".
במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום ללא קרדיט שעניינה הענקת פרס הוקרה לפרשן סבר פלוצקר מטעם לשכת המבקרים הפנימיים ומבקר המדינה.