שוטר מג"ב אוחז בנער, אחד מקבוצה שניסתה לחסום אתמול את הכניסה לירושלים במחאה על הקפאת הבנייה בהתנחלויות (צילום: אביר סולטן)

"הקפאה בוערת" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". בתמונה על השער נראית נערה מניפה אצבע מול שורת חיילי מג"ב. כותרת המשנה: "מאות שוטרים פרצו להתנחלות מעלה-לבונה ונתקלו באלימות". עיקר הכפולה הפותחת מוקדש לדיווח על התמודדות לא אלימה של מתנחלים עם צווי ההקפאה: הם התגייסו למאמץ ליצוק יסודות למבנים רבים ככל האפשר לפני שההקפאה תיכנס לתוקפה.

"כחילוני בעל משפחה המתגורר ביישוב בית-אריה – שעלה לכותרות בעקבות העימות האלים על צווי ההקפאה בין ראש המועצה שלנו, אבי נעים, לבין הפקחים – אני מבקש לומר שנעשה לנו, תושבי בית-אריה, עוול גדול", כותב פלוני ("השם והכתובת שמורים במערכת") במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות". "בואו לבקר אצלנו ותראו שאנחנו אנשים מאוד נחמדים, הגונים, לא אלימים ובעיקר שומרי חוק", הוא כותב ומוסיף: "התנהגותו של ראש המועצה אינה מייצגת את היישוב, אלא את עצמו בלבד. המחאה היתה של איש אחד, שהוא במקרה גם ראש המועצה".

השכנים

הכותרת הראשית של "מעריב" היא "גדר הפליטים". "נתניהו הכריע: תוקם גדר לאורך כל גבול ישראל-מצרים", לשון כותרת הגג. לא נכתב אם יקראו לה "גדר בר-לב".

הכותרות הראשיות של "הארץ" ו"ישראל היום" מתייחסות לשכנים מצפון. "ישראל נערכת לפינוי מהכפר רג'ר – בקרוב", מכריזה הכותרת של "ישראל היום", המובאת כהרגלם במרכאות (מפי "מקורות מדיניים"). כותרת המשנה מסתיימת במלים: "ובעניין שליט – ממתינים".

כותרת הגג לראשית ב"ישראל היום": "נתניהו: סרקוזי אמר שאסד ויתר על נסיגה מהגולן כתנאי למו"מ". גם ב"הארץ" מצטטת הכותרת הראשית את נתניהו כאומר: "סוריה מוכנה לחידוש המשא-ומתן איתנו ללא תנאים מוקדמים".

ב"ידיעות אחרונות" נדחק הסיפור הסורי מהכותרת אל חצי עמ' 4. הכותרת היא "מו"מ בזיגזג", כותרת הגג מתריסה: "התקדמות בערוץ הסורי? תלוי את מי שואלים", וכותרת המשנה מכוונת אצבע ואף תוקעת אותה בעינו של ראש הממשלה: "בבוקר אמר ראש הממשלה נתניהו: הסורים מוכנים למו"מ בלי תנאים מוקדמים. בערב הבהירו מקורביו: אין התקדמות".

חנוכה שמח

"איך נהפך חג החנוכה לסמל הרדידות של תרבות הילדים בישראל", שואלת כותרת המשנה של כתבת השער של "גלריה" ("נס לא יקרה שם"). מסקנת הכתבה: האשמה היא בהורים, שבוחרים ללכת למופעי הפסטיגל למיניהם, המתהדרים בעלילות ריקות ומתחמשים בידוענים ריקנים, ומשאירים מפיקים של מופעים איכותיים יותר בכיסים ריקים.

ובכל זאת, מה רע, בעצם, בפסטיגלי החנוכה? "בראש וראשונה", כותבת באותו מוסף שהם סמיט, "מרביתם אינם מופעי תרבות, אלא מופעים של תת-תרבות, וולגריות וסגידה לידוענות, מופעים מפיצי סטריאוטיפים ודעות קדומות, מופעים שבהם פירוטכניקה היא תחליף לטקסט ולמשחק, מופעים המציעים לילדים בדיוק את מה שמציע להם המסך הקטן (שגם הוא כבר מזמן לא קטן), עכשיו בענק! בחי! בתלת-מימד!

"ומה שמקומם אולי יותר מכל: מופעים המופצים באמצעות מערכת יחסי-ציבור משומנת (המגולמת במחיר כרטיס שערורייתי) המזהה את רגש האשם ההורי, מנצלת אותו ומוכרת לו אשליה של תרבות. למחיר הגבוה של המופע יש תפקיד ביצירת אותה אשליה, שכן היא מאשררת את הקשר בין איכות לבין מחיר גבוה ובין השקעה רגשית לכלכלית. גם אם במקרה שלפנינו (כמו במקרים אחרים) אלה הקשרים כוזבים, הורה שקנה לילדו 'חוויה תרבותית' במיטב כספו יתקשה להודות בכך, אפילו בפני עצמו [...] קניית כרטיס למופע", היא מסכמת, "אמנותי ואיכותי ככל שיהיה, אינה הופכת אדם לבן-תרבות".

קולות מן החוץ

זיאד אבו-זיאד, עורך העיתון "פלסטין-ישראל" ומי שהיה שר ברשות הפלסטינית וחבר במועצה הלאומית הפלסטינית, כותב במדור הדעות של "הארץ" על המצב המדיני במשולש ישראל-פלסטין-ארה"ב. הוא מאשים את "הערמומיות של נתניהו והתרגילים שהוא עושה", שבגינם "דברים גרועים מאוד עומדים להתרחש", אולם הניתוח שלו מפנה אצבע מאשימה גם כלפי ממשל אובמה וגם פנימה, אל המדיניות הפלסטינית עצמה:

"נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, נחפז מדי כשאימץ עמדה נוקשה כלפי ההתנחלויות. קריאתו להקפאתן והודעתו על שלילת הלגיטימיות שלהן עוררו אצל הפלסטינים תקוות שווא, שאכן נכזבו, וגרמו להכרזה החפוזה על הכוונה לפנות למועצת הביטחון כדי להשיג הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית – בלי להמתין להבשלת התנאים.

"[...] סוגיית ההתנחלויות קיימת עוד מימי השיחות באוסלו. אז לא הצליחו המעורבים בהן להשיג מישראל הסכמה להקפאתן בגדה המערבית ובמזרח ירושלים [...] לאחר שהנשיא לשעבר ג'ורג' בוש החל את תהליך אנאפוליס, החלו שיחות בין עבאס לאהוד אולמרט ובמקביל בין אחמד קריע (אבו-עלא) לציפי לבני, ואיש מהם לא הודיע שהמו"מ לא יתקיים אם תימשך הבנייה בהתנחלויות – אף שזאת היתה דרישה עיקרית במפת הדרכים.

"כעת קוצרת ההנהגה הפלסטינית את פרי שגיאותיה הכרוניות. התחפרות הפלסטינים בדרישה להקפאת ההתנחלויות מציבה את נתניהו בעמדה נוחה יותר ופוטרת אותו ממעשה משמעותי כלשהו, שיקל על חידוש תהליך השלום. להודעת ישראל על הקפאה זמנית של הבנייה בהתנחלויות אין משמעות, כל עוד אינה כוללת את ירושלים".

איך שגלגל מסתובב לו

"נתניהו חזר בקטן על המשגה שעשה אריאל שרון כשפינה את גוש קטיף באופן חד-צדדי ובלי תמורה מהצד הפלסטיני", כותב היום יואל מרקוס במדור הדעות של "הארץ". אין בכך חדש, מרקוס כבר התבטא לפני שנתיים בגנות פינוי גוש קטיף ("ההתנתקות"). אולם מאלף בכל זאת להיזכר כי מרקוס היה מי שאריאל שרון בחר בו כדי להעביר לציבור את דבר תוכנית הפינוי, ומרקוס היה מי שעמד אז, בשנים 2004–2005, בראש מחנה התומכים במהלך, "אפילו יהיה זה כרוך בשפך דם" של המתנחלים.

כמו ברידוד תרבות הילדים על-ידי הפסטיגלים, כך גם בזגזוג העיתונאים (ובזגזוג מושאי הסיקור שלהם) אפשר להאשים את הציבור ואת הזיכרון הקצר שלו. הנה למשל כותרת משנה של כתבה במוסף "המגזין" של "מעריב": "רק לפני שנה בעטה אמריקה בישבנה של המפלגה הרפובליקאית וגירשה את בוש וסגנו צ'ייני מהבית הלבן. צ'ייני, עוד יותר מבוש, זוהה עם כשלון המערכה הצבאית בעיראק. אבל אותו צ'ייני בדיוק נתפס היום כתקווה הגדולה של הזרם השמרני באמריקה, אולי אף כמתמודד אפשרי נגד אובמה ב-2012".

חוק הנושא הדביק

בכל עת קיימים אינספור נושאים שהעיתונות יכולה לטפל בהם; כיצד מחליט מי שמחליט לטפל דווקא בנושא זה או אחר? חוקרים מעולם האקדמיה וקומבינטורים מעולם היחצנות ניסו ומנסים לפענח את הקוד, שכמובן לעולם לא יפוענח משום שהוא מורכב מדי, ובעיקר אנושי מדי. אולם בכל זאת ניתן לשרטט קווים לדמותו. אחד החוקים המגדירים את הנראות של נושא בתקשורת הוא חוק הנושא הדביק: כל אימת שסיפור מסוים עולה לכותרות, מיד יופיע אחריו שובל של התייחסויות לנושאים שהיו היבטים – לא דווקא מרכזיים – של הסיפור.

כך, למשל, אחרי הבריחה המתוקשרת של האנס בני סלע, החלו העיתונים לדווח על מקרי בריחה מהכלא, ואף למתוח ביקורת על רשלנות פושעת של שירות בתי-הסוהר. מספר מקרי הבריחות לא השתנה, מה שהשתנה הוא תשומת הלב התקשורתית, שנעה והתמקדה על טריטוריה מסוימת (בריחות אסירים) שעד אז זכתה להתעלמות. ההשלכות של החוק יכולות להיות חיוביות, למשל כשהוא מעלה לכותרות נושא חשוב, ויכולות להיות מגוחכות. ככלל, נדמה לי שהחוק הזה חל בדרך כלל על סיפורים לא חשובים, עם בדל סנסציה.

אחד הנושאים החמים עכשיו בחדשות הוא היותו של אחד ממאבטחי הרמטכ"ל חשוד באונס. העיתונות נוברת ללא הפסק באירוע הזה, וחוק הנושא הדביק נכנס לפעולה: במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כתבת השער (של סמדר שיר) עוסקת בנפגעות אונס ומתעדת את הטיפול בנאנסות בבית-החולים וולפסון, שאליו הופנתה הצעירה שהותקפה, על-פי החשד, במקרה המתוקשר. ויש גם השלכות אחרות לחוק, טיפשיות. למשל, התמקדות במאבטחי אישים. כך ב"מעריב" ממסגרים על השער תאונה קטלנית בהפניה "המאבטח של נתניהו נהרג על הכביש".

עמוס קינן, ועדת החקירה

אחרי מותו של עמוס קינן השנה עלתה שוב על סדר היום הציבורי הנחת הפצצה בביתו של שר התחבורה הדתי דוד צבי פנקס ב-1952. הרקע למעשה היה נסיון חקיקה שנועד להביא להשבתת מכוניות בשבת, כחלק ממדיניות הקיצוב שהיתה נהוגה אז, ונתפס כניסיון של כפייה דתית. קינן היה אחד משני החשודים במעשה, וזוכה אחרי משפט שהיו לו לא מעט היבטים בעייתיים. מספידיו של קינן – גם ב"העין השביעית" – התייחסו בין השאר לפועלו הטרוריסטי וטענו כי הוא היה זה שהניח את הפצצה. אמנם, הסוד כבר היה גלוי. אשתו של קינן, נורית גרץ, הביאה שנה לפני כן בספרה הביוגרפי על קינן, "על דעת עצמו", עדויות מפלילות למעורבותו בנסיון ההתנקשות.

הבולטות שקיבלה החשיפה עם מותו של קינן עוררה גל התייחסויות מאוחרות למקרה. כך למשל כתב ברוך גרוס, בן דודו של השר שלפתחו הונחה הפצצה, במכתב שהתפרסם ב "הארץ": "רואה אני צורך לכתוב בנושא מעשהו של עמוס קינן שהניח פצצה בפתח ביתו של דודי [...] דודי היה אישיות ציבורית אמיצה [...] אולם הפצצה בביתו, שבדרך נס לא פגעה בו, הכריעה אותו והוא נסער קשות מכך שבמדינת ישראל מי שלא מסכים עם החלטתו של שר – פותר זאת בהנחת פצצה בדירתו [...] אף ש'הארץ' ייחד מקום לאירוע זה ולביקורת עליו, נראה לי שלא הודגשה די ההשלכה של המעשה על החיים הציבוריים בישראל. אני רואה קשר בין אירוע זה לבין הרצח הפוליטי של יצחק רבין ז"ל. האם מעשהו של קינן אינו מצדיק את הוקעתו הציבורית כדי שאחרים ישמעו וייראו?".

אחיינו של פנקס דרש לצבוע בגוונים מעשיים את ההוקעה הציבורית של קינן. גרוס אף קשר בין הפצצה ובין מותו של פנקס מהתקף לב חודשיים אחר-כך. היום על שער מוסף "המגזין" של "מעריב" נראה כי יש הדים לדרישה זו. "האם השוטרים נרדמו בשמירה? מדוע איפשרו לקינן ולבן-יאיר לתאם גרסאות? ולמה סירב השופט לשמוע את העד היחידי שקשר אותם למעשה? 57 שנים אחרי, ובמשרד ראש הממשלה מתחילים לדבר על ועדת חקירה".

לפי גלי גינת, משרד ראש הממשלה התעורר לפעולה בעקבות פנייה של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, גוף ימני שהתקומם על היחס המקל שזכה לו, לפני 57 שנה, מתנקש מן השמאל. אגב, באותו מוסף מתפרסמת הקריקטורה היומית במדור הדעות, המציגה את ראש הממשלה נתניהו כשאשתו עוצרת אותו בבואו לצאת מן הבית ושואלת אותו: "התחזיות קודרות, אולי תיקח אפוד מגן?".

ועוד אגב: עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד מפרסם היום בבלוג המצוין שלו פוסט מאלף, שבמסגרתו הוא חושף טעות של מכון סקרים שבדק "האם התקשורת שמאלנית". "סיפור מביך ומבדר כמו זה שאתם הולכים לקרוא כאן סביב הסקר השני שערך המכון, לא שמעתם בחיים שלכם", כותב ליבסקינד.

חוק האח הגדול

הכנסת אישרה אתמול את חוק המאגר הביומטרי. בשנתיים הראשונות הוא יפעל בהתנדבות, כלומר, לא תהיה חובה למסור נתונים. ב"ידיעות אחרונות", שהוביל קו נגד החוק, כותרת הדיווח היא "האח הקטן".

The times they are a-changin

"נטל הפעולה החברתית ורווחתה עבר בצורה מובהקת לקבוצת הצעירים. אלא שהגדרת טווח הגילים של הקבוצה התרחבה כלפי מטה וכלפי מעלה. בהשוואה לעבר, פחות אנשים צעירים נושאים על גבם את נטל רווחתם של יותר אנשים מבוגרים" (פרופ' גדעון דורון, "חבר המועצה הציבורית של כנס ישראל לצעירים", כותב במדור הדעות של "מעריב").

"הוא נהג לומר שהדבר הנורא ביותר בסיפורים [על אודותיו] המופיעים בעיתונים הוא ש-90% מהם נכונים. עכשיו, הוא אומר, כמעט אף אחד מהם לא נכון – הם מנצלים אותו כי הם יודעים שהוא לא מסוגל להתמודד עם תביעות משפטיות" (כתב ה"גרדיאן" מצטט את הזמר ג'ורג' מייקל בכתבה מתורגמת במוסף "גלריה" של "הארץ").

ענייני תקשורת

המתנגדים לעסקת שליט מוחים נגד הקמפיין שמתנהל בתקשורת למען קיום העסקה. היום ב"ידיעות אחרונות" מדווחים מתן צורי ומאיר תורג'מן על אדם שאיבד את חייו כתוצאה מההשפעה שהיתה לקמפיין עליו. "יקיר בן מלך, צעיר מעורער בנפשו, החליט 'להציל את גלעד שליט'. הוא טיפס על הגדר במעבר ארז, נורה ברגלו על-ידי המאבטחים ומת", נכתב בכותרת המשנה, ובפתח הדיווח נכתב: "יקיר בן מלך (34) הגיע שלשום לטיפול בבית-החולים ברזילי באשקלון. הוא התיישב בחדר המיון וצפה בסרט על משפחתו של גלעד שליט. כשראה את התמונות, החליט לנסוע לעזה 'כדי להציל את גלעד'".

מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות", גפי אמיר, כותבת על האג'נדה הירוקה שאינה קיימת בטלוויזיה הישראלית. "ועידת האקלים שנפתחה אתמול פגשה ערוצי טלוויזיה מפהקים. אולפן 'מבט' בערוץ הראשון הואר, לאות מחווה, בירוק. יונית לוי בחדשות 2 לבשה ז'קט ירוק".