שני מוספי "MarkerWeek" מהחודש האחרון הבליטו תופעה בעייתית בנוף העיתונות הכלכלית. ב-7.3 התפרסם במוסף ראיון מלטף במיוחד עם אורן פרנק, לשעבר בכיר בחברת פרסום ישראלית, שפירסם בבלוג שלו (שמתאכסן באתר הבלוגים של "דה-מרקר", אלא מה?) פוסט ביקורתי על רפי גינת בעקבות תחקיר טיב-טעם. פרנק פוטר לאחר פרסום הפוסט, שממנו השתמעה ביקורת כלפי נוחי דנקנר, אחד הלקוחות הגדולים של משרד הפרסום שבו עבד (ובעצם, עדיין עובד) פרנק.

הראיון - שהוכתר בשער המוסף בכותרת "הייתי עושה זאת שוב", ובאתר האינטרנט בכותרת "שלום, רפי: אורן פרנק, גיבור הפרשה שהסעירה את עולם הפרסום, בראיון פרידה בדרך לג'וב חלומי במנהטן. בלעדי" - הוא חבר כבוד בז'אנר הפרובינציאלי של הערצת מצליחנים ישראלים בתפוצות, שממלא את מדורי ועיתוני הכלכלה הישראליים. מבחינה זו הוא איננו חריג. מה שהקוראים לא ידעו עד יום שישי האחרון הוא שפרנק היה גם בדרך לג'וב (חלומי) נוסף. ב"דה-מרקר".

בגליון ה-14.3 התפרסם טורו הראשון של פרנק במוסף סוף השבוע. השם הפרובינציאלי לא פחות של הטור היה "סיפורי מנהטן".

הסמיכות המטרידה בין הראיון החיובי לטור החדש מעלה את השאלה, האם כך ייעשה עם בכירים נוספים בעתיד? ראשית יקבלו הבכירים ראיון פרידה מחניף בעמודי העיתון, ולאחר מכן יצטרפו לנבחרת הכוכבים שלו ככותבי טורים. האם אנו צריכים לחשוש שגם תכנים אחרים ב"דה-מרקר" ובעיתונים אחרים הם רק הקדימון להצטרפות המרואיין לבית המראיין האוהד?

ד"ר רועי דודזון הוא מרצה אורח בבית-הספר לתקשורת של המכללה האקדמית נתניה