הידיעה החמה של השבוע שעבר – החתימה של אייל גולסה ממכבי חיפה בלאציו האיטלקית – יצרה שני גושי מחנות בעיתונות הספורט: האחד של ONE ושל "ידיעות אחרונות", שאצלם נחשף הסיפור, והשני של מדוכאי גולסה עלי אדמות, כל מי שלא קיבלו את הסקופ ובראשם ערוץ הספורט, "מעריב" ו-ynet.

בעוד שהמנצחים ניסו לצייר באופן חיובי את תוכן הידיעה ולעודד את הצעד של גולסה, ניסו המובסים לתקוע מקלות בגלגלים, הדגישו שוב ושוב את אופיה הפשיסטי-גזעני-אנטישמי של לאציו, והרבו לבטא את כעסה של מכבי חיפה, גם את האיומים של גורמים בקבוצה כי השחקן יסבול מאחר שפעל מאחורי גבם. הגדיל לעשות אלי אילדיס, מגיש "חדשות הספורט" בערוץ הספורט, שבסיום אייטם על אופיה של לאציו פנה אל משפחת גולסה והזהיר אותה: "כדאי שתחשבו היטב לאן הולך הילד".

אוהדי לאציו (צילום: batrax, רישיון cc-by-sa)

ב"ידיעות אחרונות" בחר עמיר פלג, בטור מושחז נוסף, לתקוף את התקשורת שנעלבה מהחמצת הסקופ והציגה את גולסה כבוגד ואת לאציו כקבוצה ניאו-פשיסטית. כותרת הטור היתה "אז מי פה הגזענים?", ומתחתיה תוהה הכותב מדוע מתעלמים בתקשורת מגילויי גזענות של אוהדי בית"ר ירושלים. יותר משפלג מנסה לחנך את התקשורת כיצד להתנהג במקרים של גילויי אנטישמיות, הוא מלין על אלה שבמקום להודות בפספוס ולהצטרף לסיפור בחרו לתקוף את השחקן.

גם הידיים של אנשי ספורט "ידיעות אחרונות" אינן נקיות. כשהם מפספסים סיפורים, במיוחד כאלה המתפרסמים ב"מעריב", חלילה להם מלהצטרף לעגלת הידיעה. כש"מעריב" מקדים אותם – הידיעה מבחינתם לא קיימת, וכשהם מקדימים את "מעריב", הם טורחים לעשות חגיגת פולו-אפ. למען הדיוק, הסקופ על גולסה פורסם תחילה ב-ONE, ודקות אחדות לאחר מכן גם בטלספורט. אבל מבחינת "ידיעות אחרונות", ברגע שהסיפור לא הופיע ב"מעריב", כאילו רק הם פירסמו אותו ראשונים.

פרשת גולסה ולאציו הסתיימה, ההדורים יושרו והילד חזר הביתה, כפי שניבאו רוב העיתונאים מקופחי הסקופ. בפולו-אפ לסיום הפרשה קבע פלג כי גולסה טעה כשחזר למכבי חיפה, ובמדור הספורט של "ידיעות" דאגו להבליט את הכותרות שפורסמו אצלם על הסיפור בשבוע שעבר, תוך הדגשה של הבלעדיות. לפני שהם מטיפים לעיתונאים אחרים, כדאי שידייקו בעובדות ולא יהללו את עצמם שלא לצורך. וכן, נראה אותם בפעם כשהם יפספסו סקופ, כמה מהר ישלפו ציפורניים כדי לחבל בו.

זכות הציבור לא לדעת

בסופו של דבר, ONE אמר את המלה האחרונה בעניין הראיון שפורסם אצלו לפני כשבועיים עם גומא אגייאר בעת ששהה במוסד לחולי נפש שבו אושפז בכפייה. כזכור, פרסום הראיון עורר סערה ואף הריץ את משפחת הפטרון של בית"ר ירושלים לבית-המשפט, שם ביקשה וקיבלה צו איסור פרסום. ב-ONE לא ויתרו, עתרו לבית-המשפט והצליחו להסיר את צו איסור הפרסום על מצבו הרפואי של אגייאר.

בהחלטתו קבע השופט יהודה זפט: "אגייאר הינו דמות ציבורית, והחשיפה התקשורתית אינה זרה לו ואולי אף אינה למורת רוחו. עובדת אשפוזו זכתה לתפוצה נרחבת, ובנסיבות העניין האיסור הגורף המבוקש אינו מידתי. לא שוכנעתי שהוא עצמו מעוניין בו, ואף שהוצא נגד גומא צו אשפוז כפוי, גומא לא הוכרז פסול דין".

ובכל זאת, חרף העובדה ש-ONE זכו בניצחון משפטי בעד זכות הציבור לדעת, הם לא חזרו לפרסם את הראיון עם אגייאר, אף שמבחינה חוקית כבר אין מניעה לכך. מדוע עמדו אנשי ONE בפיתוי לבסס את נצחונם ולגרוף עוד נתח רייטינג נאה? יכול להיות שהם הבינו שעברו את הגבול וחדרו לתחום צנעת הפרט? יכול להיות שבכל זאת גם באתר חסר בושה ומעצורים בדרך כלל יש רגעי חסד של רגישות, שכל ישר ואפילו, סליחה על הביטוי, נורמות של אתיקה?

בכל אופן, משנקבע כי חוקית לא היתה מניעה לערוך ולפרסם את הראיון עם אגייאר ממקום אשפוזו, אפשר להרהר בגבול המורכב שבין עיתונות חוקרת, רכילות, צהבת אגרסיבית והיחסים המורכבים שבין "דעת הקהל" לכלי תקשורת. במקרה של ONE, כך נראה, אף שמנהליו ניצחו בזירה המשפטית, הם בחרו להקשיב לרחש אי-שביעות הרצון שעלה מן הציבור ביחס לבחירתם לפרסם שיחה שחושפת את המרואיין באחד מרגעיו הירודים ביותר, כשחופש הבחירה שלו נתון בספק בגלל מחלת הנפש שלו.

על פניו, היו לאתר סיבות מקצועיות לגיטימיות לפרסם את הראיון: העניין הציבורי בפטרון בית"ר ירושלים הוא עצום, והוא השמיע את נאומיו ההזויים מעל כל במה גם לפני שאושפז בכפייה. לטענת האתר, אגייאר עצמו ביקש להתראיין מבית-החולים, ומעבר לכל הנימוקים שנעים בין חמלה אנושית כנה לצקצוקים מתחסדים – עיתונות בכלל, ואתר רכילות ספורט בפרט, אינם בהכרח שומרי הסף של הטעם הטוב. חציית הגבול היא לפעמים אמצעי לחשוף מציאות שלגורמים אינטרסנטיים יש עניין להסתיר. עכשיו, כשבית-המשפט הכשיר את השרץ העיתונאי, מצטיירת הבחירה של ONE שלא להשתמש בתעודת ההכשר הזאת כדי לפרסם מחדש את ראיון המריבה באור מורכב ומעניין.

תחקיר 10

פרשת פנאן ממשיכה לייצר חשיפות ותחקירים (האחרון שבהם של אריה מליניאק ב"ידיעות אחרונות", על הדילים של פנאן עם סוכנות הנסיעות של מכבי תל-אביב), והביאה גם לצונאמי של שלושה סרטי טלוויזיה בתוך חודש אחד. הסרט של אופירה אסייג, השלישי מבחינה כרונולוגית, לא חידש דבר ועסק בעיקר בצדדים רכילותיים. הראשון היה סרטו של חיים שדמי בערוץ 10, שהתאמץ והצליח לגרד שכבה ולהביא עדויות ראשונות של מושקעים בבנק פנאן.

הסרט המושקע, החושפני וגם המשפיע ביותר היה של מואב ורדי ורביב דרוקר ב"המקור" בערוץ 10, שבו שיתף פעולה, תמורת תשלום, שותפו של פנאן, החשב ציון נתן. נתן גילה בין היתר כי בני משפחת פנאן מנסים להעלים נכסים מכספי העיזבון. התחקיר המעמיק הביא לקונסנזוס של מדורי הספורט בעיתונים, שהעניקו לסיפור בערוץ 10 חשיפה יוצאת דופן וכמובן קרדיט. לא סתם התרשמו במדורי הספורט מהתחקיר בערוץ 10: גם במשטרה ובפרקליטות התרשמו, ובעקבות זאת יהפוך כנראה ציון נתן לעד מדינה בפרשה.

התחקיר של ערוץ 10 הוא כרגע המסמך העיתונאי החשוב ביותר בפרשת פנאן. שידורו שבוע לפני הסרט בערוץ 2 הפך בדיעבד את טענות משפחת פנאן באוזני אופירה אסייג לבלתי אמינות, ואת הסרט עצמו למסמך במשקל של פחות מנוצה. ככה זה כשבוחרים לעסוק בחומרים של רומן למשרתות, במקום לנצל מבחינה עיתונאית את היתרון הבלעדי של קרבה למשפחה.

2 קטנות

איפה הרגולטור. הכותרת החדשותית באתר ערוץ הספורט מבטיחה "חגיגת כדורגל מטורפת", ודורשת שכולכם תהיו שם. אבל כדי להיות שם אתם צריכים לעבור קודם אצל חברת נסיעות המארגנת טיולי ספורט. אתר ערוץ הספורט גאה להציג שוב: תוכן פרסומי בכסות מערכתית.

סלט ישראלי. רוצים לראות את גוטי מבשל לבנזמה? היכנסו וצפו בתקציר. אופס, זה בעצם משחק NBA. אתר ערוץ הספורט, ולא בפעם הראשונה, מחליף בין משחקים. לפי ההיגיון הזה, המשחק בין ריאל מדריד ללה-קורוניה מסתתר באגף ה-NBA, או שאולי במחלקת הליגה הלאומית מישראל.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il