הסקסולוגית איריס בר-און בערוץ 10, בתוכניתו של רפי רשף, 27.8.08

לעיתונות הישראלית לא שמורה הבלעדיות על עבירות אתיות. כל מקצוע והקוד האתי שלו, כל קוד אתי והעבריינים שלו. אבל האם כאשר עורך-דין, רופא או פסיכולוג מחליטים לצפצף על הקוד האתי של המקצוע שלהם כדי לספק את תאוות העיתונות למידע חם ועסיסי, התקשורת רשאית להעלים עין מכך? אתמול השיבו על השאלה הזו בחיוב "ידיעות אחרונות", "מעריב" ותוכניות האקטואליה ומהדורות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10.

במסגרת הסיקור הנרחב של היעלמות הילדה רוז פיזם, ניסו כמובן העורכים והכתבים לתקוף את הסיפור מכל זווית אפשרית. ראיונות עם קרובים ושכנים, חקירות במשטרה, גרסאות עורכי-הדין – הכל הולך כשצריך למלא עוד ועוד עמודים ודקות במידע על הסיפור המצמרר. וכמו בכל ואקום, יש מי שממהר למלא אותו לתועלתו האישית. הפעם היתה זאת הסקסולוגית (כך לפחות היא מכנה את עצמה) איריס בר-און, שמיהרה לספר לכל כתב שרצה לשמוע על הטיפול הזוגי שעברו אצלה אמה של הילדה, מארי שארלוט פיזם, ובן-זוגה רוני רון.

תוך שהיא רומסת ברגל גסה את חסיון המטופלים שלה – עבירה אתית ברורה בכל קנה מידה מקצועי – חשפה בר-און את הפרטים האינטימיים ביותר של מטופליה ושיתפה בהם את כולם. אתיקה שמתיקה, העיקר שאפשר לדחוף את השם שלך לעיתון. אבל לא את בר-און צריך לבקר כאן, אלא את התקשורת הישראלית. זאת ששירבטה בפנקסה את הדברים בלי לעצור לרגע ולהבין שבעצם הפרסום היא שותפה לדבר עבירה. בלי להבין שהעבירה שביצעו הורי הילדה, מפלצתית ככל שתהא, לא מתירה גם לעיתונאים לחטוא.