קשה שלא להתעצבן מהמיתוג העכשווי של ערוץ 5 פלוס לייב, "הבית של הכדורגל הישראלי". הלוגו של ערוץ התשלום מעוצב כבית, וברקע מתנגן שירו האלמותי של אריק איינשטיין, "כמה טוב שבאת הביתה", עוד אייקון שהיה פעם סמל של ישראל היפה והטובה, מהימים שכדורגל סימל ספורט חוצה גבולות ומעמדות, שווה לכל נפש, והפך שלא באשמתו לפזמון שמייצג את הקפיטליזם החמדני.

הפרסומות בערוץ הספורט נורות בקצב אש של תותח וולקן, לא פעם גם באמצע שידורים חיים. כך, למשל, במהלך השידור הישיר של המשחק השלישי בין פרטיזן בלגרד למכבי תל-אביב, ששודר בערוץ 5 פלוס. פרסומת כזו כיסתה כמה פעמים כשליש מסך והסתירה את המתרחש. כי מה זה משחק על העלייה לפיינל-פור לעומת קידום המכירות של 5 פלוס לייב. מה שנקרא, סדר עדיפויות ספורטיבי.

כש-5 פלוס לייב מכתיר את עצמו בתואר "הבית של הכדורגל הישראלי", הוא בפירוש לא מדייק: אם כבר בית, צ'רלטון הוא זה המחזיק בזכויות השידור של הליגה ומשדר חי מדי שבת שניים-שלושה משחקים. הסיסמה "הבית של הכדורגל הישראלי" גם יוצרת מצג שווא כאילו מאז ומעולם ליווה 5 פלוס לייב את האוהדים באותן שבתות קסומות של צהרי היום, כשההמונים נהרו למגרשים, כשהכדורגל היה שייך לעם. אם כן: כמה שטוב שבאתם הביתה, רק אל תשכחו בבקשה להכין את המזומנים.

"ערוץ הבית של הכדורגל הישראלי" מגדיר מחדש את המונח "בית"; מקום שיושביו יכולים להרשות לעצמם הוצאה של מאות שקלים בשנה בשביל מה שהיה פעם עונג חינם אין כסף. כך למעשה הדיר ערוץ הספורט מ"הבית" המוני אוהדי ספורט, שמסורתית, בכל העולם וגם בישראל, נמנים עם בני המעמדות הנמוכים.

המשחק המרכזי נותר אמנם בערוץ פתוח ומשודר במקום הכי נגיש שיש – הערוץ הראשון, אבל חוץ ממנו נותרו אוהדי הכדורגל האותנטיים, הפשוטים, העמך, בלי כלום. שדדו מהם את הכיף. כדי להצטרף לאולפן המושקע ולצוות הכוכבים של 5 פלוס לייב יש להוסיף 30 שקל לחבילת הכבלים. ואם על הדרך אתם רוצים גם את 5 פלוס גולד הנוסטלגי, שימו עוד חמישה שקלים. קטן עליכם. ולא שכחנו את הצעצוע החדש של החמדנים, דור שלישי לערוצי הגזל, ה-HD. עבור התענוג הזה תצטרכו להיפרד מ-55 שקל פלוס-מינוס, תלוי בסוג החבילה ובספקית ולא כולל עלות ממיר.

יש בכבלים המון ערוצי נישה שאינם כרוכים בשום תוספת למחיר החבילה, שנע סביב 230 שקל, אבל עבור שידורי ספורט אקסטרה נאלץ הצרכן הישראלי להוסיף כ-80 שקל בחודש (עבור 5 פלוס לייב וצ'רלטון). בערוצי התשלום הספורטיביים יודעים למי ללחוץ על הכיס.

כש-5 פלוס, הלא הוא "ערוץ הגזל המקורי" (ביטוי שטבע בזמנו ב"הארץ" רון קופמן, שכיום מככב בפריים-טיים של הערוצים השודדים), יצא לדרך ובעקבותיו צ'רלטון, פרצה סערה. אוהדים נשבעו לא לשלם גרוש וקראו למרד צרכנים. כדרכם של דיבורים וסיסמאות על מחאת לקוחות במדינת ישראל, גם המרד הזה מעולם לא פרץ את גבולות בתי-הקפה, המקוונים והממשיים. המקסימום היה תביעה ייצוגית נגד ערוץ הספורט על זליגת תכנים, משפט שהסתיים בפשרה והתאייד לטובת צונאמי מחודש של סחטנות.

בעיניי, הפשע הכי גדול של 5 פלוס לייב הוא לשדר מדי מוצאי שבת את תוכנית סיכום המחזור של הליגה. אני מקווה שהרגולטור ייקח זאת בחשבון בסוף העונה, לקראת מקצה שיפורים של מפרט השידורים. צמוד לתוכנית הסיכום יצרו בערוץ הזה פופוליטיקה חדשה בכיכובו של הסוציאליסט הדגול נתן זהבי, שלא נראה ונשמע כמי שבאמת מחובר לכדורגל, אבל מביא זעם מתוזמן; יצקו פנימה את משחקי גביע המדינה וגביע הטוטו, ואפילו צירפו לחבילה את המשחק המרכזי מהליגה השנייה, הלחם השחור והמרגרינה של אוהדי הכדורגל, שעד השנה שודר תמיד בערוץ 5. כל הסלט הזה הספיק ליצירת הסלוגן החדש, שבאמצעותו ימשיכו פרנסי הערוץ להעמיק את אחיזתם בכיסי קהל היעד שלהם.

יותר מעשור עבר מאז החלו שידורי הספורט בתשלום. רבים כבר בפנים, מבינים שאין טעם להתנגד, ומה זה בסך-הכל עוד 30 או 40 שקל בחודש. ובכל זאת, יש רבים שעדיין מסרבים לקבל זאת ונשארים בחוץ. אני בין אלה שמעולם לא התחברו, לא הצטרפו ולא שילמו שקל לאותם ערוצים. תשאלו, מה הטעם? למה לעשות עניין מכמה שקלים בעידן שבו לכל דבר יש מחיר? למה ללכת עם הראש בקיר?

אבל גם אנשים שנראה כאילו הם חושבים ופועלים מהבטן כשמדובר בקבוצה האהודה עליהם יודעים לא להיכנע לתכתיבי השעה; אוכלוסייה ששייכת לקבוצת הדון קישוטים, אזרחים תמימים ולא מעשיים היוצאים למלחמת צדק חסרת סיכוי. תגידו מה שתגידו, שזו הליכה טיפשית נגד הזרם, זעקת הפתטים, מחאת אידיאולוגים בגרוש, התעקשות של מי שמסרבים לצעוד עם ה"קדמה". אבל אני משלם כ-3,500 שקל בשנה עבור שידור טלוויזיה, סכום שאפילו לא כולל את ערוצי התשלום, ולא מסכים שימשיכו לחלוב אותי.

כמבקר תקשורת, ולא רק כאוהד קבוצת כדורגל, אני במלכוד: התוכניות שמשודרות בצ'רלטון וב-5 פלוס לייב הן מחוץ לתחום בשבילי, ומדובר בנתח משמעותי מתקשורת הספורט. אבל זה הצדק הפואטי הקטן שלי, המחאה הקטנה נגד אלה הגוזלים מאיתנו את כבשת הרש. ותמיד ישנה התקווה שהביזיון הזה, שבו לקחו לנו את הכדורגל, יחזור לשפיות. הנה, גם במעוז הקפיטליזם העולמי אישרו לאחרונה את חוק הבריאות הממלכתי, וידיעה משמחת נוספת מספרת שהרגולטור באנגליה הורה להוזיל את מחירם של ערוצי הספורט. גם אצלנו יום אחד בועת שידורי הכדורגל במדינה תתפוצץ, ויהיה מי שיוכל להתגאות שלא היה חלק מהעדר.

בקטנה והתנצלות

בוואלה פירסמו בערב חג הפסח פרויקט יפה על יוסי בניון: הילד בן 30. חבל שהם קצת קילקלו בפרסום על רוברטו קולאוטי, שמצטרף למכבי תל-אביב תחת הטייטל המבהיל בגודלו "חשיפה", שעשה בית-ספר לכל אתרי ה"פרסום ראשון". כשבוואלה רוצים, הם יצירתיים גם בקטע הזה, אבל לחגוג עם "חשיפה"? החתימה הצפויה של החלוץ התפרסמה בעיתונים כבר לפני כשלושה חודשים, כך שוואלה לקחו לעצמם קרדיט שלא בדיוק מגיע להם.

אגב, "ידיעות אחרונות" טפח לעצמו על השכם עם צילום הכותרת על קולאוטי מה-23.12.09, אלא שב"מעריב" הזכירו שהם פירסמו את הידיעה כבר ב-15.12.09, ובכך ניצחו בעוד תחרות מפוקפקת של "אני הייתי קודם".

ועוד בענייני פרסום ראשון: בטור הקודם כתבתי בטעות כי "ידיעות אחרונות" לא הזכיר את מועמדותו של אייל ברקוביץ' לתפקיד מאמן הנבחרת. בבדיקה נוספת התברר כי "ידיעות" הזכיר גם הזכיר. אני מתנצל בפניהם. 

לתגובות: yegerm9@walla.co.il