ביום רביעי קיבלתי בדואר את החלק השני של אגרת הרדיו והטלוויזיה. 195 שקל, לתשלום עד ה-1 באוגוסט 2010. שלא כדרכי לחכות כמעט עד הדדליין, הפעם מיהרתי לשלם. בכיף שילמתי. זו היתה דרכי להביע הערכה לערוץ שעשה לי, כמו לצרכני כדורגל אחרים, את השנה. זה קרה מדי שבוע במשחק המרכזי של ליגת-העל ונמשך בימים אלה, בתצוגת שיא של שידורי המונדיאל. הערוץ הראשון פתוח אצלי בבית רוב שעות היום, כשפעם בכמה שעות פורץ מעיין הכדורגל.
ההקדמה הזו נועדה ליצור לובי לערוץ הראשון, בנסיונו לזכות בעונת שידורים נוספת של המשחק המרכזי. רשות השידור עלתה לגמר יחד עם ערוץ הספורט, לאחר ששניהם הגישו הצעות של לפחות 13 מיליון שקל. בקרוב תחליט ההתאחדות לכדורגל למי להעניק את הכבוד. אם הייתי האיש שצריך לקבוע, הייתי מחליט ללא היסוס: רוממה, ירושלים. גם אם ערוץ הספורט הציע סכום גבוה יותר. יש דברים שלא נמדדים בכסף: שידור ציבורי, מסורת, מחויבות לצופה. כל אלה גלומים בערוץ הראשון.
אם ההתאחדות רוצה לשמר את הכדורגל הישראלי בחזית ולחזק את מעמדו, הערוץ הראשון הוא המקום האידיאלי לחלון הראווה של ליגת-העל. הוא נגיש ומוכר לכולם, בניגוד לערוץ הנישה, שרק חובבי הספורט מגיעים אליו. בעונה שעברה הפתיע הערוץ הראשון כשקיבל את זכויות השידור מתחת לאפו של ערוץ הספורט, שמשך זמן במשא-ומתן מייגע. הערוץ הראשון לקח את הצ'אנס בשתי ידיים. עוד קצת שדרוג בגזרת ה-HD, ולא יהיו טענות לאף אחד. אל איושה של עמדת הפרשן בדני נוימן צריך להתייחס כאל גזירת גורל. לא הכל מושלם בחיים.
לערוץ הספורט יתרונות משלו. אם יקבל את הזכויות, הוא יעביר את המשחק המרכזי בצורה מקצועית ואיכותית לא פחות מהערוץ הראשון. ההבדל הוא בגישה. ההתעללות השיטתית בצופים עומדת לחובת ערוץ הספורט. בשנה שעברה זכה הערוץ בחבילת שידורי כדורגל שכללה גם את תוכנית סיכום המחזור. עד שזו הגיעה אל המסך, עברו כעשרה מחזורים. גם אז הוכו הצופים בהלם: התוכנית שודרה רק ביום ראשון, 24 שעות אחרי תום המשחקים. אולד ניוז.
זה לא נעצר כאן: בהמשך עברה התוכנית להיות משודרת במוצאי שבת, אבל רק בערוץ התשלום (5 פלוס לייב). מהלך חוקי מבחינה רגולטורית, צעד גס וחצוף מבחינה ציבורית. אמנם תוכנית הסיכום שודרה גם בערוץ הבסיס, אבל רק ביום ראשון. כלומר, רק מי ששילם סכום נוסף תמורת 5 פלוס לייב זכה לראות את השערים והאירועים כבר במוצאי שבת. בכך נקבע רגע שפל בשידורי הספורט בארץ: לראשונה אחרי כארבעים שנה, לא כולם יכלו לראות את שערי המחזור ברגע הבקעתם.
כדאי שבהתאחדות יזכרו את קיץ 2009 המתיש. איך ערוץ הספורט וצ'רלטון ניסו להוריד את ההתאחדות על הברכיים, האשימו אותה ברמה המידרדרת של הליגה ובנסיגת הרייטינג, במטרה להפחית סכומים ואפילו לא לשלם בכלל. כך צ'רלטון, שדרשה לפני כשנה לבטל את החוזה שעליו היא חתומה לשידור משחקי הליגה. הסאגה הזו הסתיימה השבוע, כשפסק בורר קבע כי עליה לעמוד בהתחייבות ולשלם להתאחדות את מלוא הסכום (12.4 מיליון שקל), כולל הוצאות משפט כבדות (400 אלף שקל).
עם העבר העשיר של ערוץ הספורט בזליגת תכנים, לכו תדעו איפה יתגלה הטפטוף הפעם אם הוא יזכה במשחק המרכזי. אולי את חצי השעה שלפני המשחק ישדרו קברניטיו בערוץ הלייב, וכך גם את התגובות והסיכום. הם הרי אלופים בלהמציא פטנטים יצירתיים בהעדפת לקוחות האקסטרה על חשבון צרכני הבסיס. עם השידור הציבורי אין סכנה כזו. גם אם הערוץ הראשון הגיש במכרז הצעה פחותה, הערך המוסף שהוא מביא מתקזז עם ההפרש ואף עולה עליו. תנו לו את המשחק המרכזי.
מראה מראה שעל הקיר
בספורט "מעריב" פירסמו השבוע ראיון עם דני נוימן (מאת אביעד פוהורילס מדרום-אפריקה), שהגיב על הביקורות הקשות נגדו, בעיקר מצד טוקבקיסטים. ב"מעריב" הבינו שכתבה כזו מעניינת יותר מהחומרים השוטפים על אנגליה והולנד, ומיקמו אותה בעמוד שמאלי לפני האמצע. מאות הטוקבקים שגרפה הכתבה ב-nrg הוכיחו זאת.
נוימן חזר בראיון על המנטרות הרגילות שלו: "שונאים אותי כי אני בית"רי, איש ליכוד, 90 אחוז מהטוקבקיסטים הם אוהדי הפועל תל-אביב, אני בז לאנשים האלה, אני כבשתי הרבה שערים, הם בחיים לא נתנו פס", ועוד.
נראה כי לנוימן אין יכולת לביקורת עצמית מינימלית. הוא לא מודע לדרך שבה הוא נשמע בשידור. הוא מאשים את המבקרים בחוסר ענייניות וטופל עליהם האשמות מגוחכות. נטפלים אליו כי הוא בית"רי? גם אלי אוחנה בית"רי, אבל הפרשנות של אוחנה מקצועית ורלבנטית.
אדם עם מודעות עצמית היה מטה אוזן לביקורת הנשמעת כלפיו מכל עבר ומנסה להשתפר. אצל נוימן זה לא קורה. הוא תקוע על גל פרשנות שלא מחדשת כמעט דבר. ברדיו זה איכשהו עובר, אבל לא בטלוויזיה. מבחינת נוימן, מה שחשוב זו השורה התחתונה. הוא תפס את השור בקרניו, וכולם יכולים לקפוץ לו.
5 קטנות
קטנוניות. לפני חודש פורסם ב"גלובס" כי בערוץ הספורט, שהפיק את אולפן המונדיאל עבור רשת, סירבו לשתף בתוכנית את אופירה אסייג, חרף בקשת הזכיינית. אסייג נותרה בחוץ, ואלי אילדיס וכוכבי ערוץ הספורט הובילו את האולפן. הנקמה מצד ONE היתה הבלטת הרייטינג הדל של האולפן.
זה התחיל עם "האולפן המדשדש", נמשך עם "האולפן עדיין צולע", ואחר-כך "הצופים נטשו את האולפן". ביום שלישי השבוע הרייטינג היה גבוה יחסית, 11.2%, אז הבליעו את אזכורו בסוף הטקסט, שאף אחד לא ישים לב. בסך-הכל האולפן השיג רייטינג סביר פלוס, בהתחשב בשעה המאוחרת (23:30). רק ב-ONE בטוחים שאם אסייג היתה מנחה, כל 25 אחוזי הצפייה במשחקים שהסתיימו היו נותרים ערים גם לקראת חצות.
נאה דורש. רון קופמן הוא אחד המבקרים החריפים של חברת הכבלים הוט על החלטתה להיפטר מערוץ ESPN. ב"ישראל היום" הוא תקף השבוע גם את ניצן חן ואת המועצה להסדר שידורי הכבלים והלוויין בראשותו, ושאל איך הם קובעים שיורוספורט 2 הוא חלופה סבירה בשעה שגם לניצן חן וגם ליועץ הספורט שלו, משה גורלי, אין מושג בספורט אמריקאי. "האם זה האיש שאמור להגן עלינו מפני הדורסנות של חברות התקשורת?". שאלה לגיטימית. עם כל הכבוד לקופמן, הלוחם נגד עוולות, לא ראינו אותו יוצא כך נגד הרגולטור, שעמד מנגד בשעה שמקום העבודה של קופמן, ערוץ הספורט, התעלל במשך שנים בצופים.
עונת השרלטנות. גם בקיץ הזה שאחרי עידן גאידמק מספקים מדורי הספורט במה לרודפי פרסום ושרלטנים למיניהם שקופצים על עגלת בית"ר ירושלים. הפעם זהו יניב נקש, איש עסקים חרדי מפלורידה, שבמסגרת ה"כפי שפורסם לראשונה בעיתוננו" ("ידיעות אחרונות") רצה לרכוש את בית"ר. יש רק בעיה קטנה: הוא לא יקנה את הקבוצה אם היא תשחק בשבת. כיוון שזה בלתי אפשרי, העסקה מתפוגגת באותה מהירות שבה החלה. ב"ידיעות" סגרו עניין בכותרת ענק של שתי שורות ("לא ארכוש את בית"ר אם תשחק בשבת"), אולי הכותרת הכי מיותרת בתקופה האחרונה. עכשיו מחכים לאיש הקש הבא.
אז מאיפה הוא? עמיר פלג, "ידיעות אחרונות", כתב על נצחון גרמניה את אנגליה והזכיר את שער המחלוקת של ג'ף הרסט בגמר המונדיאל אנגליה-גרמניה ב-1966. בעמודי החדשות, על-פי פלג, הקוון שאישר את השער הוא מאזרבייג'ן, בעוד שבמדור הספורט הוא בכלל מאוזבקיסטן. דווקא הגרסה של עמודי החדשות היתה מדויקת.
איפה מודי? מודי בר-און מערוץ הספורט נסע לדרום-אפריקה ומביא משם תוצרת מעניינת. רק חבל שלפעמים מרוב התרגשות מתבלבלות הידיים לעורכים והם מספקים לינקים לא נכונים לסרטים שלו.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il