פיגוע הנקמה של חיזבאללה על חיסול מורנייה טרם התרחש, והכותרות הראשיות של הצהובונים מתקשות להעביר את הזמן עד לבוא האסון. נתחיל, אם כן, בכמה סיפורים מעומק העיתונים.

"שלום, מדבר השגריר"

אסף לוי, שליח "כלכליסט" בנמיביה, מדווח על הרפתקאותיו בכלא הנמיבי. אתמול הועתק כמעט מלה במלה הדיווח הרכילותי-בלעדי שמסר על מסיבת בר-המצווה של בנו של קובי אלכסנדר לעיתון-האם "ידיעות אחרונות". היום מופיע הדיווח האישי-בלעדי על מעצרו ושחרורו ב"כלכליסט" בלבד. עניין של סדר עדיפויות.

ולגופו של דיווח: לוי מתאר בפירוט יחסי כיצד נכלא ונחקר. לדבריו, שמע שבמלון שבו מתארחת פמליית בר-המצווה שוכן גם סגן נשיא צפון-קוריאה, והחליט לעשות מעשה עיתונאי. "הרחתי סיפור", הוא כותב, ומספר כי ניגש לסוויטה הסגן נשיאותית כדי לבקש ראיון. מסיפורו עולה שתמיד כדאי להסתובב כשתעודת העיתונאי עליך, אבל במיוחד כשאתה מצלם בשעת לילה מאוחרת חדר מלון נמיבי שבו שוכן סגן נשיא צפון-קוריאה. לאחר שהתברר כי תעודת העיתונאי שלו אינו ברשותו, נעצר לוי על-ידי אנשי הביטחון במלון והואשם בהסגת גבול. חיש קל מצא עצמו לוי בתא כלא נמיבי. הוא מתאר את החוויה: "בליל שפות שאיני מכיר נשמע מכל עבר, ריחות שתן מתערבבים בריחות סבון זול של האסירים הוותיקים", ועוד כהנה וכהנה תיאורים צבעוניים מליל המעצר.

האות המעודד הראשון שקיבל היה שיחת טלפון מרני רהב (קונסול הכבוד של איי מרשל), שלדברי לוי התקשר אליו בבוקר ובירך אותו במלים "שלום, מדבר השגריר". מדיווחו של לוי עולה כי גורמים במערכת "כלכליסט", שאליהם צילצל בעת שעוכב לחקירה, ניצלו את העובדה שלרהב דרכון דיפלומטי כדי שיסייע בשחרורו. וכך, לאחר כמה חקירות ושעות של מתח, שוחרר לוי ועלה על טיסה לדרום-אפריקה. אף שגורמים רבים פעלו למען שחרורו של לוי, היחיד בידיעה ב"כלכליסט" שמקבל קרדיט בשמו המפורש הוא רהב.

גיוס שיא מכווץ

ועוד בזירה הכלכלית: דיווחים סותרים על מידת ההצלחה של דב מורן ומיזם המודו שלו לגייס השקעות (אם כי אף אחד לא חולק על העובדות - גיוס של 150 מיליון דולר). הדיווח ב"גלובס" [בתיה פלדמן], המופיע בעמוד הראשי של העיתון, זוכה לכותרת "מגה-גיוס לדב מורן", וכולל את הקביעה כי "גיוס בהיקף כזה נחשב לגדול למדי ונדיר יחסית בנוף ההון סיכון הישראלי". ב"דה-מרקר" [גיא גרימלנד] נכתב כי מדובר ב"סכום שיא במונחים של תעשיית ההון סיכון הישראלית", ואף נטען כי היקף הגיוס "יכול לגדול", שכן "רשימת המשקיעים המבקשים להשקיע בחברה היא עצומה".

"כלכליסט", לעומת זאת, אינו נמנה כנראה עם אוהדי דב מורן ומיזם המודו. הכותרת המובאת בעמוד הראשי של העיתון מספרת כי "דב מורן נאלץ לכווץ את השווי של מודו" [גולן חזני]. לפי גרסת העיתון, מורן ביקש לבצע גיוס לפי שווי של 200 מיליון דולר, אך בסופו של דבר הסתפק בשווי של  150 מיליון. יש גם ציטוט של "גורמים בענף הביטוח" שמסבירים כי "המשקיעים מחפשים השקעות בטוחות ולא חלומות". אולי כדאי למורן לזרוק ל"כלכליסט" איזה ראיון או מכשיר מודו בלעדי לצורך שיפור הסיקור.

שמו של הכתב שהביא את הסקופ שמור במערכת

ידיעה שמקבלת הפניה בולטת בשער "ישראל היום" מספרת כי שר המשפטים דניאל פרידמן פנה לח"כ אורית נוקד (עבודה-מימד) ואמר לה, כך מצוטט: "תמכי במועמדת שלי לעליון, היא משלכם". הידיעה, שמשום-מה חתומה על-ידי "כתב 'ישראל היום'", מופיעה במלואה בהמשך העיתון.

בידיעה עצמה לא מופיע הציטוט המדויק שהוזנק לעמוד השער, אלא רק מסופר כי השר ניסה לשכנע את חברת הוועדה לבחירת שופטים לתמוך במינוי השופטת יהודית צור, בניגוד לדעתה של ביניש, "בעודו טוען כי נשיאת העליון בכלל מצדדת במינוי זה", וכי ציין שהמועמדת קרובה בעמדותיה לעמדות מפלגת העבודה.

לא ברור כיצד האנונימיות של הכתב מסתדרת עם העיקרון הראשון של "ישראל היום", כפי שהוא מופיע כל בוקר בעמ' 2 של העיתון, "לומר את האמת, ישר ולעניין". מדוע גם העיתונאי, ולא רק המקור, צריך להישאר בעלטה?

מכל מקום, לידיעה האנונימית מתלווה מאמר של דן מרגלית, הכותב: "הידיעה הנחשפת היום ב'ישראל היום' היא תמצית החומרה שבפעילותו של שר המשפטים דניאל פרידמן, בדרכו לשחיקת שלטון החוק בישראל". מרגלית חוזר, פחות או יותר, על עיקרי הידיעה שמופיעה לצד טור הפרשנות, ומוסיף כמה מלים על חומרת העניין. הוא מסכם: "בעיתונות של פעם נהגו לכתוב כי 'הדברים מדברים בעד עצמם'. כבר שנים שחדלו מלהשתמש במטבע לשון זה. במקרה הנוכחי ראוי לחזור אליו. כל-כך עצוב. כל-כך מסוכן".

הכותרות הראשיות

ב"ידיעות אחרונות" לא מתאפקים נוכח העובדה שפיגוע הנקמה על חיסול מורנייה טרם התרחש ובוחרים לדווח על פיגועים ומלחמות שעלולים לפרוץ. כותרת הגג של עמוד השער טוענת: "חשש בצה"ל: פיגוע של חיזבאללה בחו"ל יגרום להתלקחות בצפון". בכפולה הפותחת מספקים אלכס פישמן ויוסי יהושע תסריט היפותטי של מלחמה, ובאותה הזדמנות, על כל צרה שאולי תבוא, מביא איתמר אייכנר עיקרי דו"ח סודי שהכין מערך מל"ח (משק לשעת חירום), המצייר תרחיש אחר של מלחמה שעלולה לפרוץ, אם וכאשר.

דיווחו נפתח במשפט הפסימי "מאות הרוגים, אלפי פצועים, מטחי טילים על גוש דן ועל ריכוזי הערים, השבתה כללית של נתב"ג, כבישים מופצצים ללא הרף, הפסקות חשמל ארציות למשך שעות ארוכות וקריסת אספקת מים לאזורים שלמים". בהמשך הוא מדווח כי "במלחמה ההיפותטית ייהרגו" כך וכך אנשים, וכך וכך ייפצעו וכדומה. אין צפי לאופן שבו יגיבו הצהובונים למלחמה העתידית.

הכותרת הראשית על שער העיתון עוסקת במפלס המים בכנרת ("הקו השחור של הכינרת"). נראה כי החום הגדול של יום אתמול הזכיר שהווילה בג'ונגל שהקמנו כאן לתפארת אינה אלא וילה במדבר, ואולי כדאי להיערך בהתאם. ההפניה ("פעם היו כאן מים - עכשיו יש בצורת") היא לכפולת האמצע של העיתון, שם כותב עמיר בן-דוד כי "אנחנו בצרות", ומרחיב: "בעוד שלושה חודשים זה יקרה. הכינרת, האגם שמסמל עבור כולנו את מצבו העגום של משק המים שלנו, תרד מתחת לקו האדום".

שער "מעריב" מחולק הבוקר לשניים. בחלק העליון הפניה לראיון "מיוחד" עם נוחי דנקנר, ובחלק התחתון הפניה לדיווח כי "גם חלוץ ושקדי נחשפו לחומר המסרטן".

ההישג של יהודה שרוני ממוסף "עסקים" של העיתון מרשים. לא בכל יום מדבר דנקנר עם עיתונאים לציטוט. מכל עיתוני העסקים בישראל, בחר דווקא במוסף הצנוע של "מעריב" כדי לספר כי לדעתו "שיא המשבר עוד לפנינו". דפדוף לידיעה של שרוני מגלה כי מדובר, בפועל, בהתבטאות אחת של שלושה משפטים שנאמרו לעיתון, וכי יתר הדברים של דנקנר מצוטטים מדברים שאמר אתמול בישיבת דירקטוריון של דיסקונט-השקעות. עדיין, בהתחשב בפתיחות של דנקנר לאמצעי התקשורת, גם שלושה משפטים הם ראיון בלעדי.

הסיפור השני שהעיתון מציג במרכז סדר היום הוא, כאמור, החומר המסרטן שהתגלה בתאי הטייסים של מטוסי F-16. הכפולה הפותחת מוקדשת לדיווח על מצב הרוח בחיל האוויר [אמיר בוחבוט]. השורה התחתונה, שמשמשת גם הכותרת, היא שרק בעוד כ-15 שנה ייוודעו ממדי המחדל.

ב"הארץ" הכותרת הראשית משדרת דווקא אופטימיות: "המו"מ לעסקה נמשך, למרות הרג מורנייה" [יוסי מלמן]. בידיעה מדווח כי ישראל שוקלת לשחרר אסירים פלסטינים תמורת מידע על החיילים גולדווסר ורגב, וזאת בניגוד לעמדתה עד כה. עוד מספר מלמן כי יש התעכבות בעסקה לשחרור שליט, בגלל "חילוקי דעות פנימיים" בחמאס.

צונאמי זאת רק ההתחלה

ידיעה נוספת בשער "הארץ" עוסקת בהוראתו של ראש הממשלה "להחזיר למצרים מסתננים מיד עם לכידתם" [רותי סיני וברק רביד]. לפי הדיווח, אולמרט הביע כעס על כך שצה"ל אינו מבצע "החזרה חמה". אין הסבר למונח, אבל הכוונה ברורה. מובא ציטוט של אולמרט האומר על הסתננות הפליטים כי "זה צונאמי שיכול להתגבר", בלי להעיר על חוסר ההיגיון של הדימוי וחוסר הדיוק שלו. רק בעמ' 11, עמוק בהמשך הידיעה, מדווח כי "בשבועות האחרונים [...] פחת מספר המסתננים", במרץ באו 350 איש, לעומת כ-2,600 בינואר ופברואר גם יחד.

ב"מעריב" מדווחים על הנושא בעמ' 12 [אורי יבלונקה, מיכל שפירא ומרב דוד], ומגלים כי לפי התוכנית של ראש הממשלה, "אלפי הפליטים יישלחו לקציעות - ואז יגורשו". עוד מסופר שם כי בדיון שערך אתמול אולמרט בנושא סוכם כי "שרת החוץ ציפי לבני תפעל מול האו"ם ומדינות אפריקה על מנת לאתר מדינה שתסכים לקלוט אותם". אולי כדאי להם לפנות לרני רהב. אומרים שיש לו קשרים בנמיביה.

בשולי העיתונים

טובה צימוקי ממשיכה לסקר ב"ידיעות אחרונות" את פרשת רמון, מהזווית של השר, והפעם מספרת כי "מחשיפת תמלילים שהיו חסויים עד כה מתברר: למשטרה לא היה שום בסיס לבקש האזנות סתר בפרשת רמון". לידיעה מתלווה מאמר פרשנות של בעז אוקון, הקובע כי זו דוגמה  ל"פרקטיקה בעייתית ופסולה של המשטרה בנוגע להאזנות סתר ולהסתרת חומר חקירה".

רותי סיני מדווחת ב"הארץ" כי "חצי מהמעסיקים בישראל עוקבים אחר עובדיהם באמצעות מצלמות". כך לפי סקר שערך פרופ' יצחק הרפז מאוניברסיטת חיפה בקרב "מנויי העיתון המקצועי החצי-שנתי 'משאבי אנוש'". מממצאי הסקר עולה גם כי המעסיקים בודקים את הגלישה באינטרנט של העובדים והודעות הדואר האלקטרוני שלהם, וכן עוקבים אחר רכב החברה באמצעות הג'י.פי.אס ואחר העובד עצמו באמצעות הטלפון הסלולרי. הממצאים הללו מושווים לממצאי סקר דומה שנערך בארה"ב. מתברר כי בישראל לא רק שעוקבים יותר אחר העובדים, אלא גם מדווחים להם על כך הרבה פחות מאשר בארה"ב.

מתקפת בלעדיות ב"דה-מרקר"

"דה-מרקר" נפתח הבוקר עם שלוש ידיעות, כל אחת על פני עמוד שלם או כפולת עמודים, כל אחת זוכה לחותמת "בלעדי". הראשונה מספרת על תוכנית "להפוך את ישראל למרכז פיננסי בינלאומי", שאמורה לצאת לפועל "כשהמשבר הגלובלי יחלוף" [מוטי בסוק]. השנייה מספרת כי חברי ועדה שכינס משרד האוצר בוחנים "הוצאת כרטיסי האשראי מהבנקים והקמת בית-משפט לכלכלה" [מירב ארלוזורוב]. הידיעה השלישית, שמופיעה גם על שער העיתון ככותרת הראשית, מגלה כי "צינורות הגז הטבעי שהונחו בין מצרים לישראל ובדרום צרים מדי; עלות הרחבתם: חצי מיליארד דולר" [אבי בר-אלי].

עוד בעיתון, כתבה ראשונה בסדרת כתבות על שוק התקשורת הישראלי. אמיתי זיו כותב על שוק השיחות הבינלאומיות וספקיות האינטרנט. הכותרת היא "הפס מתרחב, שורת הרווח גדלה", והכתבה כולה מובאת, באופן טבעי, מנקודת המבט של החברות (המתמזגות וצפויות לצמוח) ולא מנקודת המבט של הצרכן (שעשוי עקב המיזוגים לשלם יותר על שירותי התקשורת).

ידיעת תקשורת בעיתון מספרת כי "אסטרולוגית המקומון 'כל בי' תובעת מיליון שקל מ'מעריב'" [הילה רז]. התוכן פחות פיקנטי מכפי שניתן היה לצפות. האסטרולוגית, שכותבת למקומון הבאר-שבעי של "מעריב", תובעת את רשת המקומונים של החברה כיוון שהתחזיות שלה פורסמו גם בעיתונים אחרים, וזאת ללא תמורה כספית. בידיעה נכתב כי בתביעה נטען שב"מעריב" פירסמו את התחזיות שלה "תוך סילוף ועיוות המידע", אך אין כל פירוט או הסבר איך תחזית אסטרולוגית יכולה להיחשב ל"מידע".

פינת האנטי-אסלאמיסטים

במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" מדווח מנחם גנץ כי "התנצר המוסלמי המפורסם באיטליה". מדובר בעיתונאי המצרי מגדי עלאם, סגן עורך "קוריירה דלה-סרה", הידוע כאוהד ישראל תקיף. עלאם הפך למגדי כריסטיאנו עלאם לאחר שהוטבל על-ידי האפיפיור בכבודו ובעצמו. הסיפור מוצג כניצחון לכוחות הטוב. עלאם, כך נכתב, "מבקר את האיסלאם הקיצוני וחי תחת איום מתמשך לאחר שלפני חמש שנים הוצאה נגדו פתווה קטלנית". כותרת ספרו האחרון, אגב, היא "ויווה ישראל".

ב"מעריב" מדווח על המקרה יוסי בר, שגם מביא מדברי המתנצר: "גם ישראל נמצאת בסכנה גדולה. עליה להתאחד ולא להיכנע לטרור האסלאמי ולמדינה נאצית אסלאמית כמו איראן, הדוגלת בהשמדתה". ואילו ב"הארץ" התנצרותו של עלאם נדחקת לפינה קטנה במדור חדשות החוץ, אבל העיתון מביא בהרחבה סיפור על אנטי-אסלאמיסט אחר. "'האויב ההולנדי' של האסלאם יציג בקרוב את סרטו נגד הקוראן", כך קוראת כותרת לכתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" על חבר פרלמנט הולנדי שהכין סרט אנטי-אסלאמיסטי שיעלה בקרוב לאינטרנט לאחר שאף ערוץ טלוויזיה בהולנד לא הסכים לשדרו. חבר הפרלמנט, אגב, משווה מדי פעם בין היטלר לנביא מוחמד.

ענייני תקשורת

קובי ניב, בעמוד הדעות של "מעריב", מאשים את התקשורת בשיתוף פעולה עם הפורעים היהודים שתקפו את הכפר שממנו יצא הפלסטיני שביצע את הפיגוע בישיבת מרכז-הרב. לדבריו, אפשר היה לפטור את התנהגות התקשורת, ש"לא התרגשה" במיוחד מהמקרה, ב"טענת הטיפשות הרגילה", אך לדבריו, "תמונה אחת, שפירסם למחרת ההתפרעות 'ידיעות אחרונות' על פני שליש מעמודו הראשון, משנה לגמרי את התמונה".

לפי ניב, כיוון שבצילום המדובר נראים הפורעים רוגמים באבנים מכונית חונה וזאת בלי שפניהם חשופות, מתעורר החשש כי לא מדובר ב"נקיטת זהירות משפטית", אלא הדבר נראה "כאילו העיתון משתף פעולה, אמנם לא בגלוי, אבל בקריצת עין גדולה, עם פורעי החוק האלימים מהימין הקיצוני, כדי לא לחשוף חלילה את פניהם".

נחום ברנע כותב (בעמוד הדעות של "ידיעות אחרונות", ואף מקבל הפניה בשער) על התביעה של ערוץ 10 למנוע שידור כתבה בערוץ 2 בטענה כי הערוץ קיבל מידע בלעדי מגורם ממלכתי. ברנע מציין כי השופטת פסקה לטובת ערוץ 2, אך הוסיפה כי הסוגיה "ראויה לדיון בהרכב של שלושה שופטים לפחות". והוא כותב: "כבוד השופטת, חבל על הזמן. 60 שנה של התמודדות של התקשורת עם הממשלה, כולל צה"ל, לימדו אותנו שלמרות החסרונות, אין פתרון מוצלח יותר מכללי המשחק של השוק החופשי". לדבריו, אם תתקבל עתירה כמו זו של ערוץ 10, התופעה תלך ותחמיר עד שבסוף "יגיש עיתון בג"ץ נגד נשיאת בית-המשפט העליון, בטענה שהיא מעדיפה לשתף פעולה עם גורם תקשורת אחד ולא עם מתחרהו".

מודעת פרסומת גדולה ב"גלובס" מלמדת על אתר אינטרנט חדש לעיתון.