הקמפיין למינוי איל ברקוביץ' למאמן הנבחרת הלאומית רשם בשבוע שעבר קרב אגרופים נוסף בין כלי התקשורת. אם כמות האמוציות שנרשמה גם הפעם היתה מתורגמת לאנרגיות משחק, הנבחרת כלל לא היתה זקוקה למאמן. כזכור, יום לאחר שהנבחרת נכשלה בחודש ספטמבר מלהעפיל שוב לטורניר גדול, פתח "ידיעות אחרונות" בקמפיין: למנות את ברקוביץ' למאמנה. לחגיגה הצטרף מיד ONE, אתר הבית של ברקוביץ', שמגיש תוכנית רדיו משותפת עם אופירה אסייג, עורכת האתר. בהמשך הצטרפו גם "מעריב" ועיתונאים ופרשנים נוספים.
בבסיס הרעיון למנות לנבחרת אדם שלא אימן מעודו קבוצה בוגרת עומדת דמותו הצבעונית ומושכת האש של ברקוביץ'. ברקוביץ' הוא חלק בלתי נפרד מהפנים של תקשורת הספורט. התחכמויות לצד רכילויות, צחוקים לצד השתטויות, וולגריות יחד עם אמירות מופרכות. התומכים בו טוענים כי מעבר לעובדה שמדובר בגאון כדורגל, הוא יעניק חיים ועניין למוצר המדכא שנקרא נבחרת ישראל. אחרי עידן של מאמנים משעממים שלא סיפקו כותרות מעניינות ועסיסיות, התקשורת רוצה אדם כלבבה. אם ממילא נכשלים כל פעם, הם כביכול אומרים, לפחות שיהיה מישהו שיעיר את העסק ויעזור למכור עיתונים.
כאמור, בסיבוב הנוכחי של הקמפיין הוטל ברקוביץ' לזירת התנגחות בין כלי התקשורת. הפעם החל "מעריב", ופירסם ביום שלישי שעבר כתבת שער שבחנה תקדימים אחרים בעולם למינוי כוכבי עבר לתפקיד בכיר שאין להם ניסיון בו. זו היתה כתבה לגיטימית, מאת אייל לוי, מהעיתונאים התומכים בברקוביץ', ואת הרוח ששרתה עליה – כולל המלצה בכותרת המשנה – אפשר לסכם במלים: "תנו לו הזדמנות".
רון קופמן וניב רסקין ב"יציע העיתונות" בערוץ הספורט
הכתבה הכעיסה את אורי דגון, עורך אתר ערוץ הספורט, שפירסם למחרת טור דעה תחת הכותרת "מלך הבצה". דגון הסביר מדוע ברקוביץ' אינו ראוי מקצועית ומוסרית לאימון הנבחרת, אבל עיקר כעסו יצא נגד הקמפיין שמנהלים עבורו אנשי עסקים, מלחכי פנכה ועיתונאים. "מדוע הבחירה לא תיעשה בדרך מקובלת של אנשי מקצוע מהענף, שיכולת השיפוט שלהם תהיה פחות אינטרסנטית ומונעת מהלכי רוח של עיתונאים המריצים את ברקוביץ' כאילו מדובר במושיע שיפתור בעתיד את כל הבעיות בישראל?".
פחות משעה אחרי שהטור של דגון התפרסם, מיהרו ב-ONE להגיב: "ישראל רוצה את ברקוביץ' לנבחרת". לא היה בידיעה שהתפרסמה שום דבר חדשותי שהצדיק כותרת ראשית, אבל ב-ONE יודעים להילחם למען אנשי שלומם. הטקסט כלל קביעות אינפנטיליות ומופרכות כמו: "הסקרים שעלו בכל כלי התקשורת והתחושה בתקופה האחרונה מעידים שכל המדינה רוצה רק איש אחד על הקווים של הנבחרת שלנו: אייל ברקוביץ'".
לפי ONE, אם כן, מדינה שלמה רוצה רק אדם אחד למאמן הנבחרת. כלומר, בכל הסקרים שהתפרסמו בתקשורת זכה ברקוביץ' למאה אחוזי תמיכה. זו טענה שקל לבדוק אותה: הסקר האחרון שעסק בסוגיה התפרסם בערוץ הספורט. השתתפו בו כ-18 אלף איש, 42% מהם התנגדו לברקוביץ'. לפי ONE הם כנראה לא חלק מ"כל המדינה". ב-ONE לא מסתפקים בדיווחים אוהדים, הם גם מקפידים שלא לפרסם טורי דעה השוללים את מועמדותו של הקוסם. באתר ערוץ הספורט, לעומת זאת, יש פלורליזם. כמה שעות לאחר שהטור של דגון עלה, התפרסם טור של יואב בורוביץ' בעד מינויו של ברקוביץ'.
הכותרת באתר ONE
בהמשך, בתוכנית הפוד קאסט של בורוביץ', הוא התנצח עם דגון על הנושא הזה. את דגון אפשר היה לשמוע רומז לצנזורה של ONE: "גם כאן בערוץ הספורט יש רבים בעדו (ברקוביץ'), ואנחנו בדמוקרטיה, בניגוד למקומות אחרים בתקשורת, ויישמע קולם גם של אלה שבעדו". בורוביץ': "נכון, אתה ביקשת ממני טור שיעלה אחריך ויתמוך באייל".
בהזדמנות זו החמיא דגון ל"ידיעות" וסגר חשבון עם "מעריב": "צריך להחמיא ל'ידיעות' שנותנים הייד פארק של דעות. לא רוצה להזכיר עיתון אחר, לא רוצה להזכיר את שמו, שלקח צד בעניין. קראתי עד היום רק שני עיתונאים שכתבו נגד אייל, זה אלי סהר וזה עמיר פלג, שמחזיק בדעה שאינה משתנה ושתענוג לקרוא אותו".
ביום שבו תבחר ההתאחדות בברקוביץ', אם אכן תבחר בו, ייפתח קרב סכינים בין כלי התקשורת. כל אחד לפי האג'נדה שלו. במשחק הזה, שבו האמוציות שולטות ושם המשחק הוא כבוד מקצועי ותקיעה למתחרים, באמת שאי-אפשר יהיה לקרוא כמעט שום דיווח או פרשנות כפשוטם, בלי לראות היכן הם מתפרסמים ומי בדיוק חתום עליהם. המלחמה בעד ונגד אייל ברקוביץ' היא רובד נוסף בהתבהמות ובחוסר האמינות של תקשורת הספורט.
3 קטנות
חגיגה בסנוקר. עונת מלפפוני החורף מביאה עימה ים גבה-גלי של ספקולציות. בגזרת העיתונים, "ידיעות" ו"מעריב" מובילים בספורט הגלישה על הגלים הללו. כך ב"ידיעות" ידעו לספר שאייל גולסה ממכבי חיפה בדרך לבאיירן מינכן, ואף הביאו צילום כותרת מנובמבר שיוכיח כי הם היו הראשונים שכתבו כי הגרמנים מתעניינים בשחקן. באותו יום הכחישו שתי הקבוצות את העניין, אבל קוראי "ידיעות" לא מצאו למחרת מלה על כך. וכי למה לקלקל את החגיגה?
"מעריב" בלוגינג. "מעריב" סיכם את הסיבוב הראשון בליגת-העל, והדגיש את צלילת ממוצע הצופים. את ההפניה בשער לכתבה פתחו במלים: "לא תקראו את זה בבלוג של ההתאחדות". לפני שבוע עקצו ב"מעריב" את הבלוג של ההתאחדות במדור הסאטירי שלהם, בתגובה לדברים שנכתבו בבלוג נגד כותבי "מעריב". גיל לבנוני, דובר ההתאחדות ומי שכנראה כותב את הבלוג, היה בעבר איש ספורט "מעריב" ו-nrg. אין כמו נקמות קטנות.
תולדות המסחטה. בפורום "השדים האדומים" של אוהדי הפועל תל-אביב כתב האוהד מושיקו קטע ממצה ומדויק על התגלגלות שידורי הספורט במדינה:
"בראשית היה רק ערוץ 1. תשלום אגרה. הכל היה בו. אחר-כך הגיעה התחרות. ערוץ 2. פה ושם שידורי ספורט. ערוץ בלי אגרה, אך עם פרסומות. אחר-כך הגיע ערוץ 10. תואם ערוץ ,2 אך עם גוון נון-קונפורמיסטי. אחר-כך ערוץ 5. רק תשלום קטן ויש ספורט בשפע. אחר-כך הגיע ערוץ 5+. עוד קצת תשלום ויש עוד ספורט ועוד יותר שפע שקודם היה בספורט 5. אחר-כך הגיע ערוץ 5 פלוס לייב, עם עוד תשלום עבור דברים שכבר היו בערוץ 5+ וקודם בערוץ 5 וקודם בערוץ 2 וקודם בערוץ 1. אחר-כך הגיע ערוץ ספורט 1 וספורט 2. עוד קצת תשלום עבור דברים שהיו קודם בערוצים הקודמים (5, 5+, 2, 1. אין כמו תחרות חופשית. הצרכן תמיד מרוויח". כמה פשוט, כמה צודק.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il