שוק מחנה-יהודה, ירושלים, אתמול (צילום: גיל יערי)

שוק מחנה-יהודה, ירושלים, אתמול (צילום: גיל יערי)

הפלסטינים ואנחנו

"האיחוד-האירופי עומד להצהיר: ירושלים היא גם בירת פלסטין", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". ברק רביד מדווח כי שרי החוץ של האיחוד-האירופי "צפויים לקרוא בשבוע הבא, לראשונה באופן רשמי, לחלוקת ירושלים". "טיוטת ההחלטה", נכתב בכותרת המשנה, "רומזת כי האיחוד עתיד להכיר גם בהכרזת עצמאות חד-צדדית פלסטינית".

לא רוצים חיסון, רוצים להשתגע

"חיסון לכל האוכלוסייה" היא אחת הכותרות על שער "ישראל היום" (הכותרת הראשית מוקדשת לסיפור האונס שמטריד את מערכות העיתונים בימים האחרונים: "הצעירה: 'תקפת אותי'; המאבטח: 'את משקרת'". החיסון לשפעת החזירים מגיעה גם לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "חיסונים לכולם בעוד שבועיים". "רוב הרופאים סירבו להתחסן", נכתב בכותרת הגג, ובכותרת המשנה: "משרד הבריאות קורא לציבור להיענות למבצע החיסונים הארצי ואומר: 'החיסון בטוח'. אבל דווקא הצוות הרפואי לא השתכנע: רק שליש קיבלו זריקה".

הצנזורה ואנחנו

"האיפול הצנזורלי על פרטי העסקה הנרקמת בעניינו של גלעד שליט לא רק פוגע בדמוקרטיה ובחופש העיתונות, אלא עלול להתגלות כממאיר מבחינה בטחונית", כותב משה נגבי בעמוד הדעות של "הארץ", ומצטרף לגל הביקורת על התנהלות הצנזורה. "ניהול מו"מ חשאי ורקיחת עסקה תחת מעטה הצנזורה, בלי מידע גלוי וליבון מוקדם של סיכוייה וסיכוניה, הם המתכון הבטוח ביותר לעסקות חילופין מופקרות והרות אסון", טוען נגבי. "הראיה החותכת לכך היא עסקת ג'יבריל, לפני כחצי יובל שנים, שבה נחצו כל הקווים האדומים במיקוח שלנו עם ארגוני טרור [...] 'ועדת העורכים' של כלי התקשורת בישראל [...] קיבלה עליה צנזורה גורפת על פרסום דרישות ג'יבריל. זכור לי אישית, כמי שערך אז מהדורות חדשות בקול-ישראל, כיצד נאסר עלינו לשדר שמות של רבי-מרצחים שאת שחרורם תבע ג'יבריל.

"[...] תוצאת האיפול הזה היתה שלא רק אזרחי ישראל, אלא גם רוב הח"כים ואפילו רוב שרי הממשלה [...] שמעו לראשונה על זהות המשוחררים ומעלליהם רק סמוך לשחרורם. הצנזורה מנעה מהם, בין היתר, לשמוע על ההתנגדות הנחרצת של הרמטכ"ל משה לוי לעסקה וממילא לשקול כראוי את נימוקיו. רק לאחר שהרוצחים חזרו לבתיהם (ומאות מהם גם לפעילות עוינת) פרץ פולמוס פוליטי, בטחוני ותקשורתי, אך את הגדרות שנפרצו אז איננו מצליחים לשקם עד היום", קובע הכותב.

ב"מעריב" מדווח ערן סויסה: "על רקע ההתפתחויות האחרונות בנוגע להחזרתו של גלעד שליט, הוחלט בערוץ 10 להקדיש ביום ראשון הקרוב ערב שידורים מיוחד לחייל החטוף". סויסה מציין גם כי "מעניין יהיה לראות את נתוני הרייטינג של הסרט המסקרן [על משפחת שליט], שישודר במקביל לתוכנית עתירת הרייטינג 'האח הגדול'". וכותרת ב"הארץ": "בייניש: אין עוד עסקה, אין מה לפרסם שמות אסירים". לצד הדיווח, לוגו ובו איור פניו של גלעד שליט לצד הכיתוב: "1,255 ימים בשבי החמאס". "שום צנזורה אינה יכולה למנוע דיון ציבורי על הצדדים העקרוניים של הבעיה", כותב עמוס כרמל במדור הדעות של "ידיעות אחרונות".

קולה, קוקה-קולה

"יש יותר מקורטוב של אירוניה", כותב אביב לביא ב"מעריב", "בכך שהימים השחורים של קוקה-קולה התחילו בתקלה שהתרחשה במפעל מכתשים, כי הרי השאלה הראשונה שעולה למשמע השתלשלות האירועים היא: מה, לעזאזל, הקשר בין מפעל שבו מייצרים חומרי הדברה ובין משקה המיועד לשתייה?".

יש קורטוב של היתממות בשאלה שמעלה לביא, אולם היא מאפיינת את היחס התקשורתי בכמה, ואולי ברוב העיתונים, להתרחשויות בחברת קוקה-קולה: הוא אינו עטוף בכפפות משי (וטוב שכך, כמובן). הפגם שנמצא בבקבוקי החברה, נוספים על אלו שכבר הוכרזו פגומים, מוזכר היום על שער "מעריב" ומובלט על שער "ישראל היום" ("משבר הקוקה-קולה").

"שתו קוקה-קולה" (צילום: Jason Means, רשיון cc-by-nc-nd)

"שתו קוקה-קולה" (צילום: Jason Means, רשיון cc-by-nc-nd)

"השאלה החמה ביותר בענף המשקאות בימים אלה", כותבת עדי דברת-מזריץ ב"דה-מרקר", "היא איך לכל הרוחות הצליחה חברת ענק כמו החברה המרכזית למשקאות (קוקה-קולה ישראל) להפוך מצב לא כל-כך מסובך למשבר [...] באופן פרדוקסלי, אובדן השליטה של קוקה-קולה בניהול התקשורתי של המשבר נבע דווקא מהניסיון לשלוט בכל דבר, תכונה שמאפיינת מאוד את החברה, שבראשה עומד באופן מפתיע איש מוסד לשעבר. אבל היום, זאת יודע כל אחד, אי-אפשר להסתיר דבר. הטעות של החברה היתה הרבה יותר מרק להסתיר את האמת. גם כשהיא 'נתפסה', מישהו שם סירב להפנים את הכלל הראשון והידוע במשברים - חייבים לנהוג בשקיפות". אגב, עד לרגע כתיבת דברים אלה, אין זכר למשבר באתר החברה.

ובינתיים, בגרמניה

חיכיתי להזדמנות לכתוב על כך שלא נמצא עיתונאי שיגזור גזירה שווה בין הטיפול של הגרמנים בפרשת הרג האזרחים על-ידי כוחות צבא ובין הטיפול שלנו כאן, והנה נמצא עיתונאי כזה, עפר שלח, שכותב היום במדור הדעות של "מעריב": "מהומה גדולה בגרמניה: חשיפה של 'בילד', שגילתה פרשה ענפה של טיוח ושקר סביב הפצצה באפגניסטן, הביאה להתפטרותם של הרמטכ"ל הגרמני שניידרהאן ושר העבודה (ולשעבר שר ההגנה) יונג. לאחר שכוחות נאט"ו הפציצו, לבקשת גרמניה, שתי מכליות דלק שנחטפו על-ידי הטליבאן, פעולה שבה נהרגו כ-70 אנשי טליבאן אך גם כ-30 אזרחים ובהם ילדים, טענו הרמטכ"ל והמיניסטר שאף אזרח לא נהרג כתוצאה מההפצצה. ה'בילד' חשף את השקר, ומפקד הצבא והדרג הממונה שילמו את המחיר. מתבקש לדמיין מה היה קורה אצלנו במקרה דומה". המשך הטור כאן.

נו, באמת, מה קורה בגרמניה?

"בגרמניה חיים קציני אס.אס שלא עמדו למשפט, למה לא כותבים עליהם?", שואל הטוקבקיסט עדי, המצוטט במדור הדעות של "מעריב". ובאמת, מה עם אותם קצינים? ומה עם אלה שעמדו או עומדים למשפט? "מעריב" אינו מאזין לשאלתו של עדי, ומקדיש את השער, זה היום השלישי, לג'ון דמיאניוק, שמשפטו בחשד לביצוע פשעים נאציים החל אתמול בגרמניה. "ההצגה" היא הכותרת הראשית, המודפסת על רקע תמונת תקריב של פניו של דמיאניוק, כשעיניו עצומות והוא שרוע בתנוחת שכיבה.

"את דרכו לבית-המשפט עשה ג'ון דמיאניוק כשהוא מובל בכיסא גלגלים, מכוסה בשמיכה וראשו שמוט. כשהמצלמות והקהל יצאו מהאולם הוא כבר נראה אחרת לגמרי", לשון כותרת המשנה. הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לתיאור מפורט של דיוני הפתיחה שמביא נדב איל, כתב "מעריב" באירופה. סיכומם: בית-המשפט יכריז על דמיאניוק, בן 89, ככשיר לעמוד למשפט מבחינת מצבו הבריאותי.

גם עמ' 4 של העיתון מוקדש למשפט דמיאניוק. בין השאר מובאת תגובתו של הסופר אהרן אפלפלד: "יכול להיות שהמשפט הזה מיותר. אני לא פוסל אותו, אבל זה לא אותו דבר. כשהמשפט התנהל בארץ, היה לו אפקט גדול – וחבל שהוא בוזבז. גם אם יצליחו הפעם להוכיח שזה האיש, זה כבר לא ישנה הרבה: הנאשם כמעט בן 90, ואם הוא רק מעמיד פנים שהוא חולה, הוא עדיין מבוגר מאוד. כשהוא מופיע על כיסא גלגלים זה מעורר רחמים במקום תחושת תיעוב. ההשפעה עלולה להיות הפוכה".

תמונתו של דמיאניוק על כיסא הגלגלים מופיעה גם על שער "הארץ", כשמתחת לה תחילת טור של תום שגב. "משפטו של ג'ון דמיאניוק בירושלים גילה לישראלים מה שהגרמנים גילו שנים רבות לפני כן: כללי המשחק המקובלים במערכת המשפט הליברלית אינם מתאימים לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. אילו החליטה ישראל להעמידו לדין בשל חלקו בפשעי סוביבור – ייתכן מאוד שדמיאניוק היה מסיים את חייו על עמוד התלייה או בתא בבית-הכלא. אבל משפטו בישראל אמור היה לגולל מחדש את מוראות השואה מפי אחרוני ניצוליה. רק אנשים ספורים ניצלו מסוביבור, ועל כן לא היה אפשר לבסס את פרשת התביעה על עדותם. לעומת זאת, עמדו לרשות התביעה כמה מניצולי טרבלינקה, ועל כן החליטו להתמקד בסיפורו של המחנה הזה, חרף העובדה שהמסמך העיקרי שעמד לרשות התביעה קשר את דמיאניוק למחנה סוביבור.

"[...] הגרמנים שופטים את דמיאניוק בשל חלקו בפשעי סוביבור, אך קודם שיוכלו להרשיעו, גם הם ייאלצו להתגבר על שורה של בעיות משפטיות. מורשת השואה אינה זקוקה למשפט הזה. השמדת היהודים נטועה עמוק בתודעת האנושות, וכל ניסיון 'להכחישה' טובע בים הבלוגים האינטרנטי. למרות זאת, המשפט הזה חשוב מפני שהאנטישמיות וגילויים אחרים של גזענות עדיין לא פסו מהעולם".

ב"הארץ" מרימים גם הם את הכפפה של הטוקבקיסט מ"מעריב". "עד כה סירבה גרמניה לשפוט חשודים דומים שאינם גרמנים", לשון כותרת הגג לדיווחו של עופר אדרת מברלין. "אלפי 'דמיאניוקים' מסתובבים חופשי" היא כותרת הידיעה.

הקזינו של הפורקס, הקומבינה של הליסינג

שרית מנחם ונתי טוקר חושפים ב"דה-מרקר" את העסקים המלוכלכים של חברות הפורקס, העוסקות במסחר במטבע חוץ. קורבנות של אחת החברות, איזי-פורקס, פנו ל"דה-מרקר" בתלונה על כך שהחברה הגיעה להסכם עם שישה מהם ועם משרד עורכי-הדין שלהם, ברם, דחוח ושות' (מדובר כנראה בתשלום של מיליוני שקלים), בתמורה לכך שהמשרד יפסיק לטפל בלקוחות אחרים שפנו אליו באותו נושא והעניין כולו יישמר בסוד.

"ענף פורקס הוא אחד הענפים הצומחים והרווחיים ביותר בשוק ההון, שמגלגל עסקות מט"ח בהיקף של כ-80–100 מיליארד דולר בחודש", כותבת מנחם. "חברות הפורקס מעניקות למשקיע פלטפורמה אינטרנטית, כך שהוא יכול לסחור במט"ח דרך המחשב בבית. ענף הפורקס, שרשם צמיחה מרשימה בשנים האחרונות, נהנה מחופש פעולה: הענף, שנחשב חוקי, אינו מפוקח. כך, הקמת חברות פורקס לא דורשת רשיונות, וגם אכיפה בתחום לא קיימת.

"ההבטחות הן לכסף קל. בפועל, מי שמרוויח הן חברות הפורקס", קובעת מנחם על סמך הנתון שלפיו 95%(!) מהמשקיעים דרך חברות הפורקס מפסידים את כספם בתוך כמה חודשים. עוד חושף "דה-מרקר" כי המודל העסקי של החברות בנוי כך שהפסד של הלקוח הוא רווח של החברה, ולהפך, כך שהאינטרס של החברה הוא שהמשקיעים יפסידו. "הסיפורים הקשים של לקוחות שהפסידו את כספם במהירות, שלל התביעות שהוגשו, דרכי השיווק האגרסיביות והמודל העסקי שמאפיין את פעילות רוב החברות בתחום רומזים כי בענף הפורקס פועלות להן ללא מפריע חברות קזינו באצטלה של פעילות מסחר במט"ח", מסכמת מנחם. נדמה לי שרמזים נוספים מעין זה מסתתרים בתחומי כיסוי אחרים של העיתון.

זו אינה החשיפה היחידה היום ב"דה-מרקר". הכותרת הראשית והכפולה הפותחת מוקדשות לבעלי רכבים פרטיים, שלפי יואב קווה ודניאל שמיל, נאלצים לספוג מחירים גבוהים כדי לממן את ההנחות שעושים יבואני הרכב לחברות הליסינג. "חברות הליסינג וההשכרה הן לא באמת חברות ליסינג והשכרה. הן סוחרי רכב", כותב קווה, ומספר על הנחות של עשרות אלפי שקלים ממחיר המחירון שהיבואנים מעניקים לחברות הליסינג. "מי שקונה מכונית חדשה מכספו הפרטי הוא פראייר. המחיר שהוא משלם הוא פיקטיבי ומנופח [...] ובעיקר נועד ליצור מרווח מלאכותי בין המחיר ששילמה חברת הליסינג בפועל לבין מחיר המחירון שנגזר מאותו תג מחיר מנופח ללקוחות הפרטיים".

קווה מספק גם מספרים: "חברות הליסינג וההשכרה רוכשות קרוב ל-60% מסך המכוניות החדשות בישראל [...] 78% מהמכוניות המשומשות בנות ארבע-חמש שנים מקורן בציי רכב. המסקנה פשוטה וכואבת: חברות הליסינג וההשכרה שולטות במחירי הקנייה ובמחירי המכירה. כולם צוחקים בדרך לבנק. חברות הליסינג וההשכרה, היבואנים שמעלים כמויות גדולות של מכוניות לכבישים ומרוויחים ממכירת החלפים, נהגי הליסינג שמתפנקים ברכב צמוד ממקום העבודה. כולם צוחקים, חוץ מהצרכן הפרטי, הבודד".

מבחר ציטוטים

"הסיבה היחידה שאנשים לא מתייחסים ברצינות למחול היא שכוריאוגרפים רבים לא מתייחסים ברצינות למחול" (הכוריאוגרף מארק מוריס, "מהחשובים בעולם", מסביר בראיון למוסף "גלריה" מה זאת בועה).

"התשובה שלי היתה שזו התוכנית, ושמי שצופה בה חייב להיות ער לזה שיש בה הרבה דברים שליליים" (נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, גיורא רוזן, מסביר לכתב "מעריב" את משנתו המקצועית).

"מגבעת בית-הקברות העתיק יצא דובי זכאי לסיור בראשון-לציון. בין רחובות מיניאטוריים ואנדרטאות ייחודיות הוא גילה את סיפורה של העיר שמאיימת להיות תל-אביב הבאה" (כותרת משנה ב"מגזין" של "מעריב" מדגימה פרובינציאליות וגוזמנות במשפט אחד).

ענייני תקשורת

במדור הדעות של "מעריב" מתפרסמת היום הבהרה: "עו"ד יהודה ויינשטיין לא שימש ואינו משמש כסניגור של שר החוץ אביגדור ליברמן, וזאת בניגוד למשתמע ממאמרו של שלום ירושלמי, שפורסם אתמול. השניים גם לא נפגשו".

"דה-מרקר" מפרסם היום את מדד הנדל"ן החודשי שלו, המבוסס על נתוני מודעות באתר "יד2". לפי המדד, "מחירי השכירות בירידה – מחירי הדירות ממשיכים לעלות". אבל האם תושבי בת-ים שברשותם דירת ארבעה חדרים צריכים לעלוז בשל עלייה של 2% בערך הדירה שלהם, והאם תושבי ירושלים בעלי דירת חמישה חדרים צריכים לדמוע בשל ירידה של 3.6% בערך דירתם – או שאולי מדד המבוסס על מחירי מודעות חינם הוא בועה הניצבת על גבי בועה, כפי שכתב לא מזמן דרור מרמור ב"גלובס", בטור מעורר המחשבה בעל הכותרת המקוממת "זה האינטרנט אשם במחיר הדירות"? ואם אנחנו כבר בענייני האינטרנט אשם, היום מתפרסמת ב"קפטן אינטרנט" של "הארץ" כתבה של אבי שניבאום, שלפיה האינטרנט גם הרג את הבדיחות.

"אם מישהו חשב שחוק המאגר הביומטרי נחקק ללא דיון ציבורי מספיק, הוא כנראה לא שמע על ACTA – אמנת הסחר הבינלאומית נגד זיופים", כותב עומר טנא ב"דה-מרקר". "בניגוד למשתמע משמה, האמנה אינה עוסקת בסחר או בזיופים, אלא במלחמה המרה של תעשיית המדיה נגד הורדות לא חוקיות של מוזיקה, סרטים ותוכנות מהרשת. הליך חתימת האמנה הוא מופת של חוסר שקיפות וכיפופי ידיים דיפלומטיים על-ידי הבוסית הגדולה, ארה"ב".

"העיתונות ואנשי עסקים בדובאי הביעו אתמול תמיכה במאמצי איחוד נסיכויות המפרץ להתמודד עם משבר החוב של דובאי", נכתב בידיעה מתורגמת מרויטרס ב"דה-מרקר". ליד הידיעה מופיעה ידיעה נוספת, שהופיעה אתמול ב"ממון": "רשויות דובאי החרימו עיתונים שהציגו השליט באופן לא מחמיא".

"דובר צה"ל יגייס מומחי מחשב למלחמת ההסברה של ישראל", מדווחים גילי איזיקוביץ ואנשיל פפר ב"הארץ". "תוקם יחידה חדשה שתתמקד ברשתות חברתיות באינטרנט, כדי לעקוף את התקשורת הזרה". ההחלטה באה בעקבות הצלחת ערוץ דובר צה"ל באתר יו-טיוב.