שר החוץ הצרפתי ברנאר קושנר (משמאל) במפגש עם נועם ואביבה שליט, הוריו של החייל החטוף גלעד שליט, אתמול בירושלים (צילום: מרים אלסטר)

שר החוץ הצרפתי ברנאר קושנר (משמאל) במפגש עם נועם ואביבה שליט, הוריו של החייל החטוף גלעד שליט, אתמול בירושלים (צילום: מרים אלסטר)

שלום עם הערבים, מלחמה עם האמריקאים, וגלעד שליט

"הארץ" מקדיש את הכותרת הראשית לתיווך מסר של נשיא ארצות-הברית לראש ממשלת ישראל. מסר תקיף. "הנשיא אובמה במסר תקיף לנתניהו: 'הבנייה בהתנחלויות אינה תורמת לבטחון ישראל'". המסר בא בעקבות תוכנית שאושרה לבנייה של 900 יחידות דיור בשכונת גילה בירושלים.

בדיווח על כך בעיתונים האחרים מדגישים דווקא את המסר של נשיא ישראל וגורמים בממשלת ישראל ובישראל בכלל – לארצות-הברית ולנשיאה. המסר הזה תקיף גם הוא ומדגיש כי שכונת גילה היא בבחינת קונסנזוס ישראלי. כך, למשל, הכותרת של "ישראל היום" היא "פרס משיב אש לאובמה: שכונת גילה זה ישראל". אם יש דוגמה לפערים ולחוסר ההבנה בין הממשלים בישראל ובארצות-הברית, ובין הממשל בארצות-הברית לציבור הישראלי, הרי שהוא מתמצה בהחלפת המסרים הללו. וגם על כך כותבים הפרשנים.

ב"מעריב" הכותרת הראשית היא פשוט "התוכנית". נראה ששמעון פרס ואהוד ברק התקנאו בשאול מופז, והם משחררים לידיו של בן כספית תוכנית מדינית משלהם. "מתווה לחידוש מו"מ עם הרשות, ומנסים לשכנע את האמריקאים לאמץ אותו". מה בתוכנית? שלושה עיקרים, המודפסים באותיות גדולות על השער: "תוקם מדינה פלסטינית בגבולות זמניים על כמחצית משטחי יהודה ושומרון", "ישראל תבקש מהרשות מכתב שיכיר באופן רשמי באופיה היהודי", "ישראל תחייב לסיים את המשא-ומתן על הסדר קבע בתוך פרק זמן מוגדר".

הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" עוסקת בגלעד שליט ומבטיחה כי "המו"מ מתקדם", ובאותה נשימה קובעת כי "עסקה עוד אין". ועל כך אין חולק.

רמזים מעל ראשינו

"דובר צה"ל מסר הודעה לעיתונות ובה איום בתקיפה אווירית של יעדים מרוחקים. האיום מכוון ככל הנראה לעבר איראן", מוסרת אחת הכותרות על שער "ישראל היום". בידיעה עצמה, בעמ' 7, מדווחת לילך שובל על "סדנת הכנה מנטלית לטייסים ולכוחות הקרקעיים בחיל האוויר" למקרה שייפלו בשבי האיראני, ומציינת כי העיתוי של פרסום הידיעה בא על רקע דחייתה של איראן את הסכם הפשרה בעניין העשרת אורניום וכאמצעי לחץ על האיראנים ועל מדינות המערב.

עד כאן הפנטזיה. מכאן המציאות: אחת הכותרות על שער "ישראל היום" היא "חיל האוויר נערך ללחימה: 'הכנה מנטלית לטייסים'"; "בעקבות ההערכות שתקיפה ביעד מרוחק עלולה לגרום אבידות בקרב הטייסים". בעמ' 7, תחת הכותרת "מכינים גם את הראש" והחותמת "פרסום ראשון", מדווחת לילך שובל כי "צה"ל יחל בקרוב בהעברת סדנאות הכנה מנטלית לטייסים ולכוחות הקרקעיים בחיל האוויר, למקרה של לחימה [...] ההערכות הן שאם יוחלט על תקיפה ביעד רחוק זה או אחר, לא מן הנמנע שיהיו טייסים שלא ישובו מהמשימה". חציו התחתון של העמוד מוקדש לידיעה של אלי לאון והסוכנויות, תחת הכותרת "איראן דוחה את הסכם האורניום"; "טהרן, כצפוי, סירבה להצעה להעביר לרוסיה ולצרפת חלק מהאורניום שברשותה".

לא תרצח

רועי שרון, הכתב לענייני מתנחלים של "מעריב", הוא הבולט, אם הלא היחיד, בסיקור תחום זה בעיתונות היומית. לפני כשבוע סיפק עוד חשיפה לעיתונות, שהפכה לכותרת ראשית: "המדריך השלם להריגת גויים". שרון דיווח על ספר חדש של הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת עוד-יוסף-חי בהתנחלות יצהר, המתאר את התנאים שבהם מותר ואף רצוי להרוג מי שאינם יהודים. היום במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם טור אורח המנוסח כשו"ת, של הרב שלמה אבינר, מהחשובים ברבני הציונות הדתית:

"הצטערתי והתביישתי מאוד מעצם שאלתך, אם מותר לרצוח גוי. עצם הצגת שאלה מגונה כזאת הוא סימן לחולשה רוחנית ולאובדן דרך. מארבעה צדדים, שכל אחד מהם מספיק, די להבין שחל על כך איסור חמור ומוחלט" (ארבעת הצדדים: מצד האמונה באלוהים, מצד המוסר, מצד ההלכה, מצד הלאומיות הטהורה).

אין תחרות

גם השבוע עוסק גיא רולניק בטורו (המתפרש הפעם על שני עמודים) בתחרות, כלומר בחוסר התחרות, בשוק הסלולר הישראלי. בעבר הביא דוגמה מצרפת, כיום מארה"ב, ליזמים ששברו את השוק בארצם והציעו חבילות אטרקטיביות במחירים זולים בהרבה מאלה של קרטל החברות הוותיקות. שוב קורא רולניק לעשות מעשה ולפתוח את שוק הסלולר לחברות נוספות. בינתיים זה לא קורה: בשוק הסלולר פועל קרטל של שלוש חברות שמציעות אותם מחירים, ובשוק העיתונות – למעט "דה-מרקר" – לא ממהרים להכות בשר התקשורת או בחברות הסלולר.

עוד מאבק ש"דה-מרקר" חרט על דגלו הוא המאבק בשכר המקומם שמקבלים מנכ"לים – מיליונים על גבי מיליונים בתמורה לעצם חימום הכיסא בישבנם, ללא שום קשר לביצועיהם בתפקיד או למצב החברתי והכלכלי בחברה שבה הם חיים. עמוד אחרי זה שבו מופיע הטור של רולניק מוקדש לעוד מתקפה בכיוון הזה, הפעם של שרית מנחם, שמגישה פירוט של "מצנחי הזהב" שקיבלו מנכ"לים בישראל, ואת התנודות של המניה של חברותיהם בזמן כהונתם (למשל צבי זיו, שקיבל 7 מיליון שקל עבור תקופה שבה מניית בנק הפועלים שניהל צנחה ב-13%; שלמה זוהר – 12 מיליון ומינוס 25%, וכן הלאה).

קצת לבייב

זוכרים את הכותרות הגדולות על חתימת הסכם להסדר חוב בין אפריקה-ישראל למשקיעים המוסדיים? ובכן, התגלה פנצ'ר בהסכם. העיתונים, יש לציין, דאגו לספק לצד הכותרות דאז גם טורי פרשנות שקבעו כי למרות החתימה, ההסכם רחוק מלהיות חלוט, וזאת בשל הצורך באישור בית-המשפט ובהסכמתם של בעלי חוב אחרים של לבייב, ובמיוחד בעלי האג"ח מסדרה ט'. היה גם מי שמנה את הבנקים, שכעת, באיחור עיתונאי, מתברר כי הם האלמנט החזק במשוואה רבת המשתנים שנקראת "החובות של לב לבייב".

בימים האחרונים מדווחים העיתונים על ההסכם – שהושג במהירות ובתנאי כניעה מצד לבייב – בין הבנקים ללבייב על החוב פרטי שלו עצמו (ולא של אפריקה-ישראל). שלשום נכתב כאן על כך בהרחבה יחסית. אתמול התברר כי כחלק מההסכם, הבנקים דורשים עדיפות בקבלת כספים מאפריקה-ישראל במקרה של חדלות פירעון של לבייב. הדרישה הזו דרשה שינוי בהסדר החוב עם המוסדיים. המוסדיים סירבו. "סערה בכוס תה", מצוטט אחד מהם ב"עסקים", שטוען כי מדובר במהלכים טקטיים של לבייב וכי בסוף השבוע יישבו הצדדים את הסכסוך. גם ב"כלכליסט" מצוטט אותו משקיע עלום שם כשהוא משתמש באותה פראזה פקידותית. "ההסדר עם אפריקה לא נראה (נכון לכתיבת שורות אלה כמובן) על סף פיצוץ, גם לא קרוב לכך", כותב ערן צחי ב"ממון", "[...] אם תשאלו אותי, בתור בוגר 'סיירת סיקור אפריקה', הכל הצגה אחת גדולה. חוץ מהחוב של 7.5 מיליארד שקל, כמובן".

וצחי ממשיך: "אם כבר משהו נמצא על סף פיצוץ, זו ההתעסקות התקשורתית סביב נפילתה או היחלצותה של אפריקה מפירוק. המצב הגיע לכך שלעתים גם משפטים סתומים שנאמרים על-ידי עובד זוטר באחד הגופים המוסדיים בכניסה לישיבה הופכים לכותרת ראשית באתר אינטרנט. אתמול, למשל, אחת העיתונאיות יירטה במטח של שאלות את נכבדי הנציגות שהגיעו לבית ליפא מאיר בתל-אביב בצהריים. השלל שהשיגה היה בסך-הכל שתי מלים: 'נקשיב ונשמע'. הכתבת היתה מרוצה, אולי זו הכותרת החמה של מחר".

צחי מקדיש גם את המשך הטור, הפותח את המוסף "ממון", לסיקור התקשורתי של המו"מ על הסדר החוב של אפריקה-ישראל. המסר של צחי: לעיתונאים נמאס מסיקור ההסדר, שמשתתפיו משני הצדדים, אנשי אפריקה-ישראל והמשקיעים המוסדיים, נמצאים בעצם מאותו צד של המתרס ומביימים מאבק למען התקשורת בלבד.

העבריינים שבדרך, ואלו שכבר כאן

אביב לביא מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" על פסיקה של השופטת רחל חוזה בבית-המשפט השלום בחיפה נגד ישראל רביב, מפעיל שוק רמלה-לוד במפרץ חיפה. רביב תלה שלטים רבים שקידמו את השוק "בצדי כבישים, על גדרות, עמודי חשמל ותמרורים", והתעלם מ-13 פעמים שבהן נתפס על-ידי פקחי המשרד להגנת הסביבה. השבוע נגזר עליו לשלם קנס של 120 אלף שקל. לביא מצטט את השופטת: "לכלוך רשות הרבים הוא פגיעה באינטרס מובהק של הציבור. קיימת זכות יסוד לכל אחד מתושבי המדינה לחיות בסביבה נקייה", ומסכם: "לתשומת לבם של עברייני השלטים שבדרך". הבעיה היא שלעברייני השלטים הגדולים, מחברות הפרסום ועד המפלגות הפוליטיות, יש זכות יסוד חזקה יותר מזו של הציבור: הזכות להחזיק על ריטיינר לוביסטים ועורכי-דין. ושבית-המשפט יחפש אותם.

כיצד הפסיד "מעריב" עוד לקוחה פוטנציאלית

"לפני הכל: חוב קטן מהשבוע שעבר לכל אותם קוראים מאוכזבים שצילצלו לווילה כרמל לפי הטלפון שנתתי והגיעו אל ביתה של אשה נחמדה שאין לה שום קשר למלון" (יעל פז-מלמד­ בטורה השבועי ב"מגזין" של "מעריב").

ענייני תקשורת

יום חמישי. מחר יוצאת לראשונה מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום". ההפניה המסורתית של ימי שישי למוספי סוף השבוע הוקדמה ומתנוססת בראש שער "מעריב" כבר היום. לשון הכיתוב היא "מחר ב'מעריב' חגיגת סופשבוע ענקית" (עד כמה חגיגית? ראיון עם פואד ועם שחקנית בשם הדס מורנו, כתבה על שימוש בטלפונים סלולריים לגילוי בגידות בין בני זוג, וכתבה על הטעיות של שמאי חברות הביטוח. ומוסף תשבצים. מיוחד).

אמנם הגיליון הנוכחי של "סופשבוע" של "מעריב", המחולק היום למנויים, בהחלט מציג אלטרנטיבה ראויה לכל מוסף סוף שבוע ישראלי. במיוחד הכתבה הפותחת של פליקס לופה, שירד לרחובות המטונפים של התחנה המרכזית בתל-אביב כדי להביא משם את סיפורן של קורבנותיה הכפולים של החברה, אלו שהעוני דחף לזנות, שהצליחו בכל זאת להתחבר לפשע ולסמים, ושסובלות קשות מאלימות המשטרה.