הפגנת נכי צה"ל נגד משרד הביטחון, אתמול בתל-אביב (צילום: גיל יערי)

הפגנת נכי צה"ל נגד משרד הביטחון, אתמול בתל-אביב (צילום: גיל יערי)

אז איך החדש של "ישראל היום"?

"במדינה חופשית ודמוקרטית כל אדם הוא בן-מלך. כך אנחנו רואים את קוראינו; אנחנו כאן, בשבילכם". כך, בין השאר, כותב עמוס רגב, העורך הראשי של "ישראל היום", בטור מיוחד המודפס על שער העיתון, היוצא לראשונה בתולדותיו (בנות 28 החודשים) במהדורת שישי ובצירוף מוספים. כדאי להתעכב על המשפט הזה, משום שהוא מעיד היטב על מקורות ההשראה של "ישראל היום" ועורכיו. הצירוף "מדינה חופשית ודמוקרטית" ו"כל אדם הוא בן-מלך" אינו מובן מאליו. הביטוי הראשון לקוח ממרכזו של הקנון הליברלי החילוני, הביטוי השני נטוע עמוק במסורת היהודית (במדרש, במשנה ובתלמוד) והוא בשימוש כעת אצל הקולניים שבזרמים הדתיים, ובמיוחד החסידיים.

צירוף כזה יכול להעיד על אופי מיוחד, של עורך ושל עיתון. על יומרה להתנער מהמסגרות המסורתיות התוחמות את מוטת כנפיהם של כלי התקשורת הוותיקים ומגבילות את דמיונם של עורכיהם. נטייה מהפכנית כזו יכולה להתאים, לכאורה, לחינמון כמו "ישראל היום", שבניגוד למתחריו, נראה כאילו הוא נהנה מכיסים עמוקים, ושהבעלים שלו נמצא מעבר לים וטרוד בעסקיו. צירוף כזה יכול להעיד על עורך שפורש ידיו רחב-רחב, כך שכפו האחת תחבוק את הקוראים מימין – אזרחים בעלי נטייה לאומית או דתית, וכפו השנייה תערסל את הקוראים משמאל – בעלי נטייה אוניברסלית וחילונית, כדי להציג להם עיתון מאתגר דיו, עמוק דיו, חכם ונבון דיו, שימצא את המכנה המשותף העליון לכולם – אותה קומת אדם שהיא מותר האדם וצלם האדם.

אלא שחלקו השני של המשפט מבאר את משמעות חלקו הראשון. המשמעות אינה טמונה בניתוח מורכב של המלים, אלא ברובד הנגלה שלהם. הקורא הוא המלך, העורך הוא ההלך. אנחנו – המקצוענים, בעלי הדעה, קובעי הטעם, העמלים על איסוף המידע והשוקדים על מציאת פשרו – כאן בשבילכם. אנחנו כאן כדי להידמות לכם. אנחנו כאן כדי לרצות אתכם. אנחנו כאן כדי להתחנף אליכם. ומשום כך, אנחנו מתנשאים מעליכם.

משום שכשהקורא הוא המלך, ההשחתה באה מאליה. כך עורך המוסף המגזיני החדש של "ישראל היום", אהרון לפידות, סיפר השבוע כאן ב"העין השביעית" על הדרך שבה התכוננו להוצאת המוסף: מחקר של טעם הקהל. טעם הקהל התגלה כתואם באופן מפליא את האתוס של "ישראל היום" של ימי החול: הקהל רוצה, התברר, כתבות קצרות. קצר אין משמעו בהכרח שטחי. קצר אין משמעו בהכרח רדוד. אבל כשקצר הוא אבן הבוחן היחידה או למצער העיקרית, משמעו בהכרח שטחי ורדוד.

כי הרי העורך, אף עורך, לא יכול לדעת מה רוצים הקוראים. הוא יכול להיות כאן בשבילם עד מחר, אבל הם שם, בענייניהם. הקוראים לא יבואו אליו לספר לו מה הם רוצים. ואם יבואו כולם, המבוכה רק תגדל, משום שהרצונות יעלו וישתרגו ויתפרדו זה מזה, ויהיו לאלפים ולמיליונים רצונות שונים ומשונים. לך תבנה מזה עיתון. אין לו לעורך דרך לדעת את רצונם של קוראיו, לכן, כשמה שמוביל עורך הוא טעם הקהל, כשהמלך שלו הוא הקורא, זוהי תחילתה של עריצות מהזן הנחות ביותר. עריצות המכנה המשותף הנמוך, שלטון היחס היהיר ודעתו המשתחצת של אותו עורך על אותם קוראים. כי זאת לדעת: אם עורך בא אליך, הקורא, בדברי חלקות, ומושח בלשונו בשמן את ראשך, הרי שלבו נמצא הרחק-הרחק ממך, ופיו רחוק-רחוק מלבו, אולי עוטף בשפתיו סיגר שמן.

תוצאותיה של החנפנות הזאת, שהיא כאמור התנשאות גדולה, כאילו הקורא הוא עכבר מחמד שאפשר לקבוע את טעמו בניסויי מעבדה, ניכרות היטב במהדורת השישי החדשה של "ישראל היום", כבר מגליונה הראשון. עוד לפני המלה הראשונה שנקראת, כבר העיצוב של קונטרס החדשות ושל המוספים הוא שחזור, מעט אינפנטילי, של הטבלואידים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שקופאים על שמריהם הגרפיים כבר שנים רבות.

והשערים, הו השערים. על שער המוסף הפוליטי מככב נשיא המדינה שמעון פרס. על שער המוסף המגזיני מככבת הדוגמנית והשחקנית מורן אטיאס. קשה לחשוב על בחירה יותר מיינסטרימית, יותר רדומה, יותר משעממת, יותר מעליבה, מהבחירות של עורכי המוספים של "ישראל היום" לכתבות השער שלהם. זה לא מיינסטרים, זה המיינסטרים של לפני עשור (ואכן, כתבת השער של המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" היא אסופת מובאות מראיונות שנערכו עם פרס לפני שנים). מדינאי ששורת הראיונות שנתן במשך 86 שנות חייו (כן ירבו) ארוכה מגליון חשבון הבנק של שלדון אדלסון, ואשה שעומק תובנותיה על החיים, היקום וכל השאר יכול להתחרות בעומק שורת הרווח של "מעריב". צריך לקרוא בשם לבחירות האלה: אלו בחירות פחדניות, שמרניות, ומעידות על זלזול בקוראים. לא על כבוד אליהם.

אתנחתא היסטורית

זה לא היה חייב להיות כך. "ישראל היום" צמח – הנה פרט טריוויה שרק מי שהמשכורת שלהם לא שולמה עדיין זוכרים – מהחינמון "ישראלי", שבבעלות שלמה בן-צבי, שייבא לארץ את הפורמט המשוקץ של חינמוני הרכבת: עיתונים בלי עיתונות, עורכים שמזלזלים בקוראים שלהם, מו"לים ציניים שרואים בלקוחות שלהם סחורה עוברת לפרסומאים ותו לא. אבל ב"ישראלי" היו ניצנים של משהו שאולי אולי אולי היה יכול להתפתח למשהו חדש ומרענן. זה היה עיתון שהעז לשבור את המסורת המדממת של העיצוב הטבלואידי, ולהציע עיצוב אמנם ילדותי, אבל משוחרר ונעים הרבה יותר מהצעקנות הוולגרית של "ידיעות" ו"מעריב". עם המריבה הגדולה בין בן-צבי לאדלסון נכחד "ישראלי", ועל חורבותיו קם "ישראל היום". העורך החדש, כול כולו פרי מערכות הטבלואידים הוותיקים, זרק את הפורמט וכפה על העיתון את המראה המאובן והמעליב של המתחרים.

העיצוב הוא רק סימפטום, אמנם בולט. הבעיה היתה, ועודנה, התוכן. ואת התוכן יוצרים אנשים. עיתונאים. "ישראלי", כמו "ישראל היום" (ועוד הרבה פחות), היה עיתון שלא השקיע בעיתונאים. המערכת ב"ישראלי" היתה קטנה עד כדי גיחוך (מאז נשברו השיאים האלה בעיתונים אחרים), וזה רע. העובדים ב"ישראלי" היו כולם פרחי עיתונות בלתי מוכרים או אנשים מהחדרים האחוריים של המערכות הלא מרכזיות של העיתונות בישראל. זה לא היה דווקא רע. הרחק מהשדה המעובד עד בחילה של העיתונות הטבלואידית יכולה היתה להתפתח זווית הסתכלות אחרת, טרייה יותר, משוחררת מעכבות וקבעונות ושיקולים.

"ישראל היום" לקח את ההתחלה הצנועה הזו וזרק אותה לכל הרוחות. בצוות שלו לא היו פנים לא-מוכרות, אבל נשמרה המסורת של קליטת הפליטים ממערכות אחרות. לאו דווקא אלו שעזבו כי היו טובים מדי בשביל העיתונים שבהם עבדו. את צמרת המערכת איכלסו עכשיו אנשים שהדי.אן.איי שלהם כבר היה צרוב בחותמת מלובנת של מס' 2 במערכות המסואבות של "ידיעות" ו"מעריב". מאז ועד היום, 28 חודשים אחרי, העיתון סובל מנחיתות עצומה בכל הקשור לכיסוי חדשותי של כלל תחומי הסיקור. כן, נכון, זה פחות או יותר מה שעיתון אמור לעשות, ואת זה הוא עושה הכי פחות טוב מכל העיתונים. מדורי הדעות שלו לעתים טובים, לעתים לא. לדעתי הם בדרך כלל לא, אבל דעה היא כבר עניין מסובך יותר לחוות דעה עליו. כעת, בימי שישי, אמורות לבוא לידי מבחן גם היכולות המגזיניות והתחקיריות של "ישראל היום".

נו, אז איך החדש של "ישראל היום"?

מול בן כספית ("מעריב") ונחום ברנע ("ידיעות אחרונות") מציג גונן גינת, עורך מוסף השבת של "ישראל היום", את דן מרגלית. נדמה לי שבגני הילדים קוראים למשחק הזה "כיסאות מוזיקליים". מול סימה קדמון ("ידיעות אחרונות") ובן דרור ימיני ("מעריב") מציגים ב"ישראל היום" את יעקב עמידרור וחמי שלו; כותבים ראויים, שהיו יכולים למצוא את מקומם בקלות בכל עיתון ישראלי אחר שקוראים לו "ידיעות" או "מעריב".

אגב, במאמרו של חמי שלו היום מצויה פסקה שיכולה לשפוך עוד אור על דמות הקוראים בעיניהם של אנשי "ישראל היום" (שימו לב למלים "ככל הידוע"): "האם אתם רואים את העולם במונחים של שחור ולבן, כמאבק בין טובים לרעים? יש לכם רק מעט הערכה ליעילותה של הדיפלומטיה? אתם מאמינים בשימוש בכוח צבאי? אתם סבורים שישראל ו/או ארה"ב חייבות לפעול, כשצריך, באורח חד-צדדי? אתם גם מזלזלים בארגונים בינלאומיים? ושאלה אחרונה – האם אתם רואים במזרח התיכון את מרכז העולם? אם, כצפוי, עניתם על כל השאלות הללו 'כן', אז אתם מצויים בלב הקונסנזוס, ככל הידוע, ואתם מייצגים נאמנה את דעת הקהל הישראלית של ימינו". אגב, את המאמר מקשט איור של אמיתי סנדי, מאייר המזוהה עם השמאל הקיצוני, ללמדך שאולי באמת אין פערים גדולים כל-כך בבצת הדעות העכורה של הישראלים.

שמתם לב למשהו עד כה? כן, אני יודע, העמודים הראשונים של מוסף השבת של "ישראל היום" נראים כמו העתק של המתחרים. ומה באשר להמשך? כפולה של מרדכי גילת, הראיון שכולם חיכיתם לו עם נשיא המדינה, כתבה שכאילו נשלפה מארכיון על כך שב"בצה"ל בוחנים את האפשרות למנות יועץ משפטי לחטיבות מבצעיות" (שלמה צזנה), כתבה מעניינת של נדב שרגאי, פלילים, עוד צבא, כתבה על "נערי האוצר"(!), בעלי טורים מימין ומשמאל (כשהפעם האיזון הפוך מאצל המתחרים: שמאלני אחד מול הרבה ימניים), וטור סוגר של גונן גינת, העורך, שיותר משהוא תשובה למאיר שלו, הוא חיקוי של ארא"ל סגל.

ומה באשר למוסף המגזיני, "ישראל שישבת"? העורך, שכל מי שדיברתי איתו ושבא איתו במגע מוסר כי הוא אדם נחמד ובעל כוונות טובות (ואין להקל ראש בתכונות נדירות אלה אצל עורכי עיתונים, שיכולות להביא לכך שלפחות רק הקוראים יסבלו, ולא גם אנשי המערכת), פותח את הגיליון בטור בעל מסר דומה לזה של העורך הראשי ("ניסינו לייצר מגזין שמעמיד את הקורא במרכז ההתייחסות שלו"), והתוצאה בהתאם.

הטור הפותח של עידו רוזנבלום כל-כך סתמי, שייתכן שב"ישראל היום" אכן מצאו תחליף ראוי ליאיר לפיד. בכפולה הבאה מככב שוב חיים סבן, ששמו חוזר ומהדהד משום מה בכל חלקי העיתון. לצדו מופיע טור של הפרסומאים אילון זרמון והדר גולדמן, שטוב אמנם שמישהו מסיח דעתם מעסקי הפרסום, אבל חבל שזה בשביל לבלבל לנו את השכל. יובל אביבי כותב טור שהופיע כבר בערך שלוש פעמים במדורי הדעות בעיתונים במהלך השבוע, נדמה לי אפילו שקראתי טור כזה ב"ישראל היום" עצמו. עוד בכפולה: צילום של זיו קורן. נחמד.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, אבל אז הביקורת תהיה ארוכה יותר מהכתבה הכי ארוכה ב"ישראל היום". הגוון הימני-דתי-לאומי של העיתון נבלע בבינוניות של הזרם המרכזי ששולטת בו. "מקור ראשון" הוא חלופה איכותית הרבה יותר לקהל הזה. מפרישת כוח האדם במוספי "ישראל היום" בולטת העובדה כי במשך השנתיים ומשהו שהעיתון פועל, הוא מנסה להשכיל לחנך כתבים, פובליציסטים או מבקרים חדשים ובעלי משקל. ייתכן שיידרשו לכך עוד כמה שנים, וייתכן שהנוסחה הגנטית של העיתון לא תאפשר זאת גם אז. יש לציין לטובה את שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של העיתון, שקיבלה טור אישי על ענייני בנות במוסף המגזיני. אולי היה כדאי לשמור על הכותבת המוכשרת הזו למשימות פובליציסטיות עמוקות יותר.

בסך-הכל "ישראל שישבת" בהחלט לא נותן מענה ל"7 לילות" ו"7 ימים" או ל"סופשבוע" ו"תרבות מעריב". הוא דל מדי, ובעיקר – קצר מדי. כותביו, גם המוכשרים והמעניינים, כלואים ברובם בסד בלתי אפשרי של הגבלת מלים, ונראה כאילו פתחון הפה והרשות לארכנות ניתנות על פי השם והפרסום במקום על-פי כשרון הכתיבה. אבל מה חדש בכך? וכי לא כך נוהגים כולם? נכון. אין בכך כל חדש. וגם לא במוספים החדשים של "ישראל היום".

מהפכות שקטות

"בג"ץ ביטל את חוק הפרטת בתי-הכלא: פגיעה חמורה בזכויות האדם", מבשרת הכותרת הראשית של "הארץ". וב"דה-מרקר" הכותרת הראשית היא: "האזרחים לוחצים, הממשלה מתקפלת". מעל ומתחת לכותרת מובאת הרשימה: היטל הבצורת הוקפא, רפורמת הקרקעות צומצמה, המאגר הביומטרי נדחה, ייקור ביטוח חובה לאופנועים רוכך, מע"מ על פירות וירקות בוטל, גירוש ילדי העובדים הזרים נדחה. כתבי "דה-מרקר" כותבים על הצלחתם של מאבקים צרכניים וחברתיים, ותולים זאת בסיבות שליליות דווקא, תוך הדגשה של חולשת הממשל שלנו.

יש לציין כי הטלתם של מאבקים שונים ומשונים, שהעומדים מאחוריהם שונים ומשונים, לסל אחד לאו דווקא עושה חסד עם התיאוריה, מה עוד שיש די מאבקים שלא הצליחו ושאפילו לא סוקרו. אבל בסך-הכל אי-אפשר להתעלם ממה שהוא – איך שלא הופכים את זה – יותר מצירוף מקרים. בוודאי אם מצרפים לכך את הכותרות הראשיות של "מעריב" ושל "ידיעות אחרונות", המתייחסות לכשלונה של ועדת האיתור ליועץ המשפטי לממשלה להסכים על רשימת מועמדים ולהכרזתה כי היא מפזרת את עצמה.

הערה פרטית על שיטת הממשל וכללית על מי שמשנים אותה מעת לעת

על רקע מה שנכתב ב"הארץ" ותואר בפסקה הקודמת, כדאי לציין את מה שכותב אלוף בן, מבכירי העיתון ומי שעוד לפני הבחירות סימן עמדה לא בלתי אוהדת לנתניהו, במוסף "השבוע" של "הארץ", כשהוא מתייחס לכוחו של ראש הממשלה: "'משילות? איזו בעיית משילות? בישראל יש שלטון יחיד. ראש הממשלה קובע הכל. הוא הרבה יותר חזק מנשיא ארצות-הברית'. כך אומר שר בכיר, שמדבר מניסיון: הוא כיהן בכמה ממשלות והשתתף בפורומים הסגורים ביותר, אבל תמיד ידע שההחלטות אמיתיות התקבלו בדרג שמעליו. הטענות השגורות של פוליטיקאים ומומחים למדע המדינה, כאילו קשה לשלוט בישראל בגלל המשברים וחילופי הממשלות התכופים, נראות לו מגוחכות. אם כבר, הוא אומר, השלטון כאן חזק מדי".

אגב, הכותרת הראשית של "מעריב", שהזכרנו קודם, היא "בידיים שלו", והיא מודפסת לצד תמונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

הערה פרטית על קולנוע וכללית על הזמן ההיסטורי שלנו

"ומה בנוגע לקולנוע הגרמני, שאתה, כמו הבמאים אלכסנדר קלוגה, ריינר ורנר פסבינדר, ורנר הרצוג ואחרים, הבאתם לו בשורה חדשה? האם נותר משהו מהמורשת של מה שכונה בזמנו 'הקולנוע הגרמני החדש'?", שואל אורי קליין את הבמאי וים ונדרס, בראיון השער של מוסף "גלריה" של "הארץ". "לא", עונה ונדרס. "הקולנוע הגרמני היום פועל במתכונות אחרות מאלה שאני ובני דורי פעלנו בהן. 'חיים של אחרים', הסרט הגרמני המצליח ביותר בעולם בשנים האחרונות, איננו סרט שפועל בתוך המסורת שאנחנו ניסינו לעצב. זהו סרט שנעשה במיומנות, אך הוא עוצב כך שימצא חן בעיני הכל. כל מי שאני מכיר ממה שהיתה פעם מזרח גרמניה שנאו את הסרט שנאה עזה, כי הוא היה שקרי לחלוטין. הם הרגישו שהסרט בוגד בהם".

ובהמשך שואל אותו קליין: יש לי הרגשה שכאשר היית בישראל בפעם שעברה, ב-2000, כשהתארחת בפסטיבל הקולנוע של ירושלים עם סרטך 'מלון מיליון הדולר', ושוחחנו אז, היית אופטימי יותר בנוגע לעתידו של הקולנוע", וונדרס עונה: "אינני פסימי. אבל אני חושב שהתהליך המסורתי של עשיית סרטים, והאופן המסורתי שבו הקולנוע ייצג את העולם שבו אנו חיים, הולכים ומתפוררים. אני מחכה לראות מה ייווצר במקומם".

הערה פרטית על מוזיקה בישראל וכללית על בני-אדם

"עכשיו, אחרי שהאלבום יצא", כותב בן שלו ב"גלריה" על אלבומה החדש של נינט טייב, "הגיע הזמן לומר ברורות: לא כצעקתה. כלומר, כן כצעקתה. של נינט, הכוונה. לא חסרות נקודות תורפה ב'קומוניקטיבי', אבל הן לא משנות את העובדה שנינט הוציאה אלבום מוצלח ומעורר הערכה. מלא באנרגיה, מלא בנשמה, וכן, די מלא ברוקנרול. זה לא לד-זפלין ולא פי.ג'יי הארווי ולא ברי סחרוף. אבל אם השאלה היא 'החדש של נינט – כן או לא?', התשובה היא 'כן', ואפילו 'כן, בהחלט'".

והערה פרטית על גלעד שליט וכללית על צה"ל ועלינו

הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "עסקת שליט לקראת הכרעה". כנהוג פעמים רבות ב"ישראל היום", הכותרת מובאת במרכאות, כציטוט של גורם כלשהו. הפעם הציטוט הוא של פוקס-ניוז, רשת חדשות אמריקאית. מי אמר? למה אמר? לא ברור. הכל לוט בערפל. הכפולה הפותחת מוקדשת לציטוטים וחצאי ציטוטים של כלי תקשורת זרים. האם אין כאן כניעה לספינים של חמאס? אולי, מי יודע. המצב העיתונאי העגום הזה אינו רק אשמת העיתונאים. הוא גם אשמת הצנזורה. קיומה של עסקת גלעד שליט הוא ערך עליון לצנזורה, גוף שאמור לשמור על בטחון המדינה, ולא לקחת חלק במשחק הפוליטי. ההחמרה היתרה של הצנזורה בכל מה שקשור לגלעד שליט היא התערבות גסה שלא במקומה, והיא גורמת לכך שחמאס יוכל לנהל לוחמה פסיכולוגית יעילה מול העיתונים והתקשורת שלנו. תשאלו את רביב דרוקר.