לקראת סוף יולי פירסם משרד הבריאות דו"ח המלצות לשימוש בטלפונים סלולריים, שכלל אזהרה מפני נזקיה הפוטנציאליים של הקרינה הנפלטת מהם. אמצעי התקשורת דיווחו על האזהרה בהתלהבות רבה, והיא הופיעה בפתח מהדורות החדשות בטלוויזיה ובשערי העיתונים היומיים.
משרד הבריאות ניסח את דבריו בזהירות יתרה, והקפיד לציין כי "עדיין לא ברור אם השימוש בטכנולוגיה הסלולרית קשור בעלייה בסיכון לפיתוח גידולים ממאירים ושפירים". אזהרותיו ניתנו על בסיס עקרון ה"זהירות המונעת". העיתונאים חזרו על הדברים בנאמנות, ובדרך כלל נמנעו מלהיכנע לפיתוי להפוך את הניסוח המתון לעילה לפאניקה המונית.
עם זאת ברור שככל שהדבר נוגע לקרינה הסלולרית, אין תואם סביר בין הסכנה הממשית ובין העיסוק התקשורתי והציבורי בנושא. אמצעי התקשורת מקפידים לדווח על כל מחקר הנוגע לטלפונים סלולריים, גם כשמדובר במחקרים שאיכותם מפוקפקת ביותר. לאמיתו של דבר נראה שעצם השימוש במונח "קרינה", סלולרית או אחרת, די בו כדי ליצור עניין והתרגשות.
למרבה הפלא, לא תמיד היה כך. במחצית הראשונה של המאה העשרים, לאחר שגילה וילהלם רנטגן את הקרניים הקרויות על שמו, עורר הגילוי התרגשות עצומה ברחבי העולם, והציבור הרחב – והעיתונות בכלל זה – ציפה בקוצר רוח לתגליות הבאות בתחום. גילוי הרדיום והקרינה הרדיואקטיבית על-ידי בני הזוג פייר ומארי קירי נתפס כמקור של תקווה אדירה. כאמור, בימים ההם היו למלה "קרינה" קונוטציות חיוביות, וכולם רצו ליהנות מפירותיה. וכך מספרת ברברה גולדסמית, מחברת הביוגרפיה של מארי קירי, "גאונות אובססיבית" (ראתה אור בעברית ב-2005 בהוצאת אריה ניר): "כמויות זעירות של רדיום מדולל הוכנסו לתה, לשיקויי בריאות, לקרם פנים, לשפתונים, למלחי אמבט, לבגדים שזהרו בחשיכה ועוד כהנה וכהנה". היו גם מי שהשתמשו בשקית המכילה רדיום, "הנלבשת סמוך לכיס האשכים", כדי לטפל באין-אונות (עמ' 109).
אבל ההתלהבות הרבה מהקרינה הרדיואקטיבית לא היתה ארוכת ימים, והחל במחצית השנייה של המאה העשרים – לאחר שהתבררו ממדי ההרס שזרעו פצצות האטום בהירושימה ונגאסקי, כמו גם הסיכוי ללקות בהרעלת קרינה – השתנה היחס הציבורי לקרינה והפך לחרדה עמוקה. היסטריות נולדות בדרך כלל בעקבות התלהבות מוגזמת שמתגלה כבלתי סבירה. לפתע הפכה הקרינה – כל קרינה – לאיום נורא שיש להתגונן מפניו. היסטריה נולדה.
וילהלם רנטגן (מימין) ובני הזוג קירי
רבים יזכרו בוודאי את ההיסטריה שתקפה את הציבור האמריקאי בסוף שנות השבעים לאחר פרסומו של הספר "The Zapping of America". בספר, שנכתב ב-1977 על-ידי עיתונאי ה"ניו-יורק טיימס" פול ברודור, נקבע כי קווי מתח גבוה (כמו גם תנורי מיקרוגל) גורמים לסרטן, בייחוד אצל ילדים. במשך תקופה ארוכה נפוצה דעה הגורסת כי מסוכן לגור סמוך לקווי מתח גבוה, עד שמחקרים רחבים בנושא הוכיחו מעבר לספק סביר כי אין בדעה זו אמת כלל. למותר לציין שהעיתונאים שסייעו בהצתת החרדה לא התלהבו כל-כך להרגיע את חששותיו של הציבור (וכמה מהם גם הוסיפו לדבר על "טיוח" של האמת). אבל החשש מפני קווי המתח הגבוה ותנורי המיקרוגל נמוג בהדרגה (אם כי לא נעלם לחלוטין גם בימינו), ופינה את מקומו לחששות גדולים יותר, שהאחרון ביניהם, בינתיים, הוא החשש מהקרינה הסלולרית.
הראיה הטובה ביותר ליחס ההיסטרי המתלווה לכל מה שקשור לקרינה הסלולרית (בין אם היא מייננת או בלתי מייננת) היא שלל הידיעות, שרבות מהן מופרכות מן היסוד, שהתפרסמו בנושא בשנים האחרונות.
הקרינה הסלולרית נתפסת כאיום שמחלת הסרטן היא רק אחת מתוצאותיו הפוטנציאליות. עדיפות מיוחדת ניתנת לידיעות המצביעות על סכנותיה של הקרינה הסלולרית לתינוקות ולבני נוער, הנתפסים כנטולי הגנה מפני הקרינה המסוכנת (למרות שתאונות ביתיות, למשל, קוטלות ילדים הרבה יותר מטלפונים ניידים, בלא לעורר סערה ציבורית).
כך, למשל, דיווח ה"דיילי אקספרס" הבריטי ביוני השנה כי נמצא קשר בין מגורים בקרבת אנטנות סלולריות ובין התאבדויות(!) בקרב צעירים. הטענה הועלתה על-ידי ד"ר ריצ'רד קוגהיל, שהציג את עצמו כחבר ועדה ממשלתית המייעצת בנושא הקרינה הנפלטת מטלפונים ניידים. רק מאוחר יותר התברר שקוגהיל אינו דוקטור, אינו חבר בשום ועדה ממשלתית, ושככל הנראה המחקר שעליו דיווח לא בוצע מעולם.
ה"אינדיפנדנט" דיווח על כך שהקרינה מאנטנות סלולריות משבשת את התנהגותן של דבורים המאביקות גידולים חקלאיים שונים, ושהדבר "עלול לגרום למחסור במזון". הידיעה התפרסמה גם בישראל. גם אצלנו דווח על מחקרים, שנראה שאלמלא היו עוסקים בקרינה לא היו מתפרסמים, למשל מחקר שלפיו "טלפונים סלולריים ממכרים כמו סיגריות" (לך תדע), ועל מחקר אחר ש"הוכיח" ש"שימוש בטלפונים ניידים במהלך ההריון עלול לפגוע בהתפתחותם של התינוקות הנולדים ולגרום להפרעות התנהגותיות קשות" (לא נכון, הנה למשל). רבים האמינו לידיעות חסרות מקור שהופצו ברחבי החלל הקיברנטי, ושהראו כיצד טלפונים סלולריים יכולים לבשל ביצה או להכין פופקורן. בשני המקרים אמנם מדובר במהתלות שנחשפו תוך זמן קצר, אבל מהתלות מסוג זה יעילות במיוחד כשהן נוגעות בעצבים חשופים ובחששות הקיימים ממילא בקרב הציבור.
מטבען של היסטריות שהן אינן רציונליות. לו היתה ההיסטריה הסלולרית מבוססת על ההיגיון, יש להניח שהציבור הישראלי היה מפחית בשימוש בטלפונים הניידים; אבל לא כך קורה בארץ שבה יש יותר טלפונים ניידים מתושבים, וקשה גם לדמיין שמצב זה ישתנה בעתיד הקרוב. באופן פרדוקסלי, מי שמרוויח מההיסטריה הן דווקא החברות הסלולריות: הציבור המטלפן-את-עצמו-לדעת עסוק בעיקר בנזקיה הבלתי ידועים של הקרינה, וכמעט שאינו מתפנה לעסוק בתנאי השירות המחפירים ובמחירים השערורייתיים הנגבים ממנו, שהן סיבות הגיוניות לחלוטין להפחית את השימוש בטלפונים הסלולריים.