עימותים בין משתתפי מצעד הגאווה בירושלים והמוחים נגדו, יוני 2007 (צילום: נתי שוחט)
בשבוע שעבר דיווחו עיתונים רבים בעולם ובארץ על תוצאותיו של מחקר שנערך זה לא מכבר ופורסם בכתב-העת היוקרתי "Proceedings of the National Academy of Science (PNAS)". צמד חוקרים מהמכון לחקר המוח בשטוקהולם סרקו את מוחותיהם של 90 נבדקים שנחלקו לארבע קבוצות על-פי מין ונטייה מינית. הסריקות נערכו באמצעות מכשיר MRI, ו-50 מהנבדקים עברו גם סריקה טומוגרפית (PET) של זרימת הדם במוחם. החוקרים מצאו כי יש דמיון פיזיולוגי בין מוחותיהם של גברים הומוסקסואלים לבין אלו של נשים, וכן כי מוחותיהן של לסביות דומים לאלו של גברים הטרוסקסואליים. הם הסיקו (בזהירות המתבקשת) כי "יש קשר" בין גורמים נוירוביולוגיים ובין הנטייה המינית.
העיתונים היומיים מיהרו לדווח על התגלית, אלא שלא תמיד הצליחו להסכים על משמעותה המדויקת או לתארה כהלכה. בכותרת בעיתון "הארץ", שפירסם תרגום של כתבה מה"גרדיאן", נכתב בפסקנות כי "מוחם של הומואים ונשים דומה", טענה שממנה ניתן להסיק כי מוחותיהם של הומואים "אינם דומים" למוחותיהם של גברים הטרוסקסואלים. ראוי אפוא לציין כי מוחותיהם של כל בני-האדם דומים מאוד (ומרוב הבחינות) אלו לאלו; המחקר מצא דמיון רק בין "מאפיינים מסוימים" (ומעטים יחסית) במוחם של הנבדקים. עוד נכתב ב"הארץ" כי מן הממצאים אי-אפשר ללמוד "כיצד נקבעת הנטייה המינית, ואם היא גנטית או מוּלדת" – כאילו יש סתירה בין השתיים (כל תכונה גנטית היא מולדת, אבל לא כל תכונה מולדת היא גם גנטית, היות שיש תכונות הנובעות מתנאי הגידול של העובר ברחם).
בערוץ הבריאות של Ynet טרח הכותב (ד"ר איתי גל) להבהיר כי "מוחם של גברים הומוסקסואליים דומה בהיבטים רבים לזה של נשים סטרייטיות". אלא שהעורך לא הסתפק בכך, והכריז בכותרת הכתבה כי "המוח של הומואים דומה לזה של נשים". מכאן אף הסיק (בכותרת המשנה), ובניגוד מפורש לדעתם של החוקרים עצמם: "המשמעות: נטייה מינית הינה גנטית". ב"ידיעות אחרונות" התראיין הפסיכיאטר פרופ' מירצ'ו סיגל, שקבע: "משמעות המחקר היא שהומוסקסואליות לא נרכשת לאחר הלידה אלא היא תופעה מולדת, שמושפעת גם מהסביבה התוך-רחמית".
האומנם זו משמעות המחקר? האם הוכח סוף-סוף שלהומוסקסואליות אין שום גורמים נרכשים? ספק רב. הומוסקסואליות – כמו כל נטייה או התנהגות מינית – היא תופעה מורכבת ("מולטי-פקטוריאלית", בלשונם של רופאים) שאין לה גורם פשוט אחד. היא מושפעת מגורמים רבים, חלקם חברתיים ותרבותיים, וחלקם (ככל הנראה) גם ביולוגיים. עדיין לא ניתן לומר מה חלקו היחסי של כל אחד מן הגורמים הללו בקביעה אם אדם יהיה הומו, סטרייט, דו-מיני, טרנסג'נדר וכו'. הקשר שמצאו החוקרים בין מבנה המוח ובין הנטייה המינית הוא קשר סטטיסטי בלבד, ולא ניתן להסיק ממנו שהנטייה המינית נקבעת לחלוטין על-ידי הביולוגיה.
ייתכן מאוד שמבנה המוח משפיע (במידה רבה או מעטה – זאת עדיין איננו יודעים) על הנטייה המינית, אבל קרוב לוודאי שיש השפעות נוספות. בעבר נמצא, בין היתר, כי שיעור גבוה יחסית של הומואים ולסביות חוו בצעירותם התעללות מינית, ובמקרים רבים היתה לכך השפעה משמעותית על התפתחות נטייתם המינית. מחקרים שנערכו בעבר על זוגות תאומים (זהים ולא-זהים) מצאו כי בקרב תאומים זהים שאחד מהם היה הומו, היה לתאום השני סיכוי של 52% להיות הומו אף הוא. גם אז מיהרו העיתונים להכריז על כך שהנטייה המינית היא גנטית והתעלמו מ-48% זוגות התאומים הנותרים, שהיו זהים מבחינה גנטית, אך לא היו זהים מבחינת נטייתם.
הדוקטורט של דרוקר
עיתונאים וחוקרים כאחד מושפעים רבות מהלך הרוח המקובל בציבור. לפני כמה עשורים היתה מקובלת הטענה שהנטייה המינית נקבעת כל כולה על-ידי התרבות (במידה רבה, בהשפעת הגותם של פילוסופים כמישל פוקו וג'ודית באטלר). כיום, אולי בהשפעת ההתלהבות שמעוררים מדעי המוח והמחקר הגנטי, מקובלת ההשקפה שהנטייה המינית היא מולדת. חוקרים רבים מבקשים לאשש את ההשקפות הרווחות ומתעלמים, לעתים קרובות, מעדויות שאינן עולות עימן בקנה אחד.
מלבד זאת, יש לדיון הזה גם משמעויות פוליטיות כבדות משקל. המתנגדים להומוסקסואליות – בדרך כלל ממניעים דתיים – מתעקשים שמדובר בהתנהגות "סוטה" ונרכשת, שניתן גם "לרפאה" באמצעות התערבות פסיכולוגית. רוב ההומואים והלסביות טוענים כי נטייתם היא מולדת, וכי לא ניתן לשנותה באמצעות טיפול פסיכולוגי. העיתונים היומיים – המגלים פתיחות להומוסקסואליות יותר מאשר החברה הכללית – מעדיפים את העמדה השנייה ומתלהבים לדווח על מחקרים המאששים אותה.
אלא ששתי האסכולות מייצגות השקפות פשטניות, המסרבות (בדרך כלל כתוצאה ממניעים פוליטיים ומוסריים) להתמודד עם מורכבותה של המציאות. האמת היא שנכונה לנו עוד דרך ארוכה עד שנדע לבודד ולהגדיר את המשתנים הגורמים להומוסקסואליות. קרוב לוודאי שבסופו של דבר יתברר כי הגורמים הללו אינם אחידים, וכי לא כל ההומואים זהים מבחינת הסיבות שגרמו להתפתחותה של נטייתם המינית. ככלות הכל, "הומוסקסואליוּת" היא רק מלה, והיא מאגדת בתוכה מספר רב של קטיגוריות נבדלות של התנהגויות ונטיות. הדיבור על "מוחם של הומואים" מחזק את האשליה שלכל ההומואים (כמו גם ללסביות או להטרוסקסואלים) יש מוח אחד בלבד.
בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" ששודרה בערוץ 10 ב-18.6 התארח פרופ' צבי נאור, מומחה למנגנוני הפעולה של הורמוני המין במוח. נאור הסביר את משמעות המחקר השבדי, אבל רביב דרוקר (שהחליף את ירון לונדון כמראיין) לא השתכנע, והפגין חשיבה ביקורתית למופת. הוא הקשה ושאל אם לא ייתכן שיש "הומואים שאין להם מוח נשי". נאור העלה את הטענה המוזרה ש"במדע לא צריך להוכיח הכל". דרוקר לא השתכנע: "יש אנשים שמשנים נטיות במהלך החיים. לא הכל בינארי". נאור ציין שאמנם בי-סקסואלים לא נכללו במחקר, אבל בסופו של דבר נכנע והודה: "הכל מסובך. בוא לאוניברסיטה ותעשה דוקטורט".
עד שיסיים דרוקר את הדוקטורט מוטב להכיר באמת: עדיין איננו יודעים. המיניות, כך מתברר, היא עניין מסובך מכדי שניתן יהיה לסכמו בכמה שורות מחץ וכותרות תמציתיות.