1. על השחיטה

המציאות, תסריטאית צינית, היא שנתנה לילד אושר טויטו משדרות את שמו. והיא אשר שלחה אותו ואת אחיו הבכור רמי, לקנות מתנת יום הולדת לאמו ( על פי "מעריב") או לאביו ( על פי "ידיעות אחרונות"), ולהיפגע מן הקסאם ולהינתן בסכנת קטיעת רגליים ( שתי רגליים, על פי האותיות הגדולות ב"ידיעות אחרונות", רגל אחת על פי הקטנות). את כל השאר – העבודה המלוכלכת, הפורנוגרפיה, החגיגה על הדם, הליריות המחליאה – עשו הכתבים והעורכים. הם שצילמו את אושר המבועת ( אושר מבועת!) על אלונקה ( אושר על אלונקה!) שותת דם וגזלו מפיו את "אמא, מה קרה לרגליים שלי?", והפכוה מזעקה אישית לכותרת-מוכרת; הם שהפכו את איריס טויטו ל"כאב של אמא" ואת רפי טויטו ל"תפילה של אבא"; הם שהיו למשוררים סרי טעם, צדקניים, והתגייסו - עם השמע האות "צבע אדום" – ליטול מלוא הדלי מאודם הכלניות ושלוליות הדם ולהפיק ממנו סלוגנים דוגמת "דרום אדום" ולהתבוסס ברגשות אשם לאומיים ולקונן על הפקרת תושבי שדרות ולהתסיס לנקום את דם הילד הקטן. וזה הנער שאליו, בכל החודשים הללו של נזקי רכוש לא-פוטוגניים ונפגעי הלם, ונפגעים קלים, ורחובות ריקים, ואדישות, התפללה התקשורת בחגווי לבה הקר.

2. על צנעת הפרט

בתצלומו של חיים הורנשטיין (בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת "אמא, מה קרה לרגליים שלי?") נראה הילד הפצוע אושר טויטו כשהוא נישא על אלונקה. זהו תצלום חזק ולא בכדי נעשה בו שימוש נוסף, כתמונת רקע לסלוגן של הגיליון כולו "דרום אדום". עוצמתו של התצלום במתח האדיר שהוא לוכד, באותו רגע מחריד, שבו עושה הילד – הכפות אל האלונקה -- מאמץ נואש להרים את פלג גופו העליון על מנת לראות את מקום הפגיעה – רגליו. טשטוש אזור הרגליים, ש"על הצלתן עמלו הרופאים" ( ומה עלה בגורלן? על כך בעמודים הפנימיים!) מבטא, על פניו, ניסיון לשמור על צנעת הפרט , כמו גם לחסוך מן הצופים מראה מזוויע – זה המראה שאותו ראה הילד והמשתקף בפניו. אילו באמת עמדה צנעת הפרט של הילד לנגד עיני עורכי "ידיעות אחרונות", היו מפקסלים לא את רגליו, אלא את פניו.

3. פריחת הכלניות, פריחת השיטה, פריחת השיטה

אושר טויטו איננו המפוקסל היחידי בגיליון "ידיעות אחרונות". במרכז כפולת העמודים הפנימית (ע"מ 2-3) שתכליתה להטיח בפני הקורא את התהום הפעורה בין תושבי שדרות לשאר אזרחי ישראל ( "שתי מדינות") מתנוססת משפחה ובה לא פחות משמונה מפוקסלים. אלא שכאן אין מדובר בקרבנות אלא בנאשמים. הפשע: יציאה לפיקניק אביבי בפארק, בעיצומה של מתקפת הקסאמים על שדרות. ענת מידן, כתבת העיתון, שבעצמה "מצאה עצמה משתרכת ביער” ומתפעמת מן "השמיים הכי כחולים שיש’" ו"’הפריחה הכי חושנית שאפשר לדמיין", נוזפת בעצמה על "הנהנתנות הפרטית הזו, כשלא רחוק ממך מצויים אנשים בסכנה קיומית מתמדת של לא פחות מ-39 קסאמים בסופשבוע אחד"; ומאידך גיסא, מזכירה לעצמה ולקוראים "כי הדרך היחידה לשמור על השפיות בתוך הטירוף הזה היא להמשיך את החיים, לטייל, לראות את היופי מסביב אבל לרגע לא לשכוח שממש קרוב יש אנשים שבשבילם צבע אדום הוא הדבר הכי רחוק משדה כלניות מרהיב. וגם להם מגיעים חיים נורמאליים של שקדיות וחלזונות ובלי הפצצות". ועל שביל הזהב הזה שסוללת העיתונות פוסעת בבטחה פמליית ראש הממשלה.

4. שתי מדינות לשני עמים - כותרת אחת לשני עיתונים

כמו היה תאומה הסיאמי של מידן - ולו בסופשבוע האחד הזה, ואף הוא בעמוד 3 - גם בן כספית (משוררו הלאומי של "מעריב") מזו-עזע. "שתי מדינות לשני עמים, חיות בשלווה זו לצד זו. מצד אחד ישראל המופצצת, הזנוחה, שותתת הדם והמרוקנת מיושביה, ומן העבר השני ישראל השלווה, המשגשגת, הרגועה והמתפתחת המבלה את ימיה בטורניר טניס יוקרתי או בשופינג או סתם במנוחה". ( ע"מ 3) כספית, ממש כמו מידן "לא מאמין שרק שעה ורבע מפרידה בין שני העולמות" וגם הוא מקונן, ומאשים, ומתרה – אבל בין השורות גם הוא חולק מחמאות למרכז הטניס המצוין ומסכים שחשוב לעודד את אנדיוני. וגם הוא, כמו מידן, בלהט הרטורי להנגיד, שוכח שישנן בישראל עוד כמה מדינות ועוד עמים.