1.

סופרת ברוכת כוונות שאלה אם אהיה מעוניינת להצטרף למשלחת הפגנת סולידריות של סופרים ואנשי רוח עם תושבי חצור-הגלילית, עובדי פרי-גליל. עניתי בשלילה, לא מפני שגורלם של העובדים לא נגע ללבי, אלא מפני שנסיבות השעה לא איפשרו זאת. בן-זוגי שבר את רגלו, ולי נוספו שלל מטלות ותפקידים שאינם מאפשרים לי להעדר מן הבית. התנצלתי, הירהרתי באוברדרפט, בהלוואות, בימי האבטלה בלי דמי אבטלה של בן-זוגי, שעבודתו כמתרגם ניזוקה מאוד מן המיתון.

"אבל את סולידרית עם המאבק? האם תסכימי שאומר את שמך לכתבים שיבקשו שמות של מזדהים?".

"כן...", מלמלתי, "אם זה נחוץ...".

2.

נבוכתי מאוד, יומיים לאחר מכן, לשמוע ממכר כי שמי הוזכר בחדשות הלילה של גל"צ. בנשימה אחת הוזכרו הסופרים שיצאו מביתם ונסעו בסגריר לחצור-הגלילית, ואחרים, סולידריים פסיביים שנשארו בבית, כמוני.

3.

כמזדהה דווחתי על הנסיעה בדוא"ל. למדתי כי הסופרים סיירו, דיברו, הזדעזעו מן התנאים המחפירים. נקראתי גם אני לקנות את מוצרי פרי-גליל, אך כשמילאתי בחופזה את עגלתי בכלבו החניון, הסופרזול שבתחתית השוק, הייתי לחוצה וטרודה ולא הקדשתי לכך מחשבה. רק בבית גיליתי כי שקית הטוגנים הקפואים שבה בחרתי, בשל מחירה הנמוך, היתה של פרי-גליל.

4.

מצאתי זמן, לעומת זאת, לקפוץ לאולפני הטלוויזיה בעירי כדי לדבר על מקומן של נשים במיתולוגיות – ובמלים אחרות, לקדם את ספרי החדש. נסעתי כגברת במונית שהתוכנית מימנה, אופרתי וישבתי בחדר ההמתנה לצד פרופסורית אלגנטית שתחום התמחותה הוא אבטלה, שהוזמנה לאייטם שכותרתו "התמודדות עם אי-ודאות כלכלית". סיפרתי לפרופסורית שגם אני, למעשה, שייכת לאייטם שלה. למדתי ממנה כי נכונותי לחשוף את מצבי היא ממאפייניה של האבטלה החדשה, זו הפוגעת במעגלים רחבים בחברה הישראלית.

5.

במסדרון בדרך לאולפן מרטה אחת המפיקות את שערות ראשה. שותפתה של הפרופסורית לאייטם, העובדת זה עשרים שנה במפעל פרי-גליל, נתאחרה להגיע. "התברברה בשיכון ל'", זעקה המפיקה למישהו שיעזור לה להנחות את האשה, שנהגה במכוניתה הפרטית כל הדרך מחצור.

"מה, יש לה רכב, למובטלת?", מישהו הרים גבה.

6.

את "המובטלת" לא איפרו, גם לא הגישו לה כוס מים. לא היה זמן. גם כך האייטם נתאחר. את נשימתה הקצרה הסדירה בשעת הקרנת סרטון קצר על הפגנת עובדים בשער המפעל.

"מה זה פרי-גליל בשבילך?", חקר האיש שעד היום היה "זה מהטלוויזיה".

"הכל", ענתה בקול חם, מתנגן, אישי. "זה משפחה, זה עבודה, זה פרנסה, זה המקום שכל אחד בעיירה יודע שהוא מחכה לך, לפני גיוס, אחרי שחרור...".

השאלה הבאה היתה: "איך חיים באי-ודאות כלכלית?".

התשובה פסקנית: "אי-אפשר לחיות ככה, שמתקשרים אלייך כל יום מהבנק".

לפרופסורית, בשחור אלגנטי, היו כמה עצות שנמסרו בקול אדיב: "מחקרים אחרונים מוכיחים כי אימוץ דפוסי חשיבה חיובית וניצול רשתות חברתיות הם כלים יעילים...".

"מה, שאני יבקש מחברים שלי כסף? אין להם. גם הם מובטלים...".

"לנצל רשתות חברתיות פירושו להיעזר במהפכת המידע, ברשתות כגון פייסבוק, בין השאר כדי להרחיב את מעגלי התמיכה...".

"מה יעזור לי מעגלי תמיכה. אני צריכה כסף. עבודה. יש מצבים שרק כסף פותר".

הסכמתי איתה בכל לבי. לחצתי את ידה כשיצאה מן האולפן אל הדרך הארוכה חזרה מן הטלוויזיה אל ביתה.

7.

אני כותבת את הדברים מפס הייצור הזעיר שלי, ממפעל המלים בחדר השינה. גם מעבר לקיר, במפעל השני, זה של בן-זוגי, המקלדת עובדת – נתקבלה הזמנת עבודה. מי שכמונו, עובד בעסק הזה של מלים, יודע כי ככל שהשנים חולפות, ערכה הנקוב של המלה יורד. על הרשימה שפירסמתי ב"הארץ" השבוע אקבל בדיוק אותו שכר סופרים שקיבלתי על הרשימה הראשונה, זו שכתבתי לפני למעלה מ-13 שנה.

8.

אני מנצלת, על כן, את הבמה הזאת (ועוד בתשלום...) כדי להביע סולידריות כלפי עצמי ובני הסקטור שלי. בעבודה שלנו נהוג להתנחם בסיפוק המקצועי, ואפשר שהנחמה הזו היא שמאפשרת לאנשים שעל הכספים להקפיא או להפחית את שכרנו.

אבל עם סיפוק מקצועי – כמו שאין אומרים אנשי רוח – לא קונים במכולת.