1. ספרות לבעלי ההון
לפני שנים רבות־רבות, ובעצם אך אתמול, בשנת 2001, כיהנתי בתפקיד – וכל מי שסיפרתי לו על כך הרים גבות – מבקרת הספרות הבלעדית של TheMarker, אז ירחון כרומו חדש ורחוק מלהיות רב־תפוצה מקבוצת שוקן. בפגישת ההיכרות עם עורכי המשנה (העורך הראשי היה טרוד בענייני ייסוד) חשפו בפני, ביד רועדת, את גליון הפיילוט ושרטטו בפני את הפרופיל של קהל היעד – אנשי הייטק וכלכלה, יזמים, בעלי הון; המלה "עשירים" חזרה שוב ושוב, ועוד מלים זרות לי כגון "מניות", "כספים", "בורסה".
המדור העתידי שלי – שבנדיבות הועמדה לרשותו כפולת עמודים – יסתופף באגף התרבות והפנאי של העיתון, בחברת מדור קולנוע (משל יגאל משיח) ומדורים הסוקרים רכישות אפשריות של מצרכי יסוד, כגון בריכות שחייה, עגלות גולף, מגלשי סקי, בתי קיט וכו'. עוד נמסר כי לאנשים העסוקים בעשיית כספים אין זמן וסבלנות לקרוא, אבל חשוב להם להיות תרבותיים ומעודכנים, לדעת מה יצא לאור ומה לקנות, ומה עליהם לחשוב על זה. הוזהרתי כי אסור לי להיות "כבדה" או להכביר בניתוחים ספרותיים, וכן – עלי להשתדל לבחור ספרים "קריאים". מה זה ספרים קריאים? ג'ון גרישם, סטיבן קינג, רם אורן – במלים אחרות "רבי מכר".
לאחר בהלה ראשונה, ולאחר שקלול כל הנתונים שאספתי בפגישה (יחד עם נתוני האוברדראפט המיוסר שלי ששיווע למקור הכנסה קבוע), נתגבש הפורמט למדור שנראה כמו תפריט טעימות ספרותיות, ובין השאר הכיל גם אינסטנט־ביקורת בצורת שאלון חצי היתולי שהקנה לקוראו את היכולת לפטפט בעליזות על ספר שלא קרא. עם זאת, מגיליון לגיליון, ולאחר שהפיקוח הצמוד עלי הוסר, עלה בידי להשחיל למדור לא מעט ספרות יפה "בלתי קריאה", בלתי משפיעה, ואף אזוטרית – התפתחות שהעניקה לי סיפוק חתרני עמוק, שבא אל קצו באופן אכזרי ובלתי צפוי בטלפון קצר שבו נמסר לי כי "עקב קיצוצים הוחלט להוריד את מדורי הספרות והקולנוע, שאותם יוכל קהל היעד לצרוך מכלי תקשורת אחרים".
2. מישהו הזיז את המוסף שלי!
לא הייתי נטרחת לספר על מעללי הקלושים ב־TheMarker אלמלא אותה תעלומה טורדנית שצצה לאחרונה בחיי וכמעט הביאה אותי לידי ריב־אוהבים. לכאורה, מדובר בעניין שולי: ערב שישי אחד, לפני כמה וכמה שבועות, פשפשתי בין גליונותיו המתרבים, המוריקים, של "הארץ" במטרה לצוד לי את מוסף "ספרות ותרבות" ולהתבשם במנת קולטורה שבועית, והנה, המוסף איננו. מישהו הזיז את המוסף שלי, וזה לא היה מי שחשבתי שנטל אותו לשירותים ושכח אותו מאחורי מכונת הכביסה. "זאת בטח חנה שכחה", האשים המואשם את מוכרת העיתונים הקטנה, המוגבלת בשכלה. "לא נורא", סנגרתי, "הרי לא קל לה, לסדר לבד את כל המוספים בלי לדעת לקרוא". את המוסף של יום שישי ההוא קראתי במהדורת האינטרנט.
העניין נשכח, חלף שבוע, שוב עלעלתי בין המוספים – מעשה שטן – שוב המוסף איננו. "זהו! אנחנו מפסיקים לקנות אצלה!", הודיע בן־זוגי. "רגע אחד, זה לא יפה לגדוע פרנסה... אני כבר אדבר איתה". וכעבור שבוע, כאשר התייצבתי לפני עגלתה, לא התעצלתי ובמו ידי בדקתי חלק חלק – והמוסף איננו. בדקתי גיליון אחר של "הארץ", אף הוא חסר את המוסף, וכך גם בשלישי – מה זה יכול להיות? אולי למישהו בהפצה יש משהו נגד ציפר... אף על פי כן, נטלתי אל ביתי את העיתון שנתרוקן מנכסיו הספרותיים, עלעלתי בו בלא חמדה, ולבסוף, בייאושי כי מר, ובבחינת תמות נפשי עם פלישתים, אילי ההון המשתלטים על כל חלקת עיתון, פתחתי את מוסף הנדל"ן של TheMarker (המדווח על אופנת קניית צמודי־קרקע בקיבוצים במחירים אטרקטיביים), ושם, מוצנע היטב, נחבא בין האילים ועסקאותיהם, גיליתי לתדהמתי את – המוסף הספרותי. אין זאת כי יד המקרה היא שהשחילה אותו הנה, חשבתי, אך כעבור שבוע מצאתי את האותיות הקטנטנות ליד כותרת העיתון המפנות את קוראי "תרבות וספרות" למעונו החדש, הירקרק.
בין אם לפנינו ניסיון לצוד את אותן נשמות ציפריות ענוגות, להעבירן על דתן ולהופכן לשוחרות בורסה, בין אם ניסיון מחודש להעשיר את חיי הרוח של קוראי TheMarker, או סתם אילוץ טכני של מכונת קיפול העיתון – אין כמו המקום הסמלי הזה כדי להצביע על מקומה של הספרות בתרבות הצריכה: שולית מצד אחד, וסחירה מן הצד האחר – ופחות ופחות אוטונומית.
3. סופרים כסף
כמו כדי להמחיש לקורא את גודל הפוטנציאל הכלכלי הגלום בספרות הנכתבת בימינו ונמכרת בימינו, בא המוסף MarkerWeek, עוד מוסף עם שם עברי גאה מבית TheMarker, ובכתבת שער בת שתיים וחצי כפולות (25.11.05), "סיפור של מיליונרים", סוקר את פועלם הכלכלי של סופרים ישראלים "שהצליחו להרוויח סכומים בעלי 6 ואף 7 ספרות מכתיבתם". בראש הכפולה הראשונה, בחסות הכותרת "סופרים כסף", מתנוססים דיוקנאות הסופרים שעשו זאת, והסכומים שעשו אותם. בכתבה עצמה מתוארות המכונות המשומנות ההופכות טקסטים ספרותיים (יותר או פחות) לשטרות וסופרים הנמדדים בערכם הדולרי.
עם שהכתבה עשויה לעורר בקורא פלצות וגועל, באופן שבו היא מעלימה לחלוטין את מרכיבי הרוח והאמנות שביצירות הנסחרות, היא עושה שירות חשוב לקוראיהם התמימים או המיתממים של מוספי הספרות, המקיימים מעין בועת לואו־טק שבה מעדיפים להדחיק את הקשרים שבין הממסד הספרותי למנגנונים הכלכליים המובהקים של עולם המו"לות, כגון יחסי ציבור ושיווק.
גיליון 60, ינואר 2006