1. חתונת המיפלץ

הסערה התקשורתית שהתרחשה מיד עם הודעת האסיר יגאל עמיר על כוונתו לבוא בברית הנישואים עם בח"ל, הד"ר לפילוסופיה לריסה טרימבובלר, כללה, אמנם, גם כמה דיונים עקרוניים (ופילוסופיים) בעניין מעמדו הייחודי של רוצח ראש הממשלה והשלום, זכויותיו הבסיסיות, כמו גם דיון חוזר בסוגיית החקיקה הפרסונלית; אך דומה כי מרבית הציבור נהה אחר שובלם השושביני, קצוף השמפנייה, של מאמרי רכילות (מסוג "הכירו את הארוסה") וכן עט על ההזדמנות להשמיע - בתוקף היותו בן העם הזה - את דעתו על חתן השמחה שלא היתה. בתסיסה התקשורתית-ציבורית אכן יש כדי להצביע על עקרוניותו של הנושא, וגם על היותו בבחינת פצע פתוח שכל נגיעה בו גוררת כאב ופולמוס, אך היא גם מעידה - שוב - על מקומו המרכזי, ואפילו המקודש, של מוסד המשפחה בחברה הישראלית ועל חלקה של התקשורת בהפצת אתוס המשפחה.

הקמת משפחה הנה מצווה המכתיבה את אופייה של החברה הדתית בישראל, אך גם היהדות החילונית - עדיין - מחרה אחריה ורואה בהקמת תא משפחתי ערך עליון. בשאיפה לשלול מעמיר את הזכות - שלגביו היא מצווה - להתחתן (ולהתייחד) ניתן לזהות בראש ובראשונה את השאיפה לסלקו מן השבט ולמנוע אותו מלהעמיד יורש (אפילו יוסי לא הצליח להתאפק וקילל את זרעו במיטב הסגנון התנ"כי); הסילוק פועל גם במישור מופשט יותר - מניעת נישואים פירושה גם שלילת חוויה אנושית אוניברסלית המהווה בסיס לשותפות עם כלל עם ישראל והמין האנושי. בחוויה הבסיסית הזו, ובכלל במיתוס הרומנטי של הנישואין, עושה התקשורת שימוש מגוון: היא מייצרת הזדהות (הפרשה כאגדה רומנטית על שבוי וקדושה אצילית), דה-הומניזציה (הפרשה כסיפור עתידני מצמרר על התרבותה של מפלצת סוטה), ובשני המקרים, תשוקה שיש בה יסוד פורנוגרפי לא מבוטל - משיכה אל החריג המאיים על הסדר הטוב.

2. סכנה לאומית! פנויים ופנויות!

כמו כדי להוסיף שמן למדורת השבט המקדש את הנישואים באה תוכנית האקטואליה "משעל חם" (2.2.04, ערוץ 2) והקדישה אייטם ל"בעיית הרווקות". תחילה הוצגה כתבה מצולמת - שבה נראתה הבעיה מפזזת בלבוש מינימליסטי ברחבות ריקודים אפלוליות ומיוזעות - ולאחריה כונסו לפאנל ( של שעת חירום...) שלושה בני אנוש מן הזן הרווקי. תרועות לשהרה בלאו, אשה חושבת, מאמינה, בעלת דעות עצמאיות, שהזדרזה להצביע על האבסורד שבדיון ב"בעיית הרווקות" בתוכנית שאמורה לעסוק בסוגיות מדיניות גורליות יותר. בלאו הוסיפה והביעה חרדה אירונית, שמא נזממת תוכנית מדינית לטיפול בה ובבני מינה המסוכנים? משעל חש להרגיעה בנימה אבהית. אל דאגה - דברים כאלה לא יקרו פה. בכל זאת, דומתני שריחה של החרדה הדמוגרפית הצליח להסתנן לאולפן ולהעיב על הפרומונים שהרווקים האלה לא מפסיקים להפריש.

3. תשובה ציונית הולמת

"האם המשותקת מפיגוע ילדה בן" ( ראובן וויס, "ידיעות אחרונות", 5.2.04, עמוד 1, צילום: אביגיל עוזי). ב"קו המשווה", מדור אינפורמטיבי חביב וזעיר במוסף "גלריה" של "הארץ", קראתי לא מכבר כי הישראלים רואים בילדים מקור אושר עיקרי, בניגוד, למשל, לצרפתים ולפינים, שמסוגלים להרגיש שלמים ומאושרים בלעדיהם. ב"ידיעות אחרונות" אני קוראת על ישראלית שמצאה להם שימוש נוסף.

"זאת תשובתי לטרור", מספרת חנה ברט (39), מתנחלת משותקת בחצי-גוף מפיגוע ירי בגוש-קטיף, שנכנסה להריון טבעי וילדה זה עתה את בנה השמיני, אח להודיה הקטנה שנפגעה אף היא באותו הפיגוע. "הילד הזה הוא התשובה הטובה ביותר לפיגוע. המטרה היתה להרוג אותנו ולעקור אותנו מכפר-דרום וזו התשובה שלנו". עוד סיפרה ברט לכתב הקשוב כי כבר במהלך שיקומה הוטרדה מן השאלה האם תוכל ללדת. היא נרגעה רק כאשר הרופאים הבטיחו לה כי הדבר אפשרי: השיתוק לא ימנע ממנה ללדת יהודי נוסף. רק צריך להגדיל את הבית - וכך עשו היא ובעלה; ועכשיו הבית המשופץ ערוך לנכדים.

לבקשת האם, פניה לא צולמו, אך מה שכן צולם עוכר שלווה: תינוק בן יומו, בבגד תינוקות לבן כשלג, מכורבל בחיקה השחור של אמו הישובה בכיסא גלגלים. פיו הזעיר פעור, אם יפרוץ בבכי מר ייסתם במוצץ המחכה בידה.

דון שרון, אבי הבנים, משקיף כסנדק ממרומי הכותרות הראשיות.

4. תינוק לא הורגים פעמיים

ביום שישי (23.1.04) המשפחתי ראיין דודו אלהרר את הבמאי הפרופ’ רם לוי, עם צאת סרטו "סגר". התגלגל הראיון לידי כך שלוי קונן - קינת הומניסט של אמת - על סבלם של פלסטינים חפים מפשע, ובין השאר הזכיר את הראיון המצמרר שערך גדעון לוי (לא קרוב משפחתו) עם אב לילד בן שש שנהרג מיריית חייל ישראלי על מדרגות ביתו, בשעה שאכל סנדוויץ’, ראיון שנתפרסם באותו יום במוסף השבת של "הארץ". תגובת אלהרר: "עזוב אותי מגדעון לוי, כל הזמן הוא חוזר על אותה כתבה, רק משנה את השמות". כאילו קבל על העדר גיוון בתוכניות אירוח. "תינוק לא הורגים פעמיים", כתבה דליה רביקוביץ’ בשיר תגובה לרצח בסברה ושתילה; אבל מי זוכר את התינוק הזה? מאז נולדו ונקברו כל-כך הרבה תינוקות, ומה יש להגיד על תינוקות? בפרט כשהם נולדים, ומתים, מעברו השני של המחסום.

שהם סמיט היא סופרת ומבקרת

גיליון 49, מרץ 2004