1. מניפולציה 5X

"המניפולציה", תוכנית המציאות החדשה של ערוץ 10 (חמישי 21:00), משדרגת את אחד המרשמים הבדוקים של ערוץ 2 למדרוג גורף: הצגת מצוקות אנושיות ו"פתרונן" באדיבות הטלוויזיה. אם עד כה הורגלנו לצפות בחלכאים ונדכאים אותנטים המובלים אל אולפני הטלוויזיה כדי לשטוח את מצוקותיהם בפני כוהניו הגדולים של הז’אנר - אברהם ויעקב, דוד (טופז) והמלאך הגואל רפאל (רשף) - הרי שעתה, עם עלייתה של "המניפולציה" על המרקע המרושע, מובאת נוסחת "הסבל המשחרר" אל שיאי שטניות חדשים.

התוכנית משתמשת בשני חידושים מבחילים, שבהם טמון גם כוח המשיכה שלה. החידוש הראשון הוא כמותי: במקום להאזין לסיפורו של קשה–יום אחד מוזמנים לאולפן חמישה בעלי מצוקה! באופן זה האומללות מוכפלת פי חמישה (אומללות - לכאורה אחד המשתתפים, למשל, רצה בכסף על מנת להתמסר לכדורעף חופים...). למעשה, התוכנית היא מעין טורניר קבצנים, שבה הזוכה המאושר (הקבצן המיטיב מכולם לשכנע ולהמר) זוכה במאה אלף שקלים, שבכוחם, לכאורה, לחלצו מאומללותו. אך החדשנות האמיתית נעוצה בטריק שעליו מושתת השעשועון: חלק מהאומללים הם מתחזים וכמו בשעשועונים אחרים, גם ב"המניפולציה" מודחים משתתפים, בשלבים, על–ידי המשתתפים עצמם, הרוקחים ביניהם דילים בחדר מבודד, ובוגדים זה בזה בלי בושה (סיסמת התוכנית היא: "המניפולציה - אי–אפשר לסמוך על אף אחד"). בתוכנית שבה צפיתי (10.6.04) הגיעו לשלב האחרון שני קבצנים בעלי סיפור אמיתי, אך בגידתם זה בזה הביאה את שניהם לצאת מן התוכנית בידיים ריקות.

איור: רות גוילי

אבל ספק אם זה מזיז למישהו. וגם כאן אפשר להצביע על שתי סיבות שורשיות לאדישות הקטלנית. הראשונה, התוכנית כמו ממחיזה את מה שמרבית הציבור הישראלי חושב על כלל ציבור הקבצנים - שבעצם כולם רמאים, מחפשי כסף קל, שיילכו לעבוד השנייה, עצם ההופעה בטלוויזיה, במסגרת שעשועון (זהו שעשועון כשם שמלחמת שוורים היא שעשועון), מרימה את המשתתף מאשפתות והופכת אותו לידוען, אולי אפילו מנציחה אותו ככזה. על ידוענים, כידוע, אין סיבה לרחם. מעבר לאלה, המציאות הטלוויזיונית אינה שונה בהרבה מן המציאות שמחוץ לה, שבה כבר הורגלנו להלך ברחובות זרועים בפושטי–יד, שיכורים, מסוממים, מבלי הנד עפעף, בדרך לקומבינות.

2. הילד הזה של כולנו

שתי האמהות, המאמצת והביולוגית, של תינוק המריבה, אינן רמאיות. "הקרב על הילד" (כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות", 10.6.04) אינו קרב בדיוני מאולפני "המניפולציה": שתי הנשים הללו באמת נאבקות על היקר להן מכל. שתיהן צודקות. ודומה כי באמת נחוץ שלמה המלך, כדי לבחון את המקרה בצלילות ולהכריע, ולקבוע, מהי "טובת הילד" - מושג שעלה הרבה בימים האחרונים (ודחק, בקלילות, את קרבות הבלימה של שרון).

בשביל התקשורת היווה הסיפור האנושי הזה הזדמנות לפרוץ בפסטיבל. כותרות ראשיות בעיתונים בכו "הלב נשבר", "הילד הזה הוא שלי"; צלמים חגגו על התינוק בחיק אמו המאמצת, במיטתו, ועל חדרו הריק, ערוץ 1 פתח מהדורה עם הפרשה, ראיונות מקיר לקיר הביאו לציבור הצמא לדרמה את קול האמהות, את קולם של הורים מאמצים, של פסיכולוגים, של אביה המאמץ של ברונה הברזילאית; "כולנו רוצים לשמוע אותך", החליטה בשם הציבור יעל דן בתוכניתה "עושים צהריים" בגלי–צה"ל.

אמת, מדובר בפרשה שיש לה פוטנציאל ריגושי אדיר, בפרט במדינה שמעמידה את ההורות במקום כה מרכזי - מדינה שהיא אלופת עולם בהפריות וקונה מתמידה בשוק הילדים לאימוץ. הציבור אכן מתעניין בפרשה, ועם זאת, אין ספק שלתקשורת יש חלק לא אכזב ביצירת הרעב לעוד ועוד מן החומר הלוהט הזה.

רק מעטים מן המתראיינים התייחסו לנזק שעשויה התקשורת להביא, בסופו של דבר, לנפשות שגורלן נתון בידי אנשים שאינם חסינים להשפעתה.

3. קולו של הילד

"אסור לשכוח", אמרה פסיכולוגית בראיון לגולן יוכפז (גל"צ), "שקולו של הילד לא נשמע". הלכה סמדר שיר ואמרה לעצמה, אם הילד אינו מדבר, אהיה לו אנוכי לפה. אמרה ועשתה. התוצאה ("ידיעות אחרונות", 9.6.06), מונולוג פסבדו ספרותי, יכנאי, מופרך, קיטשי, ובעיקר מניפולטיבי, המצדד באם המאמצת: "אימוץ מתחיל באות אל"ף, שהיא גם האות הראשונה במלה ’אהבה’, והאשה הזאת, שאני כל עולמה, אוהבת אותי. היא ובעלה שהוא אבא שלי, אוהבים אותי הרבה יותר מהאשה שהעניקה לי רחם, אבל במו ידיה מסרה אותי לאימוץ והתנערה ממני (...)" (שם).

זכותה של סמדר שיר לצדד בצד זה או אחר. אני מעריכה שהיא מדברת בדם לבה (אף היא אם מאמצת, פרט חשוב שעורך עיתונה לא מצא לנחוץ לציין), אני משוכנעת שגם היא מציבה לפניה את "טובת הילד", על–פי השקפתה. אך השימוש שהיא עושה בפיקציה - קול הילד - גם אם היא איננה מודעת לכך הוא ציני ונצלני. מניפולציה זולה.

גיליון 51, יולי 2004