יו"ר העבודה שלי יחימוביץ' יוצאת מבית הנשיא, אתמול בירושלים (צילום: מרים אלסטר)

מב"מ

"צה"ל הכניס לשימוש בשנה האחרונה מושג מקצועי חדש: המערכה שבין המערכות. כמקובל בצבא, הוצמדו למונח ראשי תיבות: מב"מ. כפי שהדברים נראו בסוף-השבוע האחרון, התקיפה שהיתה בסוריה, על-פי מקורות זרים, שייכת כנראה ל'עידן המב"מ', אבל יש לה פוטנציאל להתגלגל לכדי עימות משמעותי יותר", כותב עמיר רפפורט, והדברים מובאים בתמצית טורו על שער "מעריב", מתחת לכותרת הראשית "איראן מאיימת לפגוע בתל-אביב, צה"ל נערך לירי מלבנון". "במערכת הביטחון חוששים מתגובה חריפה של חיזבאללה בארץ ובחו"ל", נכתב בכותרת המשנה. כל העיתונים מקדישים את כותרותיהם הראשיות למתיחות המתגבשת בצפון – לתגובה האפשרית מצד חיזבאללה ואסד, וגם מצדה של ארה"ב.

"המשך יבוא", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בעוד איראן וסוריה מאיימות על ישראל בתגובה לתקיפה המיוחסת לה, ארצות-הברית מזהירה את הנשיא אסד: חדל מהעברת נשק לחיזבאללה", נכתב בכותרת המשנה. על ה"מב"מ" כותב גם אמיר אורן, ולצדו כותב עמוס הראל כי תגובת חיזבאללה בוא תבוא, אולם לאו דווקא בצורת תקיפה צבאית מיידית, אלא אולי כפיגועים בתוך ישראל. ב"מעריב" מדגישים את האפשרות לפיגוע בחו"ל דווקא, וב"מוספשבת" מסמנים את נסראללה "כאיום האסטרטגי המיידי על ישראל", עד הפיגוע הבא בגבול הדרום.

בכותרת המשנה לראשית ("מתח גבוה") של "ידיעות אחרונות" נכתב כי ההערכה היא ש"לא צפויה בטווח המיידי תגובה של חיזבאללה או של סוריה". נחום ברנע בטורו ב"מוסף לשבת" של העיתון פסימי יותר וצופה מלחמה עם לבנון או סוריה. אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", שבטור אתמול הדגיש את נפיצות המצב בצפון, כותב היום כי תגובה אינה צפויה, ומציין את השתיקה הישראלית למול האיומים: "התגובה הישירה הגיעה דווקא מהנשיא האמריקאי אובמה, שהזהיר את הנשיא אסד מהעברת נשק לידי חיזבאללה. להודעתו של אובמה יש משמעות ברורה: לישראל ולארה"ב יש אינטרס משותף בכל מה שנוגע לסוריה". סביר להניח, מוסיף פישמן, שמבצע התקיפה, או התקיפות, נהנה מגיבוי אמריקאי.

"ארה"ב במסר לאסד: 'אל תעביר נשק לחיזבאללה'", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "גיבוי אמריקאי לתקיפת שיירת הנשק בסוריה; איראן מאיימת על ישראל", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "ארה"ב מתייצבת לימין ישראל", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום". עוד בכותרת המשנה: "איראן מתרברבת" ו"בצפון לא מפחדים". "תגובה, אם תהיה, תגיע במועד אחר", קובעת כותרת טור הפרשנות מאת יואב לימור.

אגב, ביום ראשון, עת דיווחו העיתונים על האזהרות ששיגר נתניהו בפתח ישיבת הממשלה על המצב בסוריה וסכנת "זליגת הנשק" לחיזבאללה, ואז קשר אותם באופן מרושל למשא-ומתן הקואליציוני כשדיבר על הצורך, בשל האיומים, ב"ממשלה רחבה ויציבה", שאל עמוס הראל ב"הארץ": "האם נתניהו מנצל התפתחות בטחונית לצרכים פוליטיים, או שייתכן הסבר חמור יותר – שלפיו מדובר בכלל בספין פוליטי, נטול בסיס במציאות?", וענה: "ככל שניתן לברר כעת, נראה שהתשובה הראשונה היא הנכונה". למחרת הצטרף "מעריב" לקביעה כי מדובר בספין פוליטי הרכוב על איום בטחוני, ובארגון "קשב" (שרותי סיני מצטטת היום בטורה ב"סופהשבוע") הרחיקו לכת וקבעו כי בצפון אין כל חדש ומדובר בספין מהסוג השני שהראל תיאר. ובכן, גם בלי תגובה של חיזבאללה, נראה כי אפשר לקבוע כי בצפון אכן ישנן התפתחויות בתחום הבטחוני, וכי הניסיון לקשור אותן למשחק המרפקים הקואליציוני נותר מגוחך למדי.

כלכלת שוק

במדורו השבועי במוסף "ממון" מגיש סבר פלוצקר את רשימת הרפורמות של הצוות המייעץ לנתניהו, בראשות אורי יוגב, להתמודדות עם הגירעון (או במלותיו של יוגב: "להחזיר את המשק למסלול של צמיחה על-ידי ביטול העיוותים"). בראש השינויים המוצעים: "ביטול גורף ובלתי חוזר לרוב הטבות המס והפטורים ממס, בסך כולל של 10 מיליארד שקל". הכוונה של יוגב להתחמק מהעלאת מס הכנסה, שאליה הוא מתנגד בכל תוקף כאחד מקיצוני הכלכלנים הימנים בישראל, על-ידי הכבדה שאינה פרוגרסיבית ותונחת באופן שווה על כלל שכבות האוכלוסייה (וממילא תכביד הרבה יותר על מי שיש לו פחות): מיסוי קצבאות סוציאליות, שכר דירה וקרנות השתלמות. עוד ממליץ יוגב להטיל מע"מ על ירקות ופירות. עוד בתוכנית: העלאת גיל הפרישה ל-68 (גם לנשים), דה-רגולציה של תחומים שונים במשק, הסרת מכסים, קיצוצי שכר גדולים במגזר הציבורי וקיצוץ עמוק בקצבאות הילדים (תחת הכותרת "מדיניות מקיפה להגברת תעסוקה בקרב החרדים").

השיח החדש מגיע לשיאו בסוף הראיון עם יוגב, כשהלה מצהיר כי "בשורה התחתונה, המדיניות הכלכלית של הממשלה הבאה, אמרתי לנתניהו, צריכה לתמוך בצמיחה ובצמצום הפערים – ובשתי המטרות באותה המידה". אחרי השיא מגיע השפל, כשפלוצקר מהנהן בצייתנות בראשו ומחניף: "משהו עמוק משתנה כאן. תפנית בהשקפה של האליטה של פקידי האוצר לדורותיהם. נערי האוצר לשעבר הפכו למבוגרים אחראים". אגב, יוגב מכחיש שהצוות בראשותו (הכולל את גל הרשקוביץ', הראל לוקר ויוג'ין קנדל) המליץ לבטל את בתי-הדין לעבודה.

חתירה למרכז

"בכנסת ה-19 הימין במיעוט", קובע חגי סגל, איש המחתרת-היהודית לשעבר, בטורו ב"דיוקן" של "מקור ראשון", אחרי שהוא כותב על "תבוסת השמאל בבחירות". מי שניצח הוא המרכז, ו"רק בגלל נסיבות שהזמן גרמן, או שההתנתקות גרמתן, יש כרגע זהות אינטרסים בין המרכז לימין. לא בגלל התיישרות היסטורית סוחפת עם כיסופי שלמות הארץ של חלוצי גוש-אמונים. לבו של המרכז עדיין פועם בשמאל, ורק שכלו נוטה ימינה. אז מה אמור הימין לעשות עם הממצאים הללו? להודות לבורא שהשמאל לא קיבל 61 מנדטים ובעיקר לכלכל את מעשיו בתבונה, בשקידה ובעדנה. המון עדנה. חלפו לבלי שוב הימים שבהם צמחה לו תועלת כלשהי מרטוריקה בוטה או התנהלות כוחנית [...] שם המשחק המודרני הוא עשייה חכמה, הקשבה ושכנוע".

"אברי רן היה המטיאור של ההתיישבות היהודית בשומרון", נכתב בכותרת המשנה. "האיש בעל האמביציה והכריזמה הבלתי נדלות נטע מטעים, פיתח חקלאות והפריח שממות בסדר גודל שקשה לתאר. אבל אז משהו השתבש. אלימות פיזית, איומים, השתלטות כוחנית על קרקעות, החרמת ציוד חקלאי ואי-החזרת חובות כבדים הן רק חלק מהטענות הקשות שמפנים כלפיו שכניו בהתיישבות". כותרת הכתבה היא "אני הריבון", והיא מתפרסמת במוסף "צדק" של "מקור ראשון". הכתבה מסתיימת בציטוט איומים שהפנה רן כלפי הכתב, יהודה יפרח. כותרת המשנה מסתיימת במלים "תחקיר 'צדק' משרטט קווים לדמותו של האיש שמשתק את היישוב איתמר", ונמנעת מהקלישאה "הכיבוש משחית". "אין תוחלת להתיישבות ללא בסיס מוסרי", אומר אחד המרואיינים בכתבה, רב לפי תוארו.

במוסף "שבת" של העיתון מתפרסמת כתבה היסטורית של משה נחמני על הרב משה אפרים אפרתי, "מתלמידי הראי"ה קוק ומייסד תנועת השלום הראשונה לפני כמאה שנה, פעל להשגת שלום עולמי ברוח היהדות".

יואב קרני כותב במוסף "G" של "גלובס" על ח"כ אחמד טיבי, שהצר על שיעור ההצבעה הנמוך בקרב ערביי ישראל, שהיו יכולים למנוע את כהונתו השלישית של נתניהו. "לפני שהוא מתלונן על עשרת האחוזים האבודים, שמא יתלונן על תרומתם של חבריו לאיבה האינסטינקטיבית שהפוליטיקה הערבית בארץ מעוררת אצל הרוב המכריע של היהודים? שמא ישאל את עצמו מדוע מנהיג המרכז הפוליטי של ישראל מודיע תיכף לנצחונו כי לא יישב בגוף חוסם עם הגברת זועבי? [...] מיעוטים תמיד כורתים בריתות", ממשיך קרני, "אלא אם כן יש להם צורך דחוף ליפול על חרבם. יהודים יכולים ללמד את רוב המיעוטים איך להתנהג. הם השתיירו, איכשהו, בזכות שיעורים כלשהם של גמישות ושל נכונות לקבל כללי התנהגות. הנכונות הזו לא חייבה אותם להתבטל, אלא היא חייבה אותם לוותר על חתירה להריסת המדינה שבה ישבו". כדי להוריד את נתניהו מן השלטון, חותם קרני, תתחייב ברית לא עם "היהודים מצביעי חד"ש מגוש דן", אלא "עם ההמונים היהודים", והיפרדות מדרכם של ראאד סאלח וחנין זועבי.

"יאיר לפיד אינו גזען מהסוג של אוהדי בית"ר, הוא הגזען האדיש, זה שאינו שם לב, כי למי אכפת מרגשות של ערבים", נכתב בכותרת המשנה של טורו של דרור פויר באותו מוסף.

"אני הולך להפתיע אתכם בגדול בסוף-השבוע הבא. בגדול", צייץ בשבת שעברה גיא רולניק, העורך המייסד של "דה-מרקר", בחשבון הטוויטר שלו. היום מתפרסם טורו השבועי ב"מרקר ויק", וכותרת המשנה שלו היא "הפתעה, הפתעה. החלוקה לימין ושמאל כבר אינה הדרך היחידה להגדיר את הפוליטיקה, וחשוב מכך – גם החלוקה לסוציאליזם ולקפיטליזם פחות רלבנטית. תוצאות הבחירות מחביאות הזדמנות לשינויים משמעותיים". נו, הופתעתם?

אגב, כותרת הטור הבא בגיליון, של עורך הגליון המודפס סמי פרץ, היא "מתי יבגוד יאיר לפיד במצביעיו?". ואגב, גם סגל וגם רולניק מציינים את שלי יחימוביץ' כדמות המשפיעה במערכת הבחירות, על ששינתה את השיח ממדיני-בטחוני לכלכלי-חברתי ("למרבה הצער כוחה לא עמד לה להתמיד בכך עד קו המטרה", כותב סגל. "יאיר לפיד מימש"). ב"הארץ" כותב יוסי ורטר על התרעומת הגלויה והבוטה של חברי רשימת העבודה על כך שנדחקו הצדה לטובת יחימוביץ' בקמפיין הבחירות. "יחימוביץ' בצרות", הוא קובע. על לפיד ונתניהו הוא כותב כי "בדיעבד ניתן להתרשם שנתניהו לא בדיוק יודע איך לאכול את הלפיד הזה".

וחנוך דאום בטורו ב"7 ימים" מתאר מפגש בביתו לפני שבע שנים, של עיתונאים מהמגזר הדתי עם בנימין נתניהו ויאיר לפיד. נתניהו דיבר על איראן ולפיד על מעמד הביניים, חינוך וחרדים, כותב דאום, הסבור כי השניים משלימים זה את זה. "כאשר הבטתי בהם משוחחים, הם נראו לי כמעט דומים פתאום".

סימנייה

"7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות", מגיש היום תחקיר (ומשום שמדובר בתחקיר אזרחי, שאינו מאיים על אף בעל כוח, הוא גם מקודם להיות כתבת השער, גם אם לא זוכה לפרומו בשער העיתון עצמו). "אלף שקל בקלקיליה, 5,000 שקל בקליניקה מטופחת בתל-אביב או 500 שקל עם מסרגה ביפו: ברוכים הבאים לשוק הפרוץ והפרוע של ההפלות השחורות בישראל", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של שוש מולא. "על-פי ההערכות", ממשיכה הכותרת, "כ-19 אלף נשים בשנה בוחרות לבצע גרידות לא-חוקיות – שחלקן מסתיימות בטרגדיה. ככה זה במדינה שבה החוק מכריח נשים לשקר לרשויות, או להביא לעולם עוד ילד שאף אחד לא רוצה בו. '7 ימים' יצא למסע בעולמם האפל של המחתרת להפסקת הריונות – והאנשים שעושים מכל זה הרבה מאוד כסף".

המוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מגיש אסופת טקסטים מתורגמים מגרמנית, "המצטרפים למבט פנורמי על הספרות הגרמנית שאחרי המלחמה, ששאלה בצורה נוקבת ומדויקת על ההתעלמות, השתיקה והצדקנות של האזרחים הגרמנים ההגונים מן השורה". הגיליון מעורר עניין למרות צדקנותה של כותרת המשנה. יש גם להעיר על התמונה בעמ' 4 שצולמה בהמבורג ב-1936 ובה נראה אדם שלוב ידיים בתוך המון המצדיע במועל יד. שמו של "האזרח האמיץ האחד אינו ידוע בוודאות", נכתב בצדק בכיתוב התמונה, אולם ההשערה הרווחת היא כי מדובר באוגוסט לנדסמר, יליד 1910, פועל מספנה גרמני (התמונה צולמה בעת השקת הספינה הורסט-וסל, הנקראת על שמו של הפעיל הנאצי שחוסל על-ידי קומוניסט, ושהשיר שחיבר, "הורסט וסל", היה להמנון המפלגה הנאצית ולתקופה מסוימת המנונה של גרמניה), שסולק מהמפלגה הנאצית לאחר שהתחתן עם יהודייה (שנשלחה למחנות הריכוז ונרצחה שם), נכלא ונשלח לפלוגת עונשין צבאית, שם נעלמו עקבותיו והוא הוכרז כחלל.

"הוא חשף בשרטוטים סבוכים את קשרי הוותיקן והמאפיה ואת זרימת הכספים לאל-קאעידה. מארק לומברדי היה מידען גאוני, אבל הדיאגרמות שלו גם זכו להצלחה אמנותית גדולה. סרט על חייו שישודר השבוע עוסק בשאלה אם אכן התאבד במהלך תערוכה, או נרצח", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של גליה יהב במוסף "גלריה" של "הארץ".

"נדמה שהשירים שממלאים את האלבום של בוטנר משקפים את המנטליות היצירתית של כל הדור החדש של המיינסטרים הישראלי שצמח בהשפעת 'כוכב נולד'", כותב בן שלו על האלבום החדש "עילי בוטנר וילדי החוץ" ב"גלריה". כותרת המשנה לביקורת היא "עילי בוטנר הוא אמנם בעל מלאכה מיומן ובעל כישרון, אך הוא גם יוצר שמרן בצורה קיצונית, שאף פעם לא מהמר. זו הסיבה שכל השירים באלבום החדש שלו ושל ילדי-החוץ מעוררים תגובה כמעט זהה".

"הנה ידיעה שהרבה ילדים ישמחו לשמוע", כותב אורן הרמן בקצהו של מוסף "הארץ", "הסיפורים על התרד מוטעים. למעשה, מקורם בשגיאת דפוס! איך זה קרה? בשנת 1870, המדען הגרמני אריך פון-וולף ‏(Wolff‏), שמדד את ערך הברזל ‏(Fe‏) בירקות שונים, טעה במיקום הנקודה העשרונית כשהעתיק את הנתונים מפנקסו. במקום 3.5 המיליגרמים שמדד במנת תרד בת 100 גרם, במאמר שפירסם נכתב 35 מיליגרם. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה: מנהלי אולפנים המליצו שפופאי יאכל תרד, צריכת התרד בארצות-הברית עלתה ביותר מ-30%, ומיליוני ילדים ברחבי העולם סבלו בייסורים את סצינת ה'רק עוד כף אחת!'". הכתבה מונה עוד מ"שגיאות הדפוס הקטסטרופליות בכל הזמנים" ועוסקת גם בשגיאות קטסטרופליות שאינן שגיאות דפוס (שגיאה לא קטסטרופלית היא הסיפור על שגיאת הדפוס הפותח את הכתבה, כפי שמתואר בהמשכה).

ענייני תקשורת

"תוכנית ההשתלטות" היא כותרתו הראשית של "מרקר ויק", המפנה לכתבה של שוקי שדה. "המהפך בערוץ 10 הושלם. מאחורי הפנים המוכרות של רביב דרוקר, תמר איש-שלום, ירון לונדון ומוטי קירשנבאום מושכים עכשיו בחוטים כוחות חדשים: המנכ"ל רפי גינת, המקורב למו"ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס; מיכל גרייבסקי, לשעבר כתבת ב'ידיעות אחרונות', המקורבת לבעל הערוץ רון לאודר; ואבי בלשניקוב, יו"ר הערוץ, שעשה דרך ארוכה מאז שהיה בן-חסותה של דליה איציק עד שנהפך לאחד האנשים המשפיעים בתקשורת". הכתבה עצמה עוסקת בעיקר בבלשניקוב (ואף מוכתרת בכותרת הגג "פרופיל: אבי בלשניקוב", מה שמעורר חשד שעורכי השער לא דיפדפו פנימה): "בשביל זה היה שווה להילחם על ערוץ 10?", תוהה "בכיר לשעבר בשוק התקשורת", "בשביל שבסוף גינת יהיה המנכ"ל שלו? זה הקול האחר שלמענו נלחמנו? מתברר שלבלשניקוב, שהיה הלוביסט הכי טוב למען הערוץ, ודיבר גבוהה-גבוהה על חופש הביטוי והדמוקרטיה, היתה כנראה גם אג'נדה אחרת". "תכונה נוספת שמאפיינת את בלשניקוב היא הנאמנות שלו לאיש החזק שמעליו", כותב עוד שדה.

"אם רפי גינת יגן על בעלי הון, הוא ישמע ממני", מצטטת כותרת ראיון של רותם שטרקמן וצבי זרחיה עם מיקי רוזנטל, העיתונאי שיהיה לחבר-כנסת מטעם מפלגת העבודה. "רגע לפני שהוא עובר מהתקשורת לכנסת, מבטיח מיקי רוזנטל לחשוף שחיתויות חדשות. 'החסינות מאפשרת לי לעצור חלק מהדברים הרעים שזוממים, לומר דברים שאני יודע בבירור, אבל לא יכול להוכיח משפטית'".

"רק דבר אחד הפתיע את ערוץ 10 יותר מבואו של רפי גינת לתפקיד המנכ"ל: הרייטינג המביך של משדר הבחירות", כותב רז שכניק ב"7 לילות".

"נראה שהבעיה העיקרית של משרד ההסברה היא התקשורת הישראלית, שתעשה הכל, אבל הכל, כדי שחלילה ההסברה לא תצליח יותר מדי", מסכמת עורכת מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", אורלי גולדקלנג, את חלק טורה השבועי העוסק בסרטון של משרד ההסברה שנגנז ובו סגן שר החוץ דני איילון מוריד את בית-המקדש השלישי מהשמים על גבי כיפת-הסלע. בטור הבא בגיליון, חגי סגל לא מבין מה הקשר בין השלט "בית"ר טהורה לעד" (משחקנים ערבים) שהונף באצטדיון כדורגל בירושלים לבין השואה.

"לפעמים מתקשים לתת לנו קרדיט כתוכנית סאטירה, כי סאטירה אמורה לצאת מהשוליים, והמתח הזה בהחלט מעסיק אותי", אומר עורך התוכנית "ארץ נהדרת" מולי שגב לדורון חלוץ, המראיין אותו במוסף "הארץ", לאחר שהלה תמה על "הדיבור הקצת אנדרדוגי" של מי שעובד ב"פצצת הרייטינג של תאגיד הטלוויזיה החזק בישראל". "יש למשל הבדל בין היחס כלפינו מצד כתבים פוליטיים, שמפרגנים, מצטטים אותנו, מודעים להשפעה של התוכנית על פוליטיקאים, לעומת כתבי תרבות, שבעיניהם אנחנו 'החזקים', חלק מספינת הדגל של קשת".

"ובעיני עצמכם?", שואל חלוץ. "אנחנו חלק מספינת התקשורת הטובעת, במדינה שבה חופש הביטוי הוא אולי זמני, ושאנשים שחושבים כמונו הולכים ומתמעטים". עוד לפני כן בראיון אומר שגב: "היו לנו בעבר כמה כותבים ימנים, אבל אף אחד מהם לא החזיק מעמד. אני לא בודק מה העמדות הפוליטיות של תסריטאי, אבל אנשים עם תפיסת עולם מסוימת עלולים לחוש שאינם באים לידי ביטוי בתוכנית, או שהם מתנגדים לכל מה שנאמר בה".

"בניגוד ליחסי הכוחות בפוליטיקה הישראלית, תחום הספרות נשלט ביד רמה בידי השמאל. דוברים רהוטים, יוצרים קאנוניים, משוררי מחאה וחותמי עצומות. מימין, לעומת זאת, דממה. איך זה שלא קם מנהיג רוחני למחנה הלאומי? למה לא נכתבות כאן יצירות ימניות משפיעות? יצאנו לחפש את האשמים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה השבועית הבודדת במדור הספרות של "ידיעות אחרונות" – חמישה עמודים בסופו של מוסף הבידור "7 לילות".

כתבת השער של המוסף "סופשבוע" היא ראיון מטופש כנדרש עם ג'ודי ניר-מוזס-שלום לרגל תוכנית חדשה שקיבלה בזכיינית ערוץ 2 רשת, שמנהל האקטואליה והתוכניות היומיות שלה הוא שי גולדן, בעל הטור הפותח במוסף.

טורו השבועי של רענן שקד במוסף "7 ימים" מופיע היום באמצע המוסף ומקבל שלושה עמודים, זאת לרגל ראיון של שקד עם סיגל אבין. הראיון עצמו נערך לרגל קידום מכירות לסדרת טלוויזיה חדשה, שאבין כתבה יחד עם שקד. ב"ז'ורנל" של "מעריב" מתפרסם פרק מספרה החדש של סגנית עורכת "סופשבוע" נעה ידלין, "בעלת הבית".

מה שווה מוסף "7 ימים" אם אי-אפשר לפתוח, לדפדף לטור של יאיר לפיד ולצחוק מהטעויות?