בתצלומים הללו אין קורבנות על אלונקות, אין אמבולנסים, אין פאראמדיקים, אין חברה קדישא, אין עוברות אורח בוכיות, ואין אף טיפה סנסציונית של דם. רק חפצים דוממים. שולחן עם מפת חג, סרוויס, קרטון מיץ, כסאות עץ ופלסטיק, כביסה על מתקן מתקפל, דלת כניסה עם נקודות קטנות - אין בזה שום דבר מחריד אם לא יודעים שדלתות לא סתם כך מצטלמות לעיתון, דלתות שצולמו (אפילו דלתות בלי חורי ירי) מסתירות דבר-מה רע שקרה. דברים רעים קורים לאנשים.
לאילו אנשים? כשמביטים בתצלומים ונשאבים אל החלל הבנאלי המתועד בהם, דומה כי אי-אפשר שלא להיכנע לטבע האדם המתביית על הדומה לו בביתו של "האחר". הנה, דלת כזו בדיוק יש גם לנו, היתה הכי זולה בשוק... וכיסא אלומיניום מאיקאה, 30 ש"ח, וצלחות כמו אצל סבתא, ומיץ בקרטון, לימונענע, כמו שאצלנו במקרר קצת מוזר, לחשוב על השפתיים שממלמלות תפילות שואבות בששון אר.סי-קולה...
צילום: רויטרס
ולרגע נעצמת עין שמאל, ואנו שוכחים עצמנו בבית המתנחלים, שוכחים מי הם ומי אנחנו, ולרגע - הרגע המצמית, שלפני שהרוע דופק על הדלת - כולנו שותים אר.סי-קולה, שותים את החיים הביתיים, הלא-פוליטיים ולרגע אנו מזדהים, לא עם הפנים האנושיות של תצלומי הנרצחים - עם השולחן המיותם, הכסאות המוטלים למרגלותיו, הסכו"ם, במיוחד עם הכפית הקטנה התלויה על פי התהום של קצהו, קרטון הלימונענע, עם כל החפצים האוויליים, חסרי התודעה הפוליטית, משוללי האידיאולוגיה, שלא בחרו להיות פה, ובעל כורחם הפכו עדים אילמים למחזה זוועה.
בחדר זה נרצחה תינוקת. גם היא לא בחרה להיות פה. גם לה לא היו רגליים לברוח. בת שבעה חודשים. "רק התחילה לזחול", אמרו בלוויה (כי מה אפשר לומר על מי שלא הספיקה להיות, ובכל זאת היתה למשפחתה עולם ומלואו). "רק התחילה לזחול", כלומר, זו לא היא שרכבה על התלת-אופן ההפוך שבקדמת התצלום השלישי - שיד צינית (יד הצלמת או יד המקרה העיוור?) הכניסה אל הפריים, המחשה סרת טעם לזמן שהוקפא, למשחק הילדות שהופסק. אבל "השקר" הזה שמספר התצלום הוא אמת עובדתית שלא סובלת דקדוקי קטנוניות: התינוקת אולי מעולם לא רכבה על אופניים, אך היא גם לעולם לא תרכוב.
ויש עוד אמת עובדתית, שלא מופיעה בתצלומים. כי תצלומים, מטבעם, מוסרים תמונה חלקית וסלקטיבית, ולכן גם אפקטיבית. התקרבות פיזית אל המצולם מקרבת אותו אל הצופה, זיהוי אלמנטים מובחנים ומוכרים יוצר אינטימיות, וטרנספורמציה במראה מוכר יוצרת את אותו אפקט מטריד, "המאוים" הפרוידיאני שבבסיס כל סרט אימים.
אבל "הסיוט בקרוואן" אינו אלא סצינה (מבעיתה) צדדית מתוך סרט האימים של המציאות הישראלית, וזה כבר דורש מסך ענק, תצלום אוויר שבו ייראו הקרוואן, הקרוואנים, גדר המערכת, הבט"שית, הכפרים שהעצם הזו תקועה בגרונם, הכתם הגדול והמתפשט של העיר חברון, מטעי הזיתים, מטעי הזיתים העקורים, הכבישים, האיוולת.
אך מבט פנוראמי איננו מבט אנושי. לאנוש הרבה יותר קל להזדהות עם קרטון לימונענע.
רגע עם הוד-לי
- ערב טוב למאזין, שמך?
- אני מתבייש להגיד...
- אל תתבייש! במה יש לך להתבייש?
- זהו שלאחרונה אני יותר ויותר מתבייש...
- אולי זה הסתיו?
- לא. לא. זה נמשך כבר שנים ומחריף. אני פשוט מתבייש להיות ישראלי, בעיקר כשאני שומע על -
- אבל מדוע? אין לך שום סיבה -
- כשאני שומע על מה שקורה במחסומים... אשה הרה שלא נתנו לה לעבור -
- טוב, בימינו אי-אפשר לדעת, זו עלולה להיות מתאבדת -
- אבל האשה כרעה ללדת... התחננה... ואצלי, בדיוק לפני שבוע נולד נכד -
- מזל טוב! נכד ראשון?
- כן, אבל, אני רציתי -
- אתה בוודאי סבא גאה.
- ובכל זאת, הוד-לי, אני מתבייש. כשאני חושב איך בתי הגיעה בזמן לבית-החולים וזכתה לטיפול מסור ואילו האשה שלא נתנו לה לעבור איבדה את בנה.
- זה באמת עצוב אדוני... אך אני משוכנעת שאם מישהו לא פעל כשורה הוא שילם על כך.
- אבל התינוק שילם בחייו ואני -
- אדוני, זהו באמת מקרה מצער, טרגי אפילו, אך אתה לא אשם בו, אסור לך להתבייש, אל תייסר את עצמך, שיאסר יתייסר.
- ובכל זאת...
- אדוני, איך אתה מדבר, אתה סבא! השתתפת בבניין הארץ, אני בטוחה שתרמת רבות, עליך להיות גאה! לך, השתעשע עם נכדך ואנו ברשותך נעבור למאזין הבא ואולי לשם איזון, זו תהיה מאזינה -
- שלום הוד-לי,
- שלום ומזל טוב! סוף כל סוף תהיה לנו היום דעה של אשה.
- רציתי להזדהות עם המאזין הקודם, גם אני מתביישת-
- נו באמת, גברתי, אני מבקשת, למען האיזון והגיוון -
- אבל מה לעשות שאני מתביישת, כל-כך הרבה חפים מפשע נהרגים -
- ובצד שלנו? בצד שלנו לא נהרגים?
- נהרגים, אבל -
- גברתי, אני בטוחה שממשלתנו עושה את כל המאמצים למען השלום ולמען בטחון התושבים, ושגרת הקיום שלך ושל ילדייך. את אם לילדים?
- כן, אבל-
- שיהיו בריאים. את בוודאי גאה בהם -
- כן, אבל דווקא כאם אני ממש מתביישת -
- גברתי, אנא, את לא יכולה לעשות לי את זה, לא העליתי אותך כדי שתתביישי פה בציבור. את אדם בוגר, אם, נסי לאמץ חשיבה חיובית, למען ילדייך, אל תמנעי מהם תקווה.
שהם סמיט היא סופרת ומבקרת
גיליון 47, נובמבר 2003