זה קרה בדיוק לפני מאה שנה, בקיץ 1910: עורך העיתון "הטורקי הצעיר" קם מכסאו במערכת באיסטנבול – אז קראו לה קושטא – והודיע לבעלי העיתון שהוא מתפטר. בכך הסתיים פרק קצר אך יוצא דופן בהיסטוריה של העיתונות היהודית: ימים שבהם ההסתדרות הציונית והטורקים-הצעירים היו שותפים להוצאתו לאור של יומון, בטאונה של התנועה ששלטה באימפריה העותמנית, בשפה הצרפתית. האיש שפעל להקמת העיתון והיה עורכו למשך כשנה, עד שהחזיר את המפתחות בכעס, היה זאב ז'בוטינסקי, לימים מנהיג בית"ר וראש התנועה הרביזיוניסטית.
היומון הצרפתי היה רק חלק אחד מ"מפעל העיתונות" שהפעילה באותם ימים ההסתדרות הציונית בקושטא, כחלק ממאמץ להשפיע על דעת הקהל – הטורקי והיהודי גם יחד – לאחר המהפכה ביולי 1908, שבמהלכה תפסו הטורקים-הצעירים את השלטון והדיחו את הסולטן.
המהפכה בטורקיה תפסה את ז'בוטינסקי באותו שלב בחייו שבו הבין שעיתונאי אינו יכול לכתוב לאורך ימים בלא שיעמיק את השכלתו וירחיב אותה. "נטמעתי עתה בלב ההמון הציוני כמו שהייתי קודם, בימי הפילטונים ה'קלים', טמוע בשורת הלבלרים, ליצני הקולמוס השכורים לשעשע את הבטלן הקורא; כמו שגם לפני זאת, ברומא, נטמעתי בנוער האיטלקי השותה יין מכרמי פראדקאטי וגרוטאפראטה בחברת התופרת הצעירה. ואני, אני, אני – אייני? – ואף גם זאת: אני נותן ואיני מקבל. בור עז פנים וחצוף, הנה מניף אני תורה לקהל, תורה שאינני יודע אותה.
"כי מיום עוזבי את האוניברסיטה כלום לא למדתי, אבל לימדתי, רק לימדתי. כל עיתונאי יודע את הרעבון הזה, רעבון המוח שהוא מריק אותו מדי יום ביומו, שופך את תוכנו לפני הקוראים, ואין לו זמן למלא את החלל המתרוקן... באסטא!".
ז'בוטינסקי הוציא עצמו אפוא לשבתון בווינה. הוא מיעט להיפגש עם אנשים ואף הדיר רגליו מרוב האסיפות הציוניות. "זללתי ספרים", כתב באוטוביוגרפיה שלו, ספרים על בעיית הלאומיות, על ההיסטוריה האירופית, על תולדות הצוענים. "מתוך כל ספר וחוברת העתקתי קטעים: בעברית רשמתי אותם, למען אתמחה גם בשפתנו, שגם אותה לא ידעתי כהוגן: דרך, אגב, מאז הורגלתי לעברית בכתב הלטיני, שגם עתה קל ונוח הוא לי מהמרובע האשורי".
ואז פרצה המהפכה בטורקיה. ז'בוטינסקי כבר מילא את מצבריו, והזיק העיתונאי ניצת בו שוב. הוא חזר למשימותיו העיתונאיות בקושטא, תחילה כשליח עיתון רוסי בפטרבורג. "הטורקים-הצעירים צמאו לפרסום", תיאר ז'בוטינסקי את המציאות שאינה משתנה לעולם, שבה פוליטיקאים זקוקים לעיתונאים כאוויר לנשימה. "אין מספר למיניסטרים שקיבלוני והודיעוני פה אחד כי ארצם היא גן עדן מעתה ועד לנצחי נצחים, ואין עתה הבדל בין טורקי ובין יווני או ארמני – כולם 'עותומנים', אומה אחת, וגם לשון אחת... וגם בדבר כניסת היהודים – אותה הדעה לכולם: למה לא? נשמח מאוד אם יתפזרו בכל נפות המדינה, ובפרט במקדוניה, ובייחוד אם יתחייבו לדבר 'עותומנית'".
אחר-כך התגייס לפעול בשליחות "מפעל העיתונות" של ההסתדרות הציונית. המפעל נולד במוחם של כמה מבכירי התנועה הציונית, בשנים שאחרי מות הרצל. הסולטן עבדול חמיד השני איכזב את חוזה המדינה ולא העניק לו את הצ'רטר המקווה לארץ ישראל, אבל גם ליורשיו של הרצל היה ברור שכל עוד פלשתינה תחת השלטון הטורקי, אין להפקיר את הזירה התקשורתית, וחייבים להמשיך בדיפלומטיה ציבורית.
זאב ז'בוטינסקי
יחד עם נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון ואישים אחרים גובשה התוכנית להוציא לאור בקושטא ארבעה עיתונים: יומון צרפתי "כללי" שנקרא "הטורקי הצעיר"; שבועון ציוני בצרפתית שנקרא "לאורור" ("השחר"); שבועון בספרדית, "אל ז'ודיאו"; ושבועון עברי, "המבשר".
בעריכת "הטורקי הצעיר" היה לז'בוטינסקי שותף מקומי, "טורקי אמיתי", כלשונו, ג'לאל (או בכתיב של אותם ימים: דז'לאל) נורי-ביי, צעיר שלמד בבלגיה ואביו היה פקיד גבוה בשלטון העותמני. בספרו "דוד וולפסון – האיש וזמנו", כתב מרדכי אליאב כי תמורת תמיכה של 1,000 ליש"ט בשנה לעיתון התחייב נורי-ביי לפרסם כל ידיעה ומאמר שיועברו אליו על-ידי "ועדת העיתונות" הציונית שפעלה בקושטא, ואף להקפיד שהעיתון יבטא בעמודיו קו פרו-ציוני. בחודשים הבאים עורר העיתון עניין רב בצמרת הממשל הטורקי, והוואזיר הגדול (ראש הממשלה) ושר הפנים ביקשו להופכו לביטאון ממשלתי. בשיחה שקיים ז'בוטינסקי עם הוואזיר הגדול נדונה הצעה לשמור על המתכונת של תמיכה כספית וקו מערכתי; אלא שהפעם מדובר היה בסובסידיה ממשלתית, ובתמורה יתמוך העיתון במדיניות החוץ של האימפריה.
כהונתו של ז'בוטינסקי לא האריכה ימים. קיצוצים תקציביים, ולא פחות מכך מחלוקת אידיאולוגית, הביאו להתפטרותו. הניצוץ שהצית את המחלוקת היה, לדברי ז'בוטינסקי, הופעת ספרו של הפעיל הציוני ההולנדי יעקבוס כהן, שבו תבע לכונן ללא דיחוי אוטונומיה מדינית וממשלה עברית לארץ ישראל, ולהקים צבא עברי. הוא העלה על הנייר מה ששנים אחר-כך יתבע ז'בוטינסקי עצמו, כאשר יקים את ההסתדרות הציונית החדשה, נושאת דגלה של התנועה הרביזיוניסטית.
אלא שבדרישות שנכללו בספר היתה חריגה בוטה מן המדיניות שנקבעה זמן קצר קודם לכן, שאין להרגיז את הטורקים אלא לבקש רק היתר לעלייה יהודית ולשימוש בעברית. לדברי ז'בוטינסקי, המונח אוטונומיה היה בעיני הטורקים-הצעירים "פסגת הטריפה וצמרת התועבות". פרסום הספר והפצתו בקושטא, כפי שעשה יעקבוס כהן, עלולים היו, לדבריו, להביא לסגירת העיתונים הציוניים ולגירוש עורכיהם.
"זוהי האירוניה של הגורל", כתב ז'בוטינסקי, "ויותר מאירוניה – קומדיה. שדווקא אני, ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה. ואולם חי נפשי שלא הרעיונות הבהילוני, כי אם ההפקר השולט בהנהלתנו".
ז'בוטינסקי סיכם את הניסיון הטורקי שלו כ"טרחה ללא תועלת" ו"עבודת חינם". שנים אחדות אחר-כך, כשהיה בין יוזמי הקמת הגדודים-העבריים במלחמת העולם הראשונה, כדי לתת יד למאמץ המלחמה של ארצות-הברית ובריטניה, נזכר בחוויה הטורקית. כבר אז, כתב, "נתפתחה אצלי הכרה פנימית מוצקה ואיתנה: במקום ששולט הטורקי שם לא תאיר השמש ולא יצמח העשב, ובלא התפוררותה של הקיסרות העותומנית אין תקווה לתחייתה של ארץ ישראל".
ידעתי, כתב ז'בוטינסקי, כי טורקיה תוכה שוק על ירך, ולא מדובר היה בניחוש. "ישבתי בטורקיה זמן מרובה ככתב של עיתונים. אני מעריך מאוד את מלאכת העיתונאי: כתב העושה את מלאכתו באמונה יודע על הארץ שמשם הוא כותב הרבה יותר מאיזה שגריר שהוא. לפי הסתכלותי – לעתים קרובות גם יותר מכל פרופסור מקומי". כך ביקש לסייע לחיסול האימפריה העותמנית ששלטה גם על ארץ ישראל.
ועוד פרט מאותה הרפתקה תקשורתית: ז'בוטינסקי כתב באוטוביוגרפיה שלו כי בפעילותו בקושטא הסתייע, בין היתר, ב"יועץ חוקי ומדיני", יצחק נופך, "שעוד לפני כמה שנים עלה לקושטא ללמוד את המשפט הטורקי". ד"ר נופך היה לימים אחד השופטים היהודים בארץ ישראל, והראשון שניהל את משפטיו בעברית. בתו, חמדה נופך, שנישאה לראובן מוזס, הקימה את כתב-העת "לאשה" והיתה העורכת הראשונה שלו. בנם, יצחק נופך-מוזס, ורעייתו מרים (מימי) הם מבעלי השליטה בתאגיד התקשורת של "ידיעות אחרונות".