שעות החדשות כשעות התפילה: מכניסות סדר ליום. לא נותנות לזמן להתפורר מתחת לידיים. על כן נראה כל שינוי בשעות שידור החדשות כשינוי בסדרי עולם, כי על-פיהן מתנהל היום שלנו. שם, בקול-ישראל, חושבים שזה רק עניין טכני, להעביר חדשות מתחנה לתחנה או להעתיק את זמן שידורן מתשע לשמונה וחצי, כאילו היום שלנו הפקר וניתן לעשות בו מה שרוצים. "כבר אחרי החדשות של שבע" זה יותר מקביעת זמן, זו נזיפה, התראה, סימן שהפסדנו את בשורת היום החדש ואת תחזית מזג האוויר ועלינו לצאת לרחוב בלי לדעת אם היום מעונן חלקית או נאה או ירידה בלחות.

מי יודע למה אנחנו מצפים כאשר פותחים את המקלט בחיפזון כדי לא לאחר לחדשות של שבע או שמונה, אחת או שתיים, חמש או שבע, עשר או אחת-עשרה. משהו טוב לא ייצא מן התיבה הזאת. הרי לא קרה עדיין שהקריין אמר לנו: היום הכל בסדר, אף אחד לא מת ואף אחד לא נהרג. שום אונייה לא טבעה ושום מטוס לא התרסק, שום בנק לא התמוטט ושלום על כל ישראל.

[...] החדשות הן חיסון נגד תלאות החיים. לפעמים מרגישים קצת לא נעים. יושבים בתוך קצף הסבון באמבטיה וחמישים הרוגים נופלים לתוכה. אוכלים חביתה עם סלט ומרגישים את רסיסי המטוס בין השיניים. אבל במרוצת השנים לומדים להבדיל בין אסונות שלנו לבין אסונות של אחרים, מוות קרוב ומוות רחוק. הרי אי-אפשר לכאוב את כאב כל היקום ולשאת את כל סבל העולם על שכמנו (ומי שניסה גמר על הצלב).

לפעמים כאשר אתה שומע את ראומה אלדר מבשרת בנימה הרת רעות "קוווול ישראלללל" הלב נצבט לרגע: איזה מהלומה תרד שוב על ראשינו? ברגע שזו רק טורנדו בקליפורניה או אסון מכרה בוויילס, נרגעים: שום דבר רציני לא קרה.

[...] כל זמן שמקלט הרדיו היה יציב, אחד ויחיד בבית, באו כולם אליו, אבל כשהוא קטן נייד ואישי, הוא הולך עימנו לאן שנצווה, דבר שגרם לשינוי ביחס אל הקול הבוקע ממנו. רדיו משפחתי אחד יש בו סמכות, כוח לרכז סביבו אנשים, למשוך את תשומת לבם, וקולו בעל משקל כשל ראש משפחה, אבל כטרנזיסטור הוא נהפך לנספח, למשרת, לאחד מן החבר'ה. לא מקרה שבברית-המועצות ובסין הרמקולים הציבוריים מקובלים כל-כך. כמכשיר פרטי שכל אחד יכול לסגור אותו על-פי רצונו הוא מאבד את סמכותו.

[...] כמקום עבודה, קול-ישראל הוא שדה הפעולה הנוח ביותר מיד אחרי ציד נחשים בג'ונגל, ועל-פי הצדק מגיעה לעובדי הרדיו תוספת סיכון חיים. כיוון שהם עובדים בין אוכלי אדם. איש רדיו מקצועי וקול-ישראל זה כמעט כמו נישואים קתוליים. אין לאן להתגרש... לאן ילכו פליטי שירות השידור מן השורה שקולם יקר להם? להנחות ערבי בידור או ללחוש באוזני צופי הקולנוע "קלן קרטיססס, הלן קרטיססס"? עולמנו קטן, ועולם אנשי הרדיו הישראלי כלוב. על כן השנאות, על כן האינטריגות, על כן קן הרכילות, כי חסר מפלט, חסרה הרגשה שאפשר ללכת לקונקורנציה, שאפשר לטרוק את הדלת ולומר "לכו כולכם לעזאזאל". כאן קול-ישראל, כאן קבורתך, אלא אם תחליף מקצוע. הנחמה היחידה שיכולה להיות לעובד הרדיו היא הידיעה כי גם מצב המאזין אינו טוב בהרבה: אין לו חנות אחרת מלבד כל-בו שלום הממלכתי.

מי שרוצה להאריך ימים בקול-ישראל למד מזמן את חוק הפושרות המקסימלית: לא יותר מדי יוזמה, לא העזת-יתר, לא חידושים מהפכניים ולא רעיונות מבריקים מדי, לא לדרוך על יבלות, לא לפגוע ברגשות (והמדינה מלאה רגשות כרימון), אם חצים אז עטופים בצמר-גפן, אם ביקורת אז חיובית, אם מציאות אז ורודה. מבחינה זו אינו שונה קול-ישראל מכל המדינה: אומץ יאה רק למלחמה.

קטעים מטורה של רות בונדי, "האויב מאזין", "דבר השבוע", 24 בנובמבר 1967