בני משפחת המלוכה הבריטית היו סלבריטאים עוד לפני שהכרנו את המונח הזה. טקסי הנישואים, ההכתרות ואפילו ההלוויות המלכותיות היו תמיד סיפורים עולמיים. המלכים והרוזנים, הנסיכים והנסיכות בלבוש ססגוני, הטקסים הזוהרים, המרכבות הציוריות – כל אלה הלהיבו את הדמיון דווקא משום שעמדו תמיד בניגוד מוחלט לחיי היומיום האפורים של קוראי העיתונים. הם סיפקו אתנחתא צבעונית משטף הידיעות השגרתיות על מלחמות ואסונות, משברים כלכליים ותאונות דרכים.

אפילו בנובמבר 1947, בשיאו של המאבק באו"ם לקראת החלטת החלוקה, פינו עורכי העיתונים בארץ ישראל כמה טורים כדי לדווח על טקס הנישואים של הנסיכה אליזבת, בת 21, בתו של המלך ג'ורג' השישי, עם פיליפ, בן 26, נצר למשפחות נסיכים יווניות ודניות. החגיגות, תשעה ימים לפני כ"ט בנובמבר, דחקו לרגע אחד את הזעם על בריטניה הגדולה, שגם בשעה שכבר עמדה לעזוב את פלשתינה-א"י התעקשה להערים קשיים על נהלי הפרידה.

הידיעות על החתונה החלו להופיע ימים אחדים לפני הטקס, וממש כמו בעשורים מאוחרים, סדרי הביטחון לקראת האירוע ההמוני היו מרכיב מרכזי. "הארץ" דיווח כי "הסקוטלנד-יארד הכין את תצלומיהם של אזרחי חוץ חשודים ו'בלתי רצויים' אחרים, ואלפי שוטרים מיוחדים הופקדו לשמירה בעת הטקס". בארץ ישראל נהנו מן החתונה בעיקר חיילי הצבא הבריטי, שזכו ליום חופשה מיוחד, למעט ממלאי תפקידים חיוניים, וגם מעט משועי הארץ שהוזמנו לקבלת פנים חגיגית שערך לכבוד האירוע הנציב העליון. בהעדר טלוויזיה נאלצו הילידים בלבנט להסתפק בשידור החי של ה-BBC, שהועבר ברדיו המנדטורי, ובתצלומי שחור-לבן בעיתונים.

למחרת הטקס בלונדון נכתב בעיתון "הבוקר" כי "נישואי הנסיכה הפכו לחג עממי ניכר", כאשר המונים ניצבו לאורך הדרכים שבהן עברה המרכבה ובה בני הזוג. "ארבע נשים ושני ילדים מהקהל העצום התעלפו לפני שעברה התהלוכה המלכותית", דיווח כתב העיתון בבירה הבריטית. קטע פרשנות הסביר מדוע הפכה החתונה לחג לאומי: לא רק משום שבית-המלוכה הוא הציר השומר על אחדותה של הממלכה-המאוחדת, אלא גם בשל "רצונו של כל אנגלי לברוח מחיי היום-יום, אפילו לזמן קצר".

גם העורכים והקוראים בארץ ישראל חיפשו, כמו תמיד, הזדמנות לגוון את הידיעות חמורות הסבר על המאבק המדיני והתקפות הערבים. נסיכים ומלכים, כמו סלבריטאים אחרים, מנפקים תמיד סיפורי צבע על אהבות ואכזבות, וגם אנקדוטות קטנות ומשעשעות. למחרת החתונה פורסמה ב"הבוקר" בוקסה על שוטר אנגלי שגילה "ילד שחום" ליד הכרכרות המלכותיות, ושאל אותו למעשיו שם. הילד משך בכתפיו, ונענה לשוטר שהוביל אותו הצדה. "לתדהמתו של השוטר התברר כי הנער הוא המלך-הינוקא של עיראק", נכתב בידיעה.

היה זה פייסל השני, בן 12, שהוכתר בגיל שלוש למלכות לאחר שאביו נהרג בתאונת דרכים. סמכויות המלך הוחזקו אמנם בידי דודו, ששימש עוצר, אבל הוד מלכותו לא החמיץ את החתונה המלכותית. הוא התיישב בפועל על כס המלך רק ב-1953, בהגיעו לגיל 18, אולם חמש שנים אחר-כך נרצח יחד עם בני משפחתו מאש חיילים, בעת ההפיכה שבראשה עמד קצין הצבא עבד אל-כרים קאסם.

"הצופה", עיתון הציונות הדתית, בחר גם הוא לשבץ בדיווח סיפור צבעוני. "בשעת ההכנות האחרונות לחתונת הנסיכה אליזבת בוצעה גניבה נועזה בחדר שושבניתה של הכלה", נכתב. מן החדר נגנב "קישוט ראש משובץ יהלומים ששוויו נאמד באלפיים ליש"ט".

שאלת המחיר של החגיגה הנסיכותית העניקה הזדמנות, כאן וברחבי העולם, לעקוץ את השלטון הבריטי. בבוקר החתונה בחר "הבוקר", יומון הציונים-הכלליים, לדווח על ציר רפובליקאי בבית-הנבחרים האמריקאי שהפנה את תשומת לבם של חברי הקונגרס לחתונה המפוארת בלונדון, שבה התעתדה הנסיכה לקבל מתנות בשווי של שני מיליון דולר. "האם טקס עשיר זה עומד באיזה יחס שהוא עם קריאתו הנואשת של העם האנגלי לעזרה כלכלית דחופה?", שאל הציר.

ה"פלסטיין פוסט", היומון בשפה האנגלית שיהפוך כעבור שלוש שנים ל"ג'רוזלם פוסט", הדגיש את הניגוד בין פסטיבל החתונה למצב הכלכלי העגום בבריטניה בכותרת שהעניק לידיעה בת שני טורים בראש העמוד הראשון: "זוהר מלכותי בלונדון של ימי הצנע".

ל"דבר" ההסתדרותי לא היתה בוודאי סיבה להגן על משפחת המלוכה, אבל העיתון דיווח כי ערב החתונה הודיע המלך ג'ורג' השישי כי הוא "קוצב מזונות לבתו" וכי יממן מחסכונותיו את הוצאות הזוג הצעיר לתקופה מסוימת. על-פי העיתון, המלך הסביר כי הצעד נועד "כדי שלא להכביד על העם בתקופה של קשיים כלכליים". כך גם לגבי לבושה של הכלה: "דבר" הדגיש כי מדובר היה ב"שמלת צנע, שמחירה היה רק 120 ליש"ט, לעומת 12,000 ליש"ט שהוציאה על שמלת הכלולות שלה בימים אלה בתו של הדוכס הספרדי לבית אלבא".

שמלת הכלולות, כך דיווח "דבר", עמדה גם במוקד דיונים מוקדמים בין הארמון ובין עורכי העיתונים בסוגיה שנגעה לחופש העיתונות. העורכים הוזמנו ימים אחדים לפני החתונה למסיבה מיוחדת, שבה הוצגה בפניהם שמלת החופה. אלא שהנסיכה, כמו גם "תופר השמלה" (המונח "מעצב" לא היה קיים באותם ימים בלקסיקון התקשורתי), דרשו להטיל אמברגו על פרסום תצלומי השמלה עד יממה לפני החופה.

תת-אדמירל מהצי הבריטי המלכותי, שהועמד בראש לשכת העיתונות המיוחדת שעסקה בסיקור החתונה, תבע מן העורכים לחתום על התחייבות שלא יפרסמו שום פרט הנוגע לשמלה עד המועד המוסכם. אבל לפחות אחד מהם, עורך ה"איבנינג סטנדרד" הרברט גאן, סירב בתקיפות לדרישה מהארמון. "עיתוני יפרסם את התצלומים ואת תיאור שמלת הכלולות בהקדם האפשרי, כשם שהוא מפרסם כל עניין אחר", התעקש גאן.

בניגוד לדימויו הכבד והאפור, בחר "דבר" להביא גם ידיעה שעסקה בתזכורת לאחת השערוריות הגדולות במשפחת המלוכה בעשור שקדם לחתונת אליזבת: החלטתו של דודה, אדוארד השמיני, לוותר בשנת 1936 על כס המלוכה כדי שיוכל לשאת את אהובתו, הגרושה האמריקאית ואליס סימפסון.

הדוד, שהחזיק באותם ימים בתואר "הדוכס מווינדזור", בחר בנובמבר 1947 שלא להשתתף בחתונתם של אליזבת ופיליפ, משום שרעייתו לא הוזמנה. בניגוד לבעלה, שנמצא במקום השלישי בהייררכיית בית-המלוכה, אחרי המלך והדוכס מגלוסטר, סימפסון נשאה אמנם בתואר הדוכסית מווינזדור, אולם מוקמה אי-שם במקום ה-35 ברשימת הנשים המיוחסות, ובאופן רשמי, על-פי "דבר", "לא הוכרה עדיין כמשתייכת לבית-המלוכה".

אחד העיתונים שמיעט להתרגש מן החגיגה בלונדון היה "משמר", יומון השומר-הצעיר, שיהפוך חודשים אחדים אחר-כך ל"על המשמר". דווקא ביום החתונה בחר העיתון להבליט ידיעה על כך ש"הפשיזם בבריטניה מרים ראש", כפי שמעידה התחזקות תנועות ימניות קיצוניות שם.

למחרת פירסם העיתון ניתוח פוליטי של המשבר בממשלת בריטניה עם התפטרותו של שר האוצר. על החתונה דווח בקצרה, בידיעה בשולי העמוד האחרון, שם צוין כי "האוניות בנמל חיפה קושטו אתמול בדגלים לרגל יום הכלולות". הסוציאליסטים של השומר-הצעיר, שנשאו באותן שנים את עיניהם אל "שמש העמים" יוסף סטלין בברית-המועצות, לא ראו שום סיבה להצטרף לחגיגת העולם הישן והמושחת, שאותו היה להחריב עד היסוד.