הפוליטיקאים חמדו את קול-ישראל מרגע הולדתו. הרדיו הישראלי בא לעולם ב-15 במאי 1948: קול-ישראל, הרדיו המחתרתי של ההגנה בתל-אביב, וקול-ירושלים, השידור העברי של תחנת הרדיו המנדטורית, אוחדו תחת שירות השידור הממשלתי. בשידור הראשון הבטיח המנהל צבי לוריא כי קול-ישראל "ידבר על גבורת ישראל ויבשר את בשורת העצמאות".
ב"דבר" התפעם מבקר הרדיו מהשחרור מ"הצנזורה הסדומית" של השלטון הבריטי ומראשיתו של עידן חדש, של "חופש המחשבה, הדיבור והקול". אבל לקול-ישראל הבשורה הזו לא ממש הגיעה. בחלוקת הסמכויות נקבע שהרדיו יוכפף למשרד הפנים, שם הוקם מינהל לעיתונות, קולנוע ורדיו. מבחינת הממשלה היה זה כלי שלטוני. רק היא תחליט מי ידבר ועל מה.
המנהל צבי לוריא לא האריך ימים בתפקידו, והתפטר כחודש לאחר תחילת השידורים. היתה זו מחאה, כך נמסר, על שהעמידו לרשותו תקציב זעיר, רק כעשירית ממה שדרש כדי להקים ולהפעיל את הרדיו של המדינה. אבל היו שטענו שלוריא בעצם נשלח הביתה בשל השתייכותו הפוליטית: הוא היה איש השומר-הצעיר ומפ"ם. תיק הפנים נמסר ליצחק גרינבוים, איש מפלגת הציונים-הכלליים. כיורשו של לוריא נבחר ד"ר מנחם סוליאלי (סולובייצ'יק), חוקר מקרא ועסקן ציוני, לשעבר ממנהיגי יהדות ליטא, שהיה מקורב למפלגתו של השר.
עורך "מעריב" עזריאל קרליבך, תחת שם העט ר' איפכא מסתברא, תקף לאחר זמן את מינויו של סוליאלי, הן בשל חוסר נסיונו בשידורי רדיו ובעיקר משום שהוא ייצג לדבריו את שיטת חלוקת השלל המפלגתית, שניכרה במינויים רבים בממשלה. גם אם יום אחד תוקם אופרה לאומית, כתב קרליבך, הכל יהיה לפי המפתח המפלגתי: "כך וכך כנרים ממפא"י, כך וכך טנורים למפ"ם וכו'. ומובטחני שאותו יום יופיע יהודי בעל זקן ופאות מטעם אגודת-ישראל ויאמר שהוא פרימה-בלרינה. הוא אמנם עוד לא ניסה, אבל אצל הרבי היה רגיל לרקוד בשמחת תורה, והוא בטוח שהוא יתאים".
ראש הממשלה דוד בן-גוריון נושא מסר לאומה בקול-ישראל, עם התפטרותו מראשות הממשלה. 7.12.53 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)
חילופי המינהל לא השפיעו על שרי הממשלה, שהיו הנהנים העיקרים מן הרדיו של המדינה. אלה התייצבו בזה אחר זה לפני המיקרופון, לא כדי להתראיין אלא כדי לדבר, לנאום, להסביר. "הופעתם של שרי הממשלה בפני המאזינים תופסת מקום נכבד בתוכנית הרדיו", דיווח "דבר" והסביר מדוע הדבר חיוני ונדרש: "כשמתרחש אירוע חשוב, כגון הוצאת המטבע, יש משום עניין בהסברת האיש העומד בראש המחלקה העוסקת בדבר". וכך הסבירו והסבירו למאזיני הרדיו שר המשפטים, שר המסחר והתעשייה, שר הפנים, שר העבודה והבינוי, שר האוצר.
גם שר המשטרה, שלום בכור שטרית, נאם לציבור. הוא בא לרדיו להרצות על תפקיד המשטרה, בפתח סדרת תוכניות שנועדה להגביר את אמון הציבור בכחולי המדים. בתוכנית השנייה דיבר המפקח הכללי יחזקאל סהר. גם אנשי משרד המשפטים הוזמנו לסדרה מיוחדת של הרצאות על חוקיה החדשים של המדינה הצעירה.
השרים רוו נחת מהרדיו, המאזינים הרבה פחות. "הכל דיבורים" לא היה אז שם של תוכנית רדיו, אלא מאפיין של מרבית שעות השידור. שודרה גם מוזיקה: מוזיקה קלאסית, כמובן. הכל היה רשמי, כבד, ובדרך כלל משעמם. מי שכיוונו את המקלטים לקול-ישראל הרבו להתלונן.
בראשית 1949, עם הקמת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה, הועבר הרדיו, יחד עם שירותי ההסברה, לאחריות משרד ראש הממשלה. שר הפנים החדש, חיים משה שפירא, איש החזית הדתית, ניסה לערער על ההחלטה בישיבת הממשלה, אבל בן-גוריון התעקש. ראש הממשלה ומקורביו רצו את הרדיו קרוב אליהם. זה היה הכלי היחיד שפנה לכלל האוכלוסייה, בשעה שזירת העיתונות היתה מלאה בבליל הקולות של העיתונים המפלגתיים. הרדיו נועד להיות "קולה של המדינה", להבה מרכזית מתחת לכור ההיתוך, וגם כלי חשוב במאבקים הפוליטיים.
בעיתונים הרבו להתלונן על השידורים המייגעים. אפילו ב"דבר" הממסדי, שנחשב לבטאונו של השלטון, כתב מבקר הרדיו: "השתלטה המוניות, עזובה בטעם, שעמום, הצטמצמות בחוג מרצים קטן, התנכרות להתחדשות ולחידוש". מפעם לפעם הזכירו הכותבים בגעגועים את קול-ירושלים של ערב הקמת המדינה, שנוהל אז על-ידי אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הבריטי הראשון, הרברט סמואל. כששב סמואל לישראל ב-1949, הציע לו גרשון אגרון, מי שהיה אחראי על שירותי ההסברה, לשוב לנהל את הרדיו. סמואל סירב, והסביר כי את הרדיו יכול לנהל רק מי ששולט היטב בעברית. בספרו האוטוביוגרפי הציג נימוק נוסף: הוא ידע שמנהל הרדיו לא יוכל למלא את תפקידו ללא "תמיכה חזקה של מפא"י".
זמרים חובבים באולפן קול-ישראל. 1.1.62 (צילום: הנס פין, לע"מ)
במהלך כל שנות ה-50 טענו חברי-כנסת שוב ושוב כי הרדיו היה לאחוזה של בן-גוריון ומפא"י, ולא ניתן פתחון פה לקולות אחרים, אפילו לא לחברים ממפלגות אחרות החברות בקואליציה. בן-גוריון, כצפוי, הכחיש. הוא ביקש מכל חבר-כנסת לדווח לו אם "ימצא ויגלה פגם באופי הממלכתי של השירות", שכן הרדיו "חייב לשרת הציבור כולו ולהיות לפה לכל אזרח נאמן שיש לו משהו להגיד".
מצד שני, הוא לא מצא כל פסול בריבוי הרצאות השרים. הממשלה היא המשרת המרכזי של הציבור, אמר, והאזרחים רשאים לדעת מה עושה למענם הרשות המבצעת, ויש לממשלה הזכות והחובה להודיע על כך. גם יעדיו החינוכיים של הרדיו הצדיקו בעיניו את המעמד המועדף שניתן בשידורים לדוברי הממשלה. "לחינוך דרושה מגמה. אי-אפשר לעשות שום פעולה חינוכית בלי מגמה מסוימת", אמר.
מבין 6,600 מכתבי המאזינים שהגיעו לקול-ישראל בשנת 1951 רבים עסקו בסוגיה הפוליטית. "הרדיו נשאר קניין מפלגתי גם בהנהלתו החדשה", התרעם אחד הכותבים. אחר כתב שהתחושה העולה מהשידור היא של "שופר ממשלתי". כתבת "מעריב" ביקשה את תגובת קצין העיתונות של הרדיו לטענות. "לדעתנו המפלגה השלטת היא הרוב במדינה, מגיע לה יותר מבחינת הזמן; במדור 'הכנסת וועדותיה' ניתנת רשות הדיבור גם לאופוזיציה [...] וסוף-סוף הננו כפופים למשרד ראש הממשלה", השיב קצין העיתונות בר-טורא.
הפוליטיקה היתה נטל מתמיד על הרדיו, אך לא רק היא. גם סכסוכים פנימיים. בסוף 1951, כשהחליט ד"ר מנחם סוליאלי לפרוש מתפקידו, הזכיר קרליבך במאמר מערכת ב"מעריב" עוד בעיה, שתרדוף את הרדיו שנים רבות אחר-כך. "הוא נאבק עם המנגנון – והמנגנון נאבק עימו, ושניהם היו שקועים במריבות הפנימיות, שריפו ידי הכל", כתב. הצעות ייעול שהוגשו נתקעו ב"תסביכים אישיים". תוכניות לרפורמה נתקלו במחסום העובדים. איגוד עובדי המדינה תמך בעובדי הרדיו, והמשא-ומתן בינם להנהלה הגיע למבוי סתום.
את סוליאלי החליף משה פרלמן, ראש שירותי ההסברה הממשלתיים. עם כניסתו לתפקיד הבטיח "לנהל מלחמה מתמדת בשעמום ולהפוך את שירות השידור למכשיר עממי של בידור והסברה". פרלמן הביא מומחה מארצות-הברית לייעץ כיצד לעורר את השידורים, אבל הלחצים הפוליטיים לא פסקו. אדווין סמואל, שלא חזר לרדיו אבל כתב עליו בעיתונים, ציין כי "מוסדות רבי-השפעה" לא חדלו מהתערבותם בשידורים. כל אחד מהם הסכים עקרונית שצריך לצמצם את "השיחות" של הפוליטיקאים וממלאי התפקידים הבכירים ברדיו, אבל אף אחד לא הסכים לוותר על החלקה שלו בים המלל הרדיופוני.
וכך, כשמלאו למדינה הצעירה חמש שנים, נקבעה המתכונת הרדיופונית לציון האירוע: "שרי הממשלה יסכמו הישגי המדינה בקול-ישראל". לקראת יום העצמאות, יום-יום, ערב-ערב, תשודר שיחה של מיניסטר על הישגי משרדו.
קריין תחנת קול-ירושלים, 1.5.50 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
לשכת ראש הממשלה פקחה עין על השידורים. בן-גוריון עצמו לא נדרש להתערב אישית, למעט פעמים אחדות. בשגרה היה יכול לסמוך על מזכירו יצחק נבון ועל מנכ"ל משרדו טדי קולק שיעבירו הנחיות מתאימות לרדיו. לרוב עובדי הרדיו, ובוודאי שלמאזינים, לא היה מושג אילו ידיעות שודרו בהוראת לשכת ראש הממשלה ובוודאי אילו ידיעות לא זכו להיות משודרות.
רק לפעמים נחשפה ההתערבות מגבוה. באוקטובר 1956 היה הכל ערוך ומוכן לשידור דיון פומבי מבית ציוני אמריקה בתל-אביב. ברגע האחרון הגיעה ההוראה מלשכת ראש הממשלה לבטל את השידור. הסיבה: הדיון היה בהשתתפות פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ועסק ב"שורת המתנדבים", קבוצת סטודנטים ששילבו התנדבות במושבי עולים עם מאמץ לחשיפת מעשי שחיתות במשרדי הממשלה ובגופים רשמיים אחרים. פעילות השורה הביכה את הצמרת הפוליטית, וליבוביץ' היה כבר אז מבקר חד ונוקב של מדיניות הממשלה.
ב"מעריב" דיווח הכתב יהושע ביצור כי דמם של עובדי הרדיו רותח בשל גניזת משדרים, או "צנזורה קפדנית בכל משדר מילולי, אשר מתוכו חותכים כל דבר שאינו נראה לממונים מטעם הרשות". התוצאה היתה, לטענתם, שהקטעים המעניינים והמרתקים הוצאו. נותרו רק האמירות השגרתיות. היד המפלגתית הבטיחה גם שבשעות שידור טובות שובצו תוכניות כדוגמת "במערכות העבודה" של ההסתדרות, או פרקי חזנות, כדרישת מפלגות דתיות.
עשרות רבות של עמודים בפרוטוקולים של דברי הכנסת הוקדשו במרוצת השנים לשאלת קול-ישראל. שוב ושוב עלו טענות על השתקת קולן של מפלגות אחרות. רק בתחילת שנות ה-60, לאחר שפרצה פרשת לבון, ובן-גוריון איבד בהדרגה את תמיכת צמרת מפא"י וכבר היה עם רגל אחת מחוץ לממשלה, הוא ניאות לוותר על שליטה ישירה ברדיו ולהקים את רשות השידור.
חוק רשות השידור נכנס לתוקפו ב-1965, כשבלשכת ראש הממשלה כבר ישב לוי אשכול. החוק נועד להחליש את האחיזה הפוליטית ההדוקה ברדיו. הרשות אמורה היתה להיות גוף שינוהל על-ידי אנשי ציבור. אלא שבפועל הפוליטיקאים לא ויתרו על האחוזה. השליטה הישירה הומרה בפיקוח בשלט-רחוק. הפוליטיקאים לא הסתפקו בסמכות לקבוע מי יכהנו במליאת רשות השידור ומי ינהלו אותה, אלא ניסו להתערב גם בתוכני השידור.
כשנזעקו עובדי הרדיו ב-1966 והזהירו שפוליטיזציה נמשכת למרות הקמת הרשות, ננזפו לא רק על-ידי שרי וחברי-כנסת, אלא גם על-ידי עורך "דבר", יהודה גוטהלף. האם ייתכן ש"צביונו הרעיוני והפוליטי" של הרדיו ייקבע על-ידי קבוצת העיתונאים שמועסקת בו, שאל גוטהלף. האם ייתכן שברדיו "יקופח חלקו של הכוח הרעיוני-הפוליטי הראשי, או של הקואליציה המרוכזת סביבו?".
השדרן יוני בן-מנחם מראיין את שר החוץ דוד לוי בחדר ה-VIP בנמל התעופה בן-גוריון, 14.12.99 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
השרים והח"כים לא הרפו: בקיץ 1968 דנו בכנסת על אופי הדיווח של כתבי קול-ישראל מבית-הנבחרים: ח"כי המפלגות הגדולות, ובראשן מפא"י, מחו על העדר פרופורציה בדיווחים. הם זעמו בעיקר על הסיקור הנרחב שניתן לשני ח"כים ממפלגות קטנות, שהיו בעלי מיומנות תקשורתיות: אורי אבנרי מ"העולם הזה – כוח חדש" ושמואל תמיר מהמרכז-החופשי. הדיון נערך דווקא בוועדת הכספים, וזו החליטה לשגר את פרוטוקול השידור להנהלת רשות השידור. זה היה איתות ברור מן האנשים שבסמכותם היה להחליט על גובה האגרה, המממנת את השידור.
דני בלוך, איש "דבר", תמך בעמיתיו הכתבים הפרלמנטריים והסביר כי תפקידו של העיתונאי, לא של הפוליטיקאי, הוא להחליט מה ראוי לשידור, משיקולים עיתונאיים ורדיופוניים. במכתב זועם למערכת השיב לו ח"כ דוד הכהן ממפא"י, שדחה את הטענה כי יש לכלול גם "שיקולים רדיופוניים" בהחלטה מה ראוי לשידור. "חברי-הכנסת לא נבחרו לתפקידם לפי כושר רדיופוני, ולא לפי קולות הזמיר ותכונות של דמוסטנס, אלא מתוך שיקולים שונים בתכלית", כתב ח"כ הכהן.
שנים רבות חלפו מאז. אל הרדיו הצטרפה הטלוויזיה, ועוצמת הלחצים הפוליטיים על מוסדות השידור גברה עוד יותר. לא טור אחד, אלא ספר עב-כרס אפשר למלא בסיפורם. המציאות התקשורתית אמנם השתנתה לבלי הכר מאז 1948, אבל אין כמו מצלמה ומיקרופון כדי לשלוח שרים וח"כים להושיט את ידם אל תחנות השידור. גם היום, בחלוף שישה עשורים, אפשר לשגר את מכתבו של המאזין שפנה אל הרדיו בשנת 1951: אנא שחררו אותנו "מלחץ החומר הרשמי והרשמי-מסווה". הבטיחו "חופש עיתונות" למחלקת החדשות.