את המונח "מיקרוטרגטינג" (Microtaregting) – התמקדות בבודדים או בקבוצות קטנות כתחליף לפנייה להמונים באמצעות תקשורת המונים או נאומי רחוב – דוד בן-גוריון אולי לא הכיר, אבל גם הוא ידע שהפנייה לציבורים רחבים אינה יעילה דיה. כמעט לפני כל מערכת בחירות שבה היה מעורב, ניסה בן-גוריון לשכנע את עמיתיו לצמרת מפא"י שיש למצוא דרכים לתקשורת אישית עם המצביעים.
"ההכרעה בבחירות היא הכרעה אישית", כתב בן-גוריון במסמך שחיבר ערב הבחירות לכנסת השנייה בשנת 1951. "לא בוחרים בצוותא ובגלוי, אלא כל תושב ותושבת בפני עצמם, ולכל איש ואשה ישנם השיקולים המיוחדים להם, נוסף לשיקולים שיש לקבוצות שלמות. ועל כן יש לגשת לכל איש ואשה בפני עצמם. אסור להניח שסוג מיוחד של בוחרים מובטח למפרע, ולהפך, שסוג שני של בוחרים אבוד למפרע. אפשר בתנאים מסוימים להפסיד כמעט כל בוחר, ובתנאים אחרים אפשר לרכוש כמעט כל בוחר. ובהתכוננות לבחירות יש לעמוד על התנאים המסייעים והמפריעים.
"ייתכן וישנם הרבה נימוקים לפועל שבוחר ביחידות ובסתר להצביע בעד מפלגה אופוזיציונית ימנית. טינה על האיגוד המקצועי, טינה על פקיד ממשלתי, חשש למזון, חשש לפיקדון בבנק, ועשרות נימוקים אחרים. מאידך גיסא, ייתכן בעל בית-חרושת וסוחר ובעל-בית אשר יצביעו בעד א' [האות של מפא"י בקלפי] – מתוך חרדה לביטחון, למדיניות חיצונית אחראית, למאמץ נאמן בעלייה ובהתיישבות וכדומה".
בן-גוריון העריך באותה עת שיש מאות אלפי "בוחרים אבודים" מבחינת המפלגה, בעלי נאמנות ברורה למפלגות היריבות, אך לצדם יש כחצי מיליון בוחרים שהמפלגה יכולה לרכוש את לבם – אבל לא באמצעות העיתונים, הנאומים והאסיפות. "דבר זה ייתכן אך ורק על-ידי פעולה חינוכית אישית, מכוונת במיוחד לכל אדם, לאופיו, להבנתו, תפיסתו, יחסיו, טענותיו, תביעותיו, תרעומותיו ונטיותיו האישיות, החברתיות והמדיניות", כתב במסמך מפברואר 1952, השמור בארכיון בן-גוריון בשדה-בוקר.
דוד ופולה בן-גוריון בחגיגת הבר-מצווה של יוני, בנם של שמעון וסוניה פרס, 1965 (צילום: פלאש 90)
מי שאמורים לבצע את פעולת השכנוע האישית היו "גרעינים נאמנים ונבונים" של חברי מפלגה ותומכיה האדוקים בכל מקום עבודה, בכל "קיבוץ, מושב, כפר, מעברה, מושבה, בית-חרושת, בניין, נמל, רכבת, משרד". על ה"נאמנים" לשוחח אישית עם כל פועלת ופועל, פקיד ופקידה. "לעמוד על דעתו ועמדתו או אדישותו של כל אחד ואחד, אם יש לו טענות נגד הממשלה, נגד אחד המשרדים, נגד ההסתדרות, נגד הממשלה, ומה יחסו לעלייה, לביטחון, להתיישבות, למדיניות חוץ, לקיצוב [היו אלה ימי הצנע], ולשאר השאלות שעומדות על הפרק, וכן גם יחסו לשאר המפלגות ולסכנה של שלטון ימני במדינת ישראל". את המידע הזה יעבירו הנאמנים לנציג המפלגה, וזה ייתן תשובה לשאלות ולתהיות ויספק מידע, וכל החומר הזה "יחזור ליחיד בשיחה אישית".
פרק מיוחד הוקדש במסמך לסוגיה המגדרית: "אסור לסמוך על כך שאם הפועל יצביע בעד המפלגה – חזקה שגם אשתו תצביע כמוהו. באשת הפועל יש לראות אישיות עצמאית – שיש לה טענות ותביעות וגישה משלה, ויש לברר עמדתה האישית, תרעומותיה וקושיותיה, להסביר לה ולהגיש לה האינפורמציה הדרושה, ושוב – הכול בשיחת שכנים, מזמן לזמן, ויש לכוון כל שיחה, בירור והסברה לאופי האינדיבידואלי של כל אשה ומצבה המיוחד".
גם במאמץ לגייס תמיכה מבין חוגים אחרים, ובהם בעלי חנויות ובעלי מלאכה, ביקש בן-גוריון להקדיש מאמץ של תקשורת עם הנשים. "גם פה הכרחית פעולה אישית – ולא רק עם הבעלים, אלא במיוחד עם הנשים. ייתכן שדווקא בנשי החנוונים ונשי בעלי המלאכה יקל עלינו למצוא בני-ברית נבונים ומקשיבים, והנשים ישפיעו על בעליהן".
ההצעה שלא להסתמך על תקשורת המונים אלא להעדיף על פניה מגע ישיר והסברה אישית כללה גם פנייה לקבוצות אחרות באוכלוסייה, ובהם העולים החדשים וחיילי המילואים. "חבר הנאמנים" של המפלגה היה אמור להיות מצויד בחומר בכתב בכל לשון שהעולים שומעים, "חומר מאלף ומסביר, שיעמיק הכרת העולה ולא יתלה אך ורק בשמות של יחידים". הצבא, באותם ימים, לא היה מחוץ לתחום הפעילות, בעיקר לא חייל המילואים. גם שם תבע בן-גוריון "מגע אישי והסברה אישית בתוך הציבור האזרחי המרותק לחיל המילואים".
סמוך לבחירות בשנת 1959 אמר בן-גוריון על פעילות מפלגתו: "רצינו לשמוע מהציבור, לא באסיפות שקהל מתכנס ושומע, רצינו לדעת מה בפי האזרח, הפועל, העמל, בעל המלאכה, הרופא, האקדמאי, היהודי הפשוט. לא אשתמש במלה המגונה 'האדם הקטן'. אינני יודע מי האנשים הגדולים אשר המציאו את המלה 'האדם הקטן', אבל רצינו לשמוע מאנשים פשוטים כמונו".
בדרך כלל התקשתה מפא"י ליישם את האסטרטגיה הזו במלואה. מדובר היה במלאכת ארגון מורכבת, ולא בכל הסניפים אכן התגבש אותו "חבר נאמנים" שיבצע את התקשורת האישית. אך בן-גוריון, שהיה מודע מאוד לחסרונות שיש בתקשורת המונים לקהלים אנונימיים, שב ותבע זאת ממנגנון המפלגה שוב ושוב. ב-1959 אמר שיש למצוא דרך "שגם המפלגה, וגם חברינו בממשלה, ייצרו צינורות אשר יעמדו במגע חי עם האדם בישראל, עם הפועל, עם איש שכונות העוני, עם העולה החדש, עם אזורי הפיתוח – לדעת מה לוחץ עליהם".
יידרשו עוד כמה עשורים עד שהטכנולוגיה החדשנית תאפשר לממש כמה מרעיונות ישנים אלה. מטהו של המועמד הדמוקרטי ברק אובמה בבחירות 2008 ואחר-כך ב-2012 הפגין יכולות מתקדמות משל יריביו ליצור תקשורת ישירה מסוג זה עם הבוחרים. לא רק לאיסוף תרומות, אלא גם להפעלת מתנדבים, להנחיה מדוקדקת של מי שפונים בשיחות אישיות בטלפון אל אזרחים, לזימון לחוגי בית ועוד. במערכת הבחירות 2012 היה זה "לוח המחוונים", ה-Dashboard – ממשק ההפעלה של מטה אובמה – ולצדו השימוש ברשת החברתית פייסבוק, שבאמצעותם התקרב יותר מאי-פעם העולם הפוליטי למימוש חזון התעמולה האישית של בן-גוריון.