ערב יום כיפור הוא לא רק זמן לחשבונות נפש, הוא גם העיתוי שבו התקשורת יוצאת עם פרויקטים של סולחות. במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" החליטו ביום חמישי שבמקום לנסות להשכין שלום בין ספורטאים, עדיף לייצר סכסוכים. אולי כשדרוג עתידי של פרויקט הסולחות של יום כיפורים הבא.

כותרת השער באותו יום ("פיצוץ") בישרה על סכסוך ענק הניטש בימים אלה, ש"ידיעות" גאה לקחת עליו אחריות מלאה: מוני הראל, הבעלים האחד של הפועל תל-אביב, נגד אלי טביב, הבעלים השני של הפועל תל-אביב. לדברי "ידיעות", הכל החל לאחר שהראל החליט למנות את אחיו למנכ"ל נוסף במועדון, כוונה שעליה למד טביב מקריאה בעיתון של המדינה. אכן, שאפו.

אלא שהסכסוך הזה מתגמד לעומת אש אחרת שהבעיר ספורט "ידיעות" באותו שער: התבטאות ספק-גזענית הקשורה להפסקת פעילותה של קבוצת כדורסל הנשים של מעגן-מיכאל. הכותרת זעקה, צהוב על גבי שחור: "בשביל מה אנחנו צריכים בקיבוץ שחקניות כושיות שיסתובבו לנו בין הרגליים".

הציטוט לא נאמר מפי יו"ר קבוצת הכדורסל המתפרקת, לא מפי שחקנית, לא מפי מאמן ולא מפיו של שום אדם הקשור לספורט. הציטוט מיוחס לחברת קיבוץ אלמונית, שבאסיפה במזכירות התנגדה להקצאת כספים לקבוצה בנימוק שמשחקות בה שתי נשים בלבד המייצגות את הקיבוץ, וכל היתר אינן קשורות למקום. "אני לא רוצה אותן פה בקיבוץ שלנו", אמרה לכתבי "ידיעות". "אנחנו לא צריכים לקנות שחקניות כושיות שישחקו כאן [...] אין לקבוצה הזו זכות קיום, אין כבר בנות ממעגן-מיכאל שמשחקות בקבוצה". דבריה של האלמונית, שהעיתון לא טרח לציין אפילו את גילה, יכולים להתפרש ביותר מדרך אחת, אבל "ידיעות" לא היסס. חג זה חג.

בכתבה, שנפרשה על פני עמוד שלם, התברר ש"ידיעות" לא הסתפק בזריקת חזיז, אלא גם טרח לוודא שכל המעורבים נפגעו ממנו וממלאים את חלקם בהצגה שהפיק: חברי הקיבוץ נקראו לדגל, וכצפוי, גינו את האמירה. כך, למשל, אמרה אחת החברות: "אני פגועה, אני עצובה, איבדנו את הדרך הקיבוצית המפרגנת, איבדנו את הדרך הקיבוצית הנותנת אמון, ויותר מכך איבדנו את רצון הנתינה". אם זה לא היה עצוב, זה היה אולי משעשע.

במקום להתרכז בפירוק קבוצת הכדורסל ובמשמעויות שלה, בחר "ידיעות" לנפח סיפור שמקומו, אם בכלל, בעלון הקיבוצים. זה לא רק ביזיון, אלא מעשה נבלה. ספורט "ידיעות" הציג את הסיפור כשערורייה גזענית, אבל שום ציטוט שטרח ללקט לא נגע ישירות לקבוצה או לספורט. במקום לעסוק בשאלות עקרוניות, כמו האם לקבוצה שמייצגת יישוב אבל אין בה כמעט שחקניות מקומיות יש זכות קיום, או האם קבוצות ספורט אמורות לייצג מקום ודרך, נטפלו בעיתון לציטוט גס רוח של אזרחית (שמאוחר יותר דייקה אותו ואמרה: "אני לא ממש זוכרת מה בדיוק אמרתי, כושיות או אפריקאיות, אין הבדל"), והפכו אותו לחזות הכל. יותר משההתנהלות הזאת מעידה על בעיה בהבנת הנקרא, היא מלמדת על טשטוש גבולות מכוון בין חדשות לפרשנות, שהוא תוצאה של שאיפה עיתונאית בריונית לקבוע סדר יום. ועל כך נאמר בתפילת יום הכיפורים: על חטא שחטאנו לפניך בשנאת חינם.

כל פרשן מלמיליאן

אפילו רון קופמן האכזרי נראה לפעמים פודל חביב ליד עמיר פלג, פרשן הספורט של "ידיעות אחרונות". פלג ידוע בכתיבתו הנשכנית, הארסית, הבוטה וחסרת הפשרות. את האנשים שהוא מתעב במיוחד הוא דואג לקצץ דק-דק, וממה שנשאר מהם לסחוט רוטב. ממושאי כתיבתו הוא דורש סטנדרטים גבוהים של מצוינות ויושר, ומי שלא מספק את הסחורה סופג לינץ' ציבורי במדורו השבועי. במקרים רבים אני מסכים עם דעותיו, חרף סגנונו הבוטה, ולפעמים אני תוהה למה ספורטאי מסוים נידון לגרדום ואילו אחר זוכה אצלו לחנינה.

לפני כשלושה שבועות התכבד פלג לשחוט במדורו את ניר קלינגר, מאמן הפועל באר-שבע. כל חטאו של קלינגר היה שקבוצתו ניצחה במחזור הפתיחה את מכבי פתח-תקווה רק 0:1 משער בדקה ה-90. הנה קטע ממה שכתב פלג: "...השבוע קלינגר אמר, 'אני עובד מסביב לשעון ומאוד נהנה מהיצירה'. יצירה? מה אנחנו, בחוג מקרמה? ומ'זותמרת עובד מסביב לשעון? במאפיית אבולעפיה בכיכר השעון ביפו עובדים מסביב לשעון, אבל קלינגר? בא לאימון וחוזר הביתה. ואז מגיע משחק הנפל מול פתח-תקווה, וגם כשהיריבה נשארה בעשרה שחקנים, המאמן היצירתי הסתפק בחלוץ בודד. הקהל צעק לו 'תכניס עוד חלוץ', ושימו לב מה ענה להם פבלו פיקאסו של הכדורגל. הוא הצביע על הספסל ואמר, 'אין לי יותר חלוצים'. מה זה? כבר יותר משלושה חודשים אתה מאמן בבאר-שבע, קיבלת את התקציב החמישי בגודלו בליגה, ואין לך חלוצים? שלא לדבר על היתרון הכי גדול שלך יחסית למאמנים אחרים. הם הולכים לישון לפעמים, אתה עובד מסביב לשעון".

קלינגר, כזכור, הביא לקבוצתו ניצחון, ובכל זאת לא חמק מנחת עטו של המבקר הקפדן. לעומת זאת, מאמן אחר, שעד כה לא הביא ולו נקודה אחת, לא נקלע משום מה לשטח האש של פלג. מדובר באורי מלמיליאן, אושיה וסמל, שחזר העונה לבית"ר ירושלים כמאמן וזוכה מהתקשורת ליחס מפרגן במיוחד. פלג ריאיין את מלמיליאן לפני שנה, כשזה התמנה למאמן הפועל אשקלון, בכתבת שער גדולה ב"ידיעות" (תחת הכותרת: "המיוחד").

שלושה הפסדים ואפס נקודות רשם עד כה מלמיליאן, אף שלרשותו תקציב הגבוה מזה של באר-שבע. כל העובדות הללו לא הדליקו אצל פלג שום חרון, עברה או זעם, והמאמן הירושלמי חמק מטקס עריפת הראשים הקבוע של הפרשן הקטלן. העסק אפילו תמוה יותר: רק השבוע הרים מלמיליאן ציטוט להנחתה של כל פרשן עם חוש ריח אלמנטרי כשאמר: "בית-ההבראה נגמר, מעכשיו מי שלא ירוץ, לא ישחק". בכך הודה למעשה שעד עכשיו התנהלה קבוצתו באווירה של קייטנה, אבל הפלג מילא את פיו מים.

הקורא המצוי ניזון מהמידע המובא לפניו, המעצב את תמונת העולם שלו. אבל לפעמים דווקא מה שלא נכתב יכול לסייע בעיצוב תמונת עולם ברורה הרבה יותר. קוראים ערנים שישימו לב להתעלמות של פלג ממאמן בית"ר ירושלים ילמדו שסולם השיפוט הקפדני של הפרשן שלא עושה הנחות לאף אחד הוא לא כל-כך ענייני. ברגע שמבקר נטפל למאמן שהביא נקודות ובמקביל מדלג בשתיקה מעל מאמן כושל, הוא חשוד בפנקסנות. התובע, השופט והתליין עמיר פלג לא היה עושה הנחות לשום מנהל חשבונות כזה.

סליחה שצדקתי

ומחטא הכאת החינם - לחטא ההכאה על חטא. אביעד פוהורילס, "מעריב", עוד כותב שנון שלפעמים טובל את עטו בארס, התנצל השבוע על דברים שכתב בעבר על שמעון גרשון, בלם בית"ר ירושלים. גרשון הודיע השבוע בדמעות על פרישה מכדורגל עקב בעיה בריאותית. פוהורילס כתב למחרת: "אחד הטורים שאני הכי מצטער שכתבתי היה על ריצתו של גרשון אל עגל הזהב. אני חושב שניסיתי להיות רומנטי בעידן שבו כולם כמעט סופרים את עתידם בדולרים, ולכן התאכזרתי אליו ואני מצטער על כך".

בטור ה"אכזרי" מלפני שנתיים כתב פוהורילס: "גרשון הוא המתקרנף הגדול ביותר. איש בלי תפיסת עולם, בלי נקיפות מצפון, בלי דעה. נגזר עליו בגיל צעיר יחסית לגדל את משפחתו ברווחה, אבל לא להשאיר חותם".

מצד אחד, אי-אפשר שלא לפרגן לפוהורילס על שהודה בטעות. מצד שני, קשה להתעלם מההרגשה שניסה לצאת צדיק על גבו של גרשון. האם מי שכתב את הטור אז אינו אותו פוהורילס של היום? מה השתנה בתמונת המציאות ההיסטורית בעקבות פרישתו של גרשון היום, שהצדיק את טפיחת ה"חטאתי-פשעתי"? משכנע יותר, ובעיקר מכבד את הקוראים הנבוכים, היה לומר: הביקורת היתה מוצדקת לשעתה, ועכשיו נצבט הלב.

חפש את האשה

אתר ONE, כך פורסם ב"גלובס", עומד לפתוח בחודש הבא ערוץ ספורט חינמי, ולצורך כך אף רכש את זכויות השידור של ליגת הנשים בכדורסל. זוהי בשורה טובה לקהל הצרכנים, ורעה לערוץ הספורט. ליגת הנשים בכדורסל, הזניחה והמקופחת, עשויה להיות נקודת הציון לערוץ החדש כמי שייקח בעתיד את המושכות מידי ערוץ הספורט המונופוליסטי-למחצה והיהיר, שהרשה לעצמו בשנים האחרונות לזלזל בצופיו ובענפים הקטנים.

אחרי ליגת הנשים בכדורסל באותו ערוץ חינמי, יבואו ליגות מענפים זניחים נוספים, משחקי נוער ועוד, ויהפכו את הערוץ החדש לפלטפורמה לגיטימית שתוכל להתמודד במכרז הבא על שידורי הספורט בכבלים. עם השותף צ'רלטון ועם הכסף של נוני מוזס (הבעלים הראשי), יהיו ל-ONE סיכויים מצוינים להדיח את הערוץ בעל חמשת הראשים. אם הייתי מנכ"ל ערוץ הספורט, לא הייתי ישן טוב בלילה לנוכח האיום האסטרטגי שנוצר. אולי זו השעה לחזור בתשובה ולהתחיל להתחנף לצופים שנסחטו עד דק.

3 קטנות

ולא קרה כלום. ברכות לערוץ הספורט ולמודי בראון, שבמחצית משחקי ליגת האלופות ביום רביעי חשפו בפני אלפי צופי כדורגל שתיים מכדורעפניות הנבחרת, פולי ארזי ורון פונטי, שעלו בשבת שעברה לאליפות אירופה. עשר דקות של שיחה חיננית על ענף זניח, והעולם נשאר על מכונו.

העורך באתר ערוץ הספורט שכח לבדוק אם הקישור לווידיאו הוא אכן של דברי שחקן הפועל תל-אביב, ולא קטע ממסיבת העיתונאים של טניסאי הנבחרת.

ולסיום, המלצונת על בלוג ספורט צנוע.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il