שני חיילים נהרגו
שני חיילים נהרגו אתמול ברצועת עזה, ההרוגים הראשונים של מבצע חורף-חם. מלותיו האחרונות של דורון אסולין מאשדוד לאביו, לפי "מעריב": "צריך להיכנס בהם". לפי "ידיעות אחרונות", אמו של ערן דן-גור מירושלים "חלמה שמודיעים לה כי בנה נהרג". תמונות שניהם על שערי כל העיתונים.
מלחמה או מבצע?
אז מה קורה ברצועה? תחילתה של מלחמה? מבצע מוגבל? ואולי אנחנו בכלל על ספה של הפסקת אש? ב"הארץ" נכתב בידיעה הראשית: "בדרג המדיני מבקשים להמשיך בשלב זה בתקיפות אוויריות ובמבצעים קרקעיים נקודתיים, אולם במטכ"ל צופים כי המשך הקרבות עלול לדרדר את המצב עד כדי החלטה על פעולה צבאית נרחבת יותר". במאמר הפרשנות ב"הארץ", עמוס הראל ואבי יששכרוף כותבים: "ישראל מתקרבת לסף של מהלך קרקעי גדול ברצועה".
ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "מאות לוחמים בעומק עזה", כלומר, לא ממש מלחמה. מתחת לכותרת מובאות תחיליות מאמריהם של נחום ברנע ואלכס פישמן. הכותרת של פישמן "פעולה מוגבלת", והוא כותב: "זאת אינה 'הפעולה הגדולה'". מה זה כן? "פשיטה בסדר גודל חטיבתי" ו"פעולה טקטית". ולכן "ההחלטה על סיומה תהיה בידי המפקדים בשטח".
בעמ' 2 קורא נחום ברנע לממשלת ישראל שלא להסכים להפסקת אש עם חמאס: "מה שחמאס מציע למעשה הוא הבנה שבמסגרתה הם יפסיקו את שיגור הרקטות, וצה"ל יפסיק את החיסולים. הברחת הנשק והתחמשות הארגון יימשכו עד שיצבור די כוח לתקוף שוב, הפעם לטווח עוד יותר רחוק, עד אשדוד, עד תל-אביב. זאת הצעה שממשלה ישראלית לא יכולה לקבל". דברים נחרצים, אבל רגע, ברנע ממשיך לכתוב: "בסופו של דבר הדיון מצטמצם לשתי אפשרויות: או שצה"ל ישתלט מחדש על רצועת עזה או על חלקים גדולים ממנה, או שישראל תיכנס למשא-ומתן גלוי, ישיר ורציני עם חמאס". אז מדובר בהצעה שאי-אפשר לקבל, או באפשרות, אחת מהשתיים היחידות? כותרת המאמר היא "בין דבר לחולירע".
נפילת רקטה באשקלון, אתמול (צילום: פלאש 90)
גם בן כספית חושב שזו לא מלחמה. איך אני יודע? כי הוא כותב כך, תחת הכותרת "עדיין לא מלחמה": "זו אינה מלחמה, מה שקורה בימים האחרונים בעזה. זה לא דומה למלחמה וזה לא מזכיר מלחמה". "נוצר רושם מוטעה", הוא כותב. איך נוצר? מסתבר שהפעולה "גדולה מסך מרכיביה", ו"כשכל זה קורה בשבת, שבה שום דבר אחר לא קורה, נוצר רושם, מוטעה, שיצאנו לכבוש את עזה". גיבוב של דברים מובנים מאליהם בצירוף קלישאות נבובות. אבל לפעמים טוב כשיש מי שכותב את המובן מאליו, כי אנשים נוטים לשכוח את המובן מאליו, וטוב שמישהו כותב את זה, את המובן מאליו. למשל במקרה של ההתבטאות של אבו-מאזן, שמה שקורה בעזה הוא "יותר משואה". לא נביא כאן את כל דבריו הארוכים של כספית, אבל הוא כותב, באריכות, כמו שאמרנו, שמה שקורה בעזה אינו שואה, ואם באים לדקדק, הרי שדווקא התנהגות הפלסטינים (אידיאולוגיה גזענית-חסלנית; שאיפות לרצח עם) מזכירה פרופיל של מבצעי שואה.
ואגב, כספית גם נוקב בתאריכים: "ראש הממשלה אהוד אולמרט הנחה את מערכת הביטחון כי פעילות צה"ל תישאר בהיקפה הנוכחי לפחות עד לסוף השבוע הקרוב". ועוד ב"מעריב", עמיר רפפורט מדווח כי "ההתנגדות בצמרת צה"ל למהלך קרקעי נרחב ברצועת עזה עדיין עומדת בעינה [...] אם החמאס יפסיק את ירי הרקטות צה"ל צפוי 'להתקפל' מתוך הרצועה בתוך שלושה-ארבעה ימים ולהפסיק את התקיפות האוויריות, אך אמש נראה שבשלב זה רצועת עזה 'שואבת' את צה"ל לתוכה בחוסר רצון מופגן".
ב"ישראל היום" המלחמה כבר בעיצומה. הכותרת היא "המערכה של שלום הדרום", ושני העמודים הראשונים מוקדשים אך ורק לשני מאמרי פרשנות, של דן מרגלית ושל יואב לימור. מרגלית קורא לממשלה "לא למצמץ". הוא לא פוסל אפשרות של כיבוש עזה מחדש, ובכל מקרה דורש להפעיל בעזה "מאסה קריטית" של עוצמה צבאית. לימור רוצה לראות "לחץ קרקעי משמעותי, יומיומי, שינגוס ויכתוש את 'השטח' של חמאס".
מה אף אחד לא כותב? למה אין שום התייחסות? לכך שכמו עם הסכמי אוסלו, הנבואות השחורות של הימין ("הימין הקיצוני") מתגשמות. "טילים על אשקלון", זוכרים את הקמפיין מימי ההתנתקות? בעיתונים שכחו. נכון, מרגלית כותב: "ישראל שעקרה את גוש קטיף ממקומו לא יזמה את הלחימה הזאת". וכספית כותב על "מדינת ישראל שמגרשת 8,000 מתיישבים כדי לנקות את עזה מיהודים". אבל אף אחד לא מערער על הנסיגה מעזה שכולם כל-כך תמכו בה.
האם הנייה צריך לכתוב צוואה?
ב"הארץ" לא מתחייבים. "הממשלה עשויה להחליט להתנקש בראשי הזרוע המדינית של חמאס". ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" קוברים אותם על השער, כבר בכותרת: "מבצע 'חורף חם': אולמרט אישר לחסל את צמרת חמאס" ("ידיעות אחרונות"); "על הכוונת: ראשי חמאס" ("מעריב").
המצוד נמשך גם בעמודים הפנימיים. כותרת בעמ' 4 ב"מעריב": "גורם בכיר: כל הנהגת החמאס על הכוונת"; כותרת בעמ' 6 ב"ידיעות אחרונות": "מנהיגי חמאס על הכוונת". "מאיימים על ראש הנחש", כותבים שמעון שיפר ואיתמר אייכנר. "אהוד אולמרט אישר בסוף השבוע לחסל את מנהיגי חמאס ברצועת עזה: 'כל הצמרת המדינית של חמאס, מאיסמאעיל הנייה ודרומה, אינה חסינה'". יש גם תמונה של הנייה כשרקטה מכוונת לראשו והלוגו "רשימת חיסול". מה שכחו? לסמן מטרה. עכשיו, אם הטייס שנשלח לחסל את הנייה לא קורא "ידיעות אחרונות" אלא דווקא, נאמר, "הארץ", איך הוא יידע לכוון טוב-טוב לראש של מנהיג החמאס?
אסמאעיל הנייה נואם, אתמול בעזה (צילום: פלאש 90)
וכמה פלסטינים נהרגו?
"הארץ" מספק את הנתון על השער, מיד אחרי אִזכור שני החיילים ההרוגים: "מעל 63 פלסטינים הרוגים". הידיעה הראשית, שעליה חתומים עמוס הראל, אבי יששכרוף, יובל אזולאי וברק רביד, נפתחת גם היא תוך הדגשת האבידות הפלסטיניות: "שני חיילי צה"ל ולפחות 63 פלסטינים, רבים מהם אזרחים, נהרגו בסוף השבוע בפעולת צה"ל בצפון העיר עזה".
כצפוי, "הארץ" מסקר את האירועים מנקודת מבט כמעט ניטרלית. תמונות השער הן בית פגוע מרקטה באשקלון והמון אבל לאחר תקיפה בעזה. על התמונות לוגו אדום: "עזה" על אחת ו"אשקלון" על האחרת, ומתחת להן טורים אישיים: "יומן אשקלון", "יומן שדרות", "יומן עזה". בכפולת העמודים הפנימיים, המוקדשת לסיקור האירועים בדרום, שש תמונות. הגדולה שבהן היא תמונה "קשה" של פעוטה שפרצופה מלא בדם, לא רחוק ממנה צילום מסך של אל-ג'זירה, בידיעה שכותרתה "רצף תמונות זוועה בערוצים הערביים". שתי תמונות קטנות הן אלו הנראות בכל העיתונים, של שני החיילים ההרוגים. תמונה אחרת מורכבת משלוש קטנות: ילדה בוכה בשדרות, פינוי חייל לסורוקה, ילד עזתי פצוע. בתמונה השנייה בגודלה בכפולה נראה זוג חטוב בבגדי ים רץ על החוף, בפרסומת לרשת מלונות.
ב"ידיעות אחרונות" המצב הפלסטיני יותר טוב, רק 59 הרוגים, שמוזכרים בסוף החלק השלישי של המאמר של אלכס פישמן, לקראת סוף העיתון, בעמ' 18. ב"מעריב" המספרים נמוכים עוד יותר: "לפחות 46 פלסטינים נהרגו אתמול" (פליקס פריש, עמית כהן ואורי יבלונקה) ומוסיפים: "בשלושת הימים האחרונים נהרגו ברצועת עזה יותר מ-90 פלסטינים. רובם אנשי חמאס, וחלקם אזרחים, לרבות ילדים".
ב"ישראל היום" סיקור מאוזן והוגן. לילך שובל, איתן לבנה וגדי גולן מדווחים בעמ' 4 על "כ-60 הרוגים": "בינתיים, בעזה מניין ההרוגים לא הפסיק לעלות. אמש כבר דיווחו הפלסטינים על כ-60 הרוגים, כשלכולם ברור שזה אינו המספר הסופי. בין ההרוגים חמושים רבים, אך גם לא מעט אזרחים, ובהם ילדים ופעוטות. בניגוד להנהגת חמאס, שירדה למחתרת, לתושבים אין היכן להסתתר".
מוחמד א-דורה לא מת?
הפלסטיני ההרוג ה-64 במספר על שער "הארץ" היום הוא מוחמד א-דורה, שהתפתחות נוספת בפרשת מותו מטילה ספק בכך שהוא באמת מת. "הארץ", שמלווה את הפרשה והקדיש לה סיקור נרחב במשך השנים, מפנה היום חלק גדול מהשער לטובת הידיעה של עדי שוורץ תחת הכותרת: "מומחה צרפתי לבימ"ש: צה"ל לא הרג את הילד א-דורה". המאבק על בירור נסיבות מותו, שהיה או לא היה, של א-דורה מתנהל כעת בין כותלי בית-משפט צרפתי, אחרי שרשת הטלוויזיה פראנס 2, ששידרה את התמונות וטענה כי צה"ל צלף בילד, תבעה את פיליפ קרסנטי, איש עסקים יהודי-צרפתי, שטען מעל כל בימה אפשרית שהתמונות מפוברקות.
כמו שקורה במשפטי דיבה, נראה כאילו התובע הופך לנתבע. "בפעם הראשונה מאז הועלו ספקות לגבי אמינות דיווחי הטלוויזיה הצרפתית בפרשת הילד מוחמד א-דורה, מומחה עצמאי לזיהוי פלילי מפרסם חוות דעת שלפיה הילד ואביו ג'מאל לא יכלו להיפגע מידי צה"ל. לטענתו, סביר מאוד שמדובר בתמונות מבוימות". שם המומחה הוא ז'אן קלוד שלינגר, ואת חוות הדעת המלאה ניתן לקרוא כאן.
ומה חדש בטלוויזיה?
אחרי ים ניחושים ושלל קונים פוטנציאליים, קונה מוזי ורטהיים, הבעלים של קוקה-קולה ישראל, את מניותיו של חיים סבן בקשת. הכותרת המצוינת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" - "מוזי ורטהיים השתלט על קשת. עובדה" - רומזת לאמירה של ורטהיים בגנות תוכניות תחקיר ובעד שידורי טלוויזיה של בידור ושעשועים. "למרות הכחשות גורפות, שני המיליארדרים לא ראו תמיד עין בעין את הקודים שמנחים את קשת", כותב רז שכניק, "במיוחד כשוורטהיים הביע בפומבי הסתייגות מתוכנית כמו 'עובדה', וסבן הזדרז להצהיר בדיוק ההפך. עכשיו בקשת יש בעל בית אחד - בדיוק כמו בקוקה-קולה, עסק אחר של ורטהיים".
ועוד ענייני תקשורת: מוסף "הארץ" מתכונן ליום העצמאות, מזמין קוראים לשלוח לו תמונות מאירועים הקשורים לתולדות המדינה.