כיכר בטולוז, בשבוע שעבר (צילום: Vin60, רישיון CC BY-NC-ND 2.0)

האנטישמיות הישנה

מתקפת ירי על בית-ספר יהודי בצרפת תופסת את מרכז תשומת הלב של כל עיתוני הבוקר. "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" בוחרים בכותרת ראשית קצרה וחלקית: "טרור נגד ילדים" ו"טבח בבית-הספר היהודי", בהתאמה; "מעריב" ו"הארץ" מתעקשים על כותרת אינפורמטיבית, אולי אינפורמטיבית מדי: "ארבעה הרוגים בפיגוע ירי בבית-ספר יהודי בצרפת" ו"רב ושלושה ילדים נרצחו בפיגוע ירי בחצר בית-ספר יהודי בדרום צרפת", בהתאמה (מדוע "חצר"? מדוע "דרום"?).

את הדיווח התמציתי ביותר מספק "הארץ". אנשיל פפר, שליח העיתון לזירת האירוע בטולוז, מסכם בידיעה אחת, הנפתחת בראש עמוד השער וממשיכה בעמ' 3, את כל הסיפור – עובדות, רקע, תגובות, והשלכות אפשריות.

העובדות: אלמוני רכוב על אופנוע ירה והרג אתמול ארבעה יהודים. יונתן סנדלר, רב המשמש מורה בבית-הספר, שני ילדיו הקטנים אריה וגבריאל, ומרים מונסונגו, בת המנהל. הרקע: קהילה של 20 אלף יהודים בטולוז, לאחרונה ירדה רמת האבטחה בבית-הספר; סנדלר גדל בפריז, למד בישראל והתחתן עם ישראלית, חזר לצרפת עם משפחתו; חשד כי היורה חבר בחוליה של ניאו-נאצים שרצחה לאחרונה חיילים בני מיעוטים, מהם מוסלמים. תגובות: ראש הממשלה בנימין נתניהו כינה את האירוע "רצח מתועב", בבית-הלבן ניחמו, הממונה על יחסי החוץ באיחוד-האירופי הזכירה כי גם בעזה מתים ילדים ועוררה זעם, המועמדים לנשיאות צרפת הגיעו לטולוז וגינו בחריפות את הפשע. ההשלכות האפשריות: "יהודי צרפת משוכנעים כי הפיגוע בטולוז ייצרב כאירוע מכונן, אולם מוקדם לדעת מה יהיו השלכותיו – פגיעה בתחושת הביטחון האישי, השפעה על תוצאות הבחירות הקרובות או גל עלייה חדש לישראל", כותב פפר.

לצד הדיווח, המנוסח בתכליתיות, טור מאת ברנאר אנרי לוי, הקורא לכל המועמדים הרפובליקאים לנשיאות צרפת להדגיש את סירובם לקבל את "האנטישמיות על השלכותיה".

סגנון שונה מאפיין את הסיקור של "ידיעות אחרונות". כל התוכן המערכתי מעמוד השער ועד עמ' 10 (כולל) מוקדש לסיקור הרצח, למעט רצועה צרה בתחתית השער, שמוקדשת להמשך סיקור חשדות להתנהלות בלתי תקינה  בתוכנית הטלוויזיה "האח הגדול".

בעמודים הראשונים של "ידיעות אחרונות", ורק בעיתון זה, ניתן למצוא תצלומים שבהם נראים "ציצית ומיטה מגואלות בדם בבית-הספר". נוסף לכך, בעמודים הללו מתנוססות כותרות זוועה כגון "נרצח עם ילדיו בזרועותיו", "הילדות נמלטו ודפקו על דלת השכנים – אך הם סירבו לפתוח", "וידוא הריגה בילדה בת 8" ו"אתם עמו של השטן".

דיווחיו של מנחם גנץ, שליח העיתון ואתר ynet לטולוז, מתובלים במנות נדיבות של רגש. לכיוון החקירה שלפיו הרצח התבצע על-ידי ניאו-נאצים מקדיש גנץ ארבעה שמות תואר ברצף – "אחר, קודר, אפל ומפחיד". את סגנון הפעולה של הרוצח מגדיר גנץ "מקצועיות מקפיאת עורקים". בידיעה נפרדת מתאר גנץ את ביטויי האבל בקהילה במלים "קולות חנוקים של בכי פילחו את הדממה". באשר לרצח בת המנהל מבהיר גנץ כי "כשכבר התבוססה בדמה על הרצפה, הוא ירה בה שני כדורים נוספים כדי לוודא הריגה". מי שקורא הבוקר את "ידיעות אחרונות" ולא מקיא את נשמתו מזעזוע הוא אדם חסר לב, או קורא קבוע של "ידיעות אחרונות" שהתחסן מפני השפעת תיאורי זוועה.

מה שברור

"ידיעות אחרונות" עושה מאמץ נאה למנף את חבורת הניאו-נאצים שחשודה ברצח היהודים למפלצת מסוכנת שמאיימת להשמיד את כל בני דת משה אשר אינם חיים בישראל, ובכל זאת היה פשוט יותר למסגר בעיתון זה וביתר הטבלואידים את האירוע כסכנה ברורה ומיידית לו עלה החשד כי מאחוריו עומדים מוסלמים מיליטנטים, נציגי "האנטישמיות החדשה", הטובחים ביהודים בתירוץ דתי-פונדמנטליסטי או פרו-פלסטיני. הפרשנים הבכירים אינם אומרים דבר בעניין זה, עקב כיוון החקירה שלפיו הרצח בוצע על-ידי נציגי "האנטישמיות הישנה".

בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מתפרסם טור פרשנות מאת דן מרגלית. הוא מכנה את האופנוע "[ה]טנק של הטרור ברחבי העולם", מדגיש כי "הכחול-לבן מזדהה עם כל כתם דם יהודי אי-שם בארץ ובעולם", ומסיים בקביעה כי "כל רצח של יהודי עלי אדמות הוא נורא ואיום וגורר אבל לאומי".

בכפולה הפותחת של "מעריב" מתפרסם טור מאת בן-דרור ימיני, המוקדש לטרור העולמי, ובעיקר לטרור האסלאמי. "הטרור נמשך. אפילו מתגבר", כותב ימיני. "אלא שהקורבנות הם כמעט על טהרת המוסלמים. אסלאמיסטים טובחים את אחיהם, והעולם אדיש. [...] הבעיה איננה האסלאם הרדיקלי. אפשר לחיות עם הנחש הזה ומדי פעם לקצץ את ראשו. הבעיה היא עם התמיכה שמקבלת השנאה הזאת, גם במוסדות בינלאומיים, גם על-ידי ארגונים שונים, בחסות שיח 'זכויות האדם'".

ניחוש: ימיני, שכותב תדיר על סכנות הטרור האסלאמי, החל לכתוב את טורו ל"מעריב" לפני שהתברר כיוון החקירה שלפיו קבוצת ניאו-נאצים, שתקפה לאחרונה שחורים ומוסלמים, היא שאחראית לרצח היהודים. במקום לגנוז את הטור, נוספו לו השורות המסייגות הבאות: " לא ברור אם הרצח אתמול שייך בכלל למחלקת הטרור האסלאמי. ייתכן שכלל לא. אולי זה עוד פיגוע אנטישמי מטעם הימין הקיצוני. הדברים יתבהרו. מה שברור הוא שהטרור ממשיך להכות [...] גם אם לא ברור מי ביצע את פעולת הטרור אתמול, ברור שמדובר בעוד פשע שנאה. הרי בדבר אחד יש אחדות מופתית, בוודאי בצרפת, בין השמאל הקיצוני, הימין הקיצוני והג'יהאד הגלובלי: שנאת ישראל והיהודים".

לא מאוד כואב

מדור "תורת הפערים" שמתפרסם בכפולה הפותחת של "כלכליסט" מוקדש הפעם לחברת פוקס. קרן צוריאל-הררי מדווחת כי מנכ"ל החברה הראל ויזל קיבל בשנת 2011 "חבילה בעלות של כמעט 5 מיליון שקל (4.994 מיליון שקל, אם לדייק), שמורכבת משכר של 2.99 מיליון שקל, מענק בהיקף של 792 אלף שקל ואופציות שנרשמו בעלות של 1.2 מיליון שקל". עוד מדווח כי מבין שמונה בעלי העניין ונושאי המשרה שעליהם דיווחה פוקס, חמישה הם בני משפחת ויזל ופוקס, שעלות שכרם הסתכמה בכ-10.5 מיליון שקל.

בעמ' 26 מתפרסמים נתונים נוספים על פעילות חברת פוקס. גיל קליאן מדווח כי החברה הקימה חברה הרשומה באיי הבתולה כדי שתוכל לנהל קשרי סחר עם בנגלדש, שם מיוצרים חלק מהבגדים של המותג.

ההשוואה הקבועה במדור בין העומד בראש הפירמידה ובין עובדיו מלמדת כי בשנה האחרונה הרוויח המנכ"ל ויזל פי 88.4 מעובד חברת פוקס הממוצע, שהשתכר 4,706 שקל לחודש. בשנה לפני כן הפער עמד על פי 62.7 בלבד.

הדגש ששם מדי יום "כלכליסט" על הפערים הגדולים והגדלים בין מיעוט נבחר של צוברי הון ובין רוב עצום של עובדי דחק נועד, כך נראה, לעורר תרעומת בקרב הקוראים. אולי אף להניעם לפעולה. כל אדם מוזמן לבחון את עצמו ולהחליט אם עלות שכר חודשית של 416 אלף שקל למנכ"ל חברת פוקס נראית לו מוגזמת, תהא השנה האחרונה מוצלחת לחברה ככל שתהא, והאם פער של פי 88 בין מנכ"ל לעובד מן המניין נראה לו סביר.

אם תשאלו לדעתו של מייסד ועורך אתר "דה-מרקר", איתן אבריאל, תלמדו שרוב הסיכויים שאין לכם סיבה לכעס, קנאה או תרעומת. ביום ראשון האחרון פירסם אבריאל טור לקראת הופעתן של רשימות שיאני השכר ודירוג הישראלים שמשתכרים בין 200 אלף שקל למיליון שקל בחודש.

"אם השכר שלכם הוא סביב השכר הממוצע במשק, כ-8,000 שקל, זה לא יהיה מאוד כואב", ניחם אבריאל, "כי ממילא מעולם לא ראיתם את עצמכם כמנהלים בכירים ואתם כלל לא באים במגע עם האנשים האלה.

"לעומת זאת", המשיך, "תרגישו רע מאוד אם אתם מנהלים בדרג ביניים, אפילו בדרג ביניים גבוה, כי אתם רואים את עצמכם כחלק ממעמד המנהלים. הכאב יגיע כשתגלו שבעוד אתם מקבלים שכר חודשי של 20, 30, 40 ואפילו 50 אלף שקל, יש מי שלוקחים הביתה חצי מיליון שקל בכל חודש".

ברור, קוראי "דה-מרקר"? ברור, עובדי "דה-מרקר"? ברור לגרפיקאים המפוטרים של "דה-מרקר"? לפי "תורת הפערים" של אבריאל, ככל שהפער בין משכורותיכם למשכורות השיא במשק גדול יותר, כך הנתון המדהים הזה עובר לידכם בלי שתצטרכו להרים גבה. אם אתם משתכרים שכר ממוצע במשק (שלא לדבר על חציוני), אין לכם סיבה להרגיש רע למקרא הישגיהם של הברונים שבוזזים את ההון הישראלי בלי בושה שנה אחר שנה. לעומת זאת, אם אתם שייכים לעשירון העליון, עוד מעט נושקים למאיון העליון, הקנאה עלולה להטריף את דעתכם משום שאתם "רואים את עצמכם כחלק ממעמד המנהלים".

מה באשר לאפשרות שחברי הרוב הגדול של אזרחי המדינה "רואים את עצמם כראויים לחיים של רווחה", אבל מוצאים את עצמם בחיי מצוקה במקרה הרע או בקרב הישרדות יומיומי במקרה הטוב, בעוד כמות גדלה והולכת של הון מתכנסת אצל מיעוט חמדן? מה בנוגע לאפשרות שחברים רבים באותה שכבת ענק באוכלוסייה מתמלאים כאב וזעם כשהם באים במגע עם טקסט מתנשא כמו זה של אבריאל? מה עליהם?

מייסד ועורך אתר "דה-מרקר", שמציג את עצמו פעם אחר פעם כאתר ועיתון שפועל לרווחת כלל הציבור ונגד בעלי העוצמה במשק, לא סופר אתכם. הוא בוודאי "רואה את עצמו כחלק ממעמד המנהלים", הוא מן הסתם מכיר היטב את תחושת הכאב שמפלחת בו כשהוא משווה את משכורתו (בוודאי למעלה מהממוצע במשק) למשכורת האסטרונומית של מובילי טבלאות השכר. הוא מדבר בטור הזה כבן העשירון העליון אל שותפיו לעשירון העליון, הרחק מעל לראשיהם של משתכרי השכר הממוצע במשק, שלא לדבר על מקבלי שכר המינימום ומטה.

גורם ההרגשה הטובה

בעיתון "גלובס" התפרסמה אתמול ידיעה קורעת לב על "גורלם העגום של מותגי היוקרה". הידיעה [בלומברג] עוסקת במצוקתה של תעשיית המותרות בצרפת.

העלאות מסים צפויות, כך מזהירה הידיעה, "עלולות לפגוע בגורם המכונה 'גורם ההרגשה הטובה', הידוע כמעודד צריכת מוצרי מותרות". אנדרו יוז, אנליסט ב-UBS, מצוטט כמי שאומר כי צעדים כגון מסים מיוחדים על הכנסות הגבוהות ממיליון יורו, או הגבלת תשלום במזומן ל-1,000 יורו בלבד, "הם 'תופעה שלילית' עבור צריכת מוצרי המותרות בצרפת".

בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר עלולים לעזוב את צרפת אם ההצעות ייושמו, מזהיר ליין-אלכסה גלוטין, שותף במשרד עורכי-הדין הפריזאי UGGC ושות'. אן מישו-דניזו, פרופסור לשיווק ומתאמת ההתמחות במוצרי מותרות בבית-הספר לעסקים HEC בפריז, ממליצה לנשיא צרפת "לנהוג זהירות ולהימנע מהחלטות שיניבו הישגים בטווח הקצר, אך יהיו שליליות בטווח הארוך". לדבריה, תעשיית מוצרי המותרות היא "חוזק תרבותי וצריך להגן עליה".

בעיתון "דה-מרקר" מדווח צבי זרחיה כי בימים הקרובים ייפגשו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר יובל שטייניץ ושר הביטחון אהוד ברק כדי לדון על הגדלת תקציב הביטחון. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח גד ליאור כי התקציב, שכבר גדל מ-53 ל-60 מיליארד שקל, עתיד לגדול בעוד כ-4 מיליארד שקל. ליאור מצטט "גורם כלכלי בכיר" שהעריך כי הגידול יחייב "קיצוצים מכאיבים מאוד בתקציבים של נושאים חיוניים לאזרחים, שבגין חלק מהם יצאו המונים לרחובות בקיץ האחרון".

במדורו הקבוע "כלכלה שחורה" במוסף "ממון" מציין גדעון עשת כי בניגוד לכותרות העיתונים שפורסמו בשבוע שעבר בעקבות נתוני בנק ישראל על השחיקה הגדולה של מעמד הביניים, הבנק פירסם למעשה נתונים הפוכים. בנק ישראל, מדגיש עשת, מצא כי "מאז 2007 [...] ההכנסה הממוצעת למשק בית [...] שמרה על ערכה הריאלי ביחס למדד המחירים לצרכן.

"איך, ממסקנה כל-כך ברורה [...] נוצרו כותרות כל-כך מטעות?", תוהה עשת. "חלק מזה נובע, אולי, מעיתונאים עצלים שלא קוראים טקסטים כפי שראוי לקרוא אותם. כמו כן, קריאת טקסטים מהסוג הזה מוטית מראש לעמדה התומכת ללא סייג בהפגנות המחאה שהיו בקיץ האחרון".

לעשת גם הסבר קונקרטי יותר: דובר הבנק העניק לכותרת ההודעה שהפיץ לעיתונות נוסח מטעה, שמיסגר את הנתונים לפי רצונו (כרגיל, כדאי לקרוא את טורו המלא). בסיום הטקסט על בנק ישראל, קורא עשת לד"ר קרנית פלוג, המשנה לנגיד הבנק, להבהיר את תמונת המציאות האמיתית מחר, כשתדבר על הנושא במכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה).

בשולי החדשות

אדוה כהן מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי תושב בת-ים, גבר בן 23, חשוד כי ריסס בגז פלפל מסיבת יום-הולדת של בנות עשר, לאחר שהתעצבן על הרעש שהקימו.

ב"דה-מרקר" מתפרסם דיווח מאת זוהר בלומנקרנץ ולפיו משרד הפנים הנחה את חברות התעופה הזרות והישראליות להעביר אליו את שמות, פרטי הדרכון, האזרחות ומספרי הטלפון של כל הנוסעים שיגיעו לישראל החל מחודש אפריל הקרוב.

ענייני תקשורת

בשער "הארץ" מתפרסמת ידיעה מאת אמילי גרינצווייג ולפיה "השבועון הצבאי 'במחנה' יידרש לשלוח את כתבותיו לאישורו של קצין חינוך ראשי, תת-אלוף אלי שרמייסטר, בטרם יירד לדפוס. זאת בעקבות תרעומת שהביעו בכירים בצה"ל על גליון חג הפורים של העיתון, שבו הופיעה כתבה על חיילים שמתחפשים לנשים".

עוד מדווחת גרינצווייג כי רשות השידור שוקלת להפוך את תחנת 88FM לתחנת רדיו המיועדת לסטודנטים, וכי תיקון לחוק הרשות השנייה, שיובא היום לדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת, מעניק לראש הממשלה סמכויות לפיצול חברת החדשות של ערוץ 2 "כי קיים חשש כי לא יתקיימו עוד שידורי חדשות באמצעות חברת חדשות נוספת".

ב"גלובס" מדווח לי-אור אברבך כי עיריית רמלה הציעה לרשות השידור שטח בחינם, במטרה שזו תעביר אליה את אולפניה מתל-אביב, וכי נבחנת האפשרות להעביר את האולפנים גם לראשון-לציון. בידיעה אחרת מדווח אברבך כי במשרד האוצר מעכבים את התקציב לשדרוג מערך עידן+.

יהונתן ליס וסהר שלו מדווחים ב"הארץ" כי הכנסת אישרה אתמול בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק האוסרת על העסקת דוגמניות בתת-משקל בקמפיינים פרסומיים ומחייבת משרדי פרסום, שהשתמשו בתוכנות לעיבוד תמונה כדי להצר היקפי דוגמניות, לציין זאת על גבי המודעות.

יובל יועז כותב ב"גלובס" בהרחבה על מצבה הנוכחי של תביעת הדיבה שהגיש אהוד אולמרט נגד פרקליט המדינה משה לדור.