סקר TGI האחרון זיכה את "ישראל היום" במקום הראשון בחשיפה מבין העיתונים, הישג שניתן לתרגם אותו, לכאורה, לכמיליון וחצי קוראים מדי יום. ב"ישראל היום" התפארו בהישג בכותרת הראשית, אף שהתואר לא ניתן על איכות המוצר, חשיבותו או המידה שבה הוא קובע את סדר היום הציבורי, אלא בשל מספר האנשים במדגם ש"נחשפו" לעיתון.
איך נראה מדור הספורט בעיתון הנפוץ ביותר בישראל ומה משקלו הסגולי לעומת היתר? אפשר להתחיל בחידה מתימטית כולל פתרון: נוסע עולה על רכבת בתחנת השלום בתל-אביב לכיוון צפון ומתחיל לקרוא את מדור הספורט של שרוליק. באיזו תחנה יסיים את קריאת המדור? תשובה: תל-אביב מרכז, אחרי שלוש דקות נסיעה. זהו פחות או יותר זמן הקריאה בספורט "ישראל היום". משמע, אפילו התואר "מעביר את הזמן" גדול עליו. "פריכית אורז", הגדיר אותו אחד הקוראים במייל ששלח אלי.
מספר עמודי הספורט בעיתון הנפוץ ביותר נגזר ממספר עמודי העיתון כולו; בדרך כלל, כ-8% מסך עמודי העיתון. 48 עמודי העיתון שווים כארבעה עמודי ספורט, וגם זה במקרה הטוב. שלושה עמודים הוא מספר שכיח יותר. בימי ראשון העמוסים מדובר ברבע ממספר העמודים של ספורט "ידיעות" ו"מעריב", ושליש מזה של "הארץ". בשרוליק גם לא מדובר במוסף נפרד, כנהוג בשלושת העיתונים האחרים, ולכן אין לו שער שיציג את הסחורה.
כך דוחסים ב"ישראל היום" את סיקור ליגת-העל והלאומית
אירועים חריגים (משחק חשוב של הנבחרת, פיטורי נמני וכדומה) זוכים במדור לכפולה, שמצמצמת באופן דרמטי את סיקור שאר הנושאים. בימי ראשון הדבר בולט במיוחד. כשב"ידיעות" מקדישים כתשעה עמודים לסיקור ליגת-העל והלאומית בכדורגל, בשרוליק עוברים למורס, כלומר שוב כפולה. הדלות זועקת: 70 מלה על כל משחק, טור פרשנות, שתי ידיעות שוטפות, שלושה תצלומים פלוס סיקור דל של הליגה הלאומית. השבוע לא היה להם מקום לטבלה מלאה של הלאומית, רק לצמרת. ביזיון אמיתי.
עורכי המדור טוענים שזה גם משום שהליגה בכדורגל חלשה ולא מעניינת, ושהכדורסל שווה יותר. אבל סיקור ליגת הכדורסל שלהם מביש לא פחות: עמוד יחיד המתמקד בסיקור המשחק המרכזי, טור פרשנות, טבלה צרה, וזהו בערך. אין סטטיסטיקות מהמשחקים, רק רשימת קולעים, כמו לפני 20 שנה. לא ידוע כמה נגמר כל רבע, אי-אפשר ללמוד מה עשו השחקנים.
מדי פעם אפשר למצוא טורים חכמים, אבל אין כמעט אקסטרות. לא סיפורי צבע מפתיעים, לא תחקירים, לא גילויים. בספורט של שרוליק יש כותבים ועורכים טובים. אם ייתנו להם מדי יום שמונה עמודים, הם יעמדו בכך בכבוד. יש מאמץ מצדם ליצור מדור איכותי, אבל זה בלתי אפשרי כשחיים במיטת סדום שאליה מצורף פח אשפה של מודעות. כך, למשל, מקומן של מודעות האבל המועטות בעיתון הוא בעמודי הספורט. ביום ראשון השבוע אפשר היה לקרוא באותו עמוד פולו-אפ על הפסדה של מכבי תל-אביב בברצלונה לצד מודעת השתתפות בצערו של נשיא המדינה על לכתה של סוניה פרס.
משקלו הסגולי של ספורט "ישראל היום" בהשוואה לשלושת הקולגות שלו שואף לנוצה. למרות תפוצתו המובילה, הסקופים הולכים בדרך כלל לצהובונים של מוזס ונמרודי, כשמדי פעם גם שוקן נוגס בעוגה. לפני כחודש יצא שרוליק לפני כולם בפרסום על קרן קטאר, התומכת בארגון מוסלמי קיצוני, שהפכה לספונסרית של ברצלונה בכדורגל. הסיפור עורר הדים בארץ, אבל מעבר לכך ולעוד הבלחות בודדות ולא משמעותיות לאורך השנה, שרוליק לא הצליח לקבע את עצמו כמדור ספורט מוביל, כיאה לעיתון הנקרא ביותר.
עם כותבים כמו דורון קרמר, רונן דורפן, ארז אדלשטיין, אלי סהר ועמית לוינטל, אפשר לייצר יחידת קומנדו המחפה על נחיתותה הבולטת בשטחי התוכן בפשיטות שיפתיעו את הקוראים. מוסף ספורט ראוי הוא חלון ראווה של כל עיתון המכבד את עצמו. קוראי הספורט הם אולי היחידים שלא צריך לחזר אחריהם במיוחד. זרוק להם עיתון, והם ינפנפו את כל חלקיו בחיפוש אחר המוסף שלהם. מדור ספורט שמסתפק בדרך כלל ב-3.5 עמודים הכוללים כרוניקה בסיסית מינוס וכשני טורי דעה, מלמד בעיקר על אפס יחס לקוראים הכי חמים עם פוטנציאל הנאמנות הגבוה ביותר.
הספורט של "ישראל היום" ימשיך לחכות לרגע שבו לא יקראו אותו רק בזכות מחלק עיתונים חרוץ בכניסה לרכבת, אלא מפני שהוא מעניק לקוראים זמן קריאה ניכר, ובעיקר זמן איכות.
סכנה! עיתונות ספורט ישראלית
חילופי דברים בין נוסעי מכוניות גרמה בשבת לקטטה גדולה בין אוהדי הפועל באר-שבע לבית"ר ירושלים, ובמהלכה נדקר קל אוהד ירושלמי ושוטר נאלץ לירות באוויר ולהשתמש בגז מדמיע. האירוע לא התפתח במהלך המשחק או באצטדיון, אלא בצומת בבאר-שבע. הידיעה זכתה להתייחסות בינונית פלוס של האתרים בשבת, אבל ביום ראשון בחרו בספורט "ידיעות אחרונות" למרוח את הסיפור על פני כל השער. בתצלום המרכזי נראה הנדקר שכוב שותת דם כשאנשי מד"א מטפלים בו. הכותרת זעקה באדום: "סכנה! כדורגל ישראלי".
הנדקר מזוהה עם לה-פמיליה, ארגון אוהדי בית"ר בעל עבר מפואר של קטטות, הסתה וגזענות. החשוד בדקירה, לפי הדיווחים שזרמו בשבת, הוא דמות מוכרת למשטרה. הנתונים הללו הוצנעו בידיעה עצמה. מצד שני, לא תמצאו בה מלה על הסכנה הנשקפת לכדורגל הישראלי בעקבות האירוע. האלימות במגרשים אינה שונה העונה מזו שהיתה בעונות קודמות. היא בוודאי אינה בסימן הסלמה. מדי פעם נרשמים אירועים חריגים, כמו רימון ההלם שהושלך לפני כשלוש שנים מהיציע וקטע את אצבעותיו של מאבטח במשחק כדורסל במלחה. באתר ערוץ הספורט אף ידעו לציין כי התקרית האחרונה בין אוהדי באר-שבע וירושלים היתה לפני 14 שנה.
אלא ש"ידיעות", נאמן לדרכו הפופוליסטית-מתלהמת, השתמש בתצלום כמקפצת רייטינג ומיחזר בפעם האלף את שיטתו הידועה לנפח מהומות. מדי שבוע מתרחשים בישראל אירועי דקירה במקומות שונים ובנסיבות שונות. למרות זאת לא תמצאו כותרות כמו "סכנה! מועדוני לילה ישראליים", "סכנה! תחנה מרכזית בישראל", "סכנה! גינות ציבוריות". מצד שני, גם לא תמצאו בשומקום את הכותרת "סכנה! עיתונות ספורט ישראלית", ואולי הגיע הזמן.
6 קטנות
התעלמות. אליצור רמלה בכדורסל נשים העפילה לרבע גמר היורוקאפ, אחרי שניצחה את דינמו מוסקבה ברוסיה. הישג ענק? לפי אתר ערוץ הספורט – כן. אבל ממש לא אם זה תלוי במהדורת שבע בערב באותו יום בחדשות הספורט. התעלמות טוטאלית מהמשחק. בערך כמו היחס שהם מעניקים לליגת הנשים.
חוסר התאמה. בטבלת מלך השערים ב"ידיעות אחרונות" רשומים עשרה שערים לוולדימיר דבאלשווילי ממכבי חיפה, מה שלא הפריע לציין בכותרת המשנה של סיקור המשחק כי החלוץ כבש בשבת את שערו התשיעי העונה.
משמאל: ידיעה שפורסמה ב-nrg ב"פרסום ראשון". מימין: ידיעה באותו נושא שעלתה ב-ONE כחצי שעה לאחר הפרסום באתר של "מעריב". אתם מוזמנים להשוות בין הידיעות ולהחליט אם מדובר בהעתקה של כמעט אחד לאחד, או במקריות מופלאה (לחצו להגדלה).
ב"ישראל היום" יש שתי הגדרות למקום הראשון. האחת היא "המקום הראשון" בכבודו ובעצמו, והשנייה היא "המוליכה".
בכיתוב תמונה ב-nrg ציינו כי ג'קו ערפאת לא מצא את הרשת. ואיך ימצא, אם השחקן פצוע ולא משחק כבר שבועיים? חוץ מזה, למה לטעות בשמו של הצלם דני מרון? הוא דווקא כן מצא את ההדק של המצלמה.
בוואלה התבלבלו קצת והכניסו את סיקור הבונדסליגה במחלקת הליגה הישראלית. ותודה לקורא באדום ששם לב, צילם מסך וצבע יפה.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il