כמה עורכים צריכים לעבור על ידיעה כדי להכין אותה לדפוס בעיתון רציני? שניים? שלושה? חמישה? לא, זו לא בדיחה על עיתונאים פולנים, אלא עניין שנידון עכשיו במלוא הרצינות במערכת ה"וושינגטון פוסט".

הנה התשובה: מתברר שבנוהל העבודה הרגיל בדסק של היומון הוושינגטוני, שזכה לתהילת עולם בזכות פרשת ווטרגייט, מטפלים לפחות שישה עורכים בכל ידיעה המיועדת לעמודי החדשות. אבל בדיקה שנערכה לאחרונה גילתה שבמקרים מסוימים זוהו במחשב טביעות האצבעות של לא פחות מתריסר עורכים שנגעו, שיכתבו, נתנו כותרות, הזיזו, קיצרו, הוסיפו, שיפרו, שינו, חידדו, מיתנו, הידקו, הבהירו ומה לא בכתבה אחת.

המידע הזה, הנראה בוודאי מוגזם בעיניו של עורך חדשות ישראלי, לא נאסף כחלק מתחקיר לסדרת טלוויזיה חדשה בסגנון העורך הבלתי נלאה "לו גראנט". בדיקת נוהלי העבודה נעשתה לצורך שינויים ושיפורים בתהליכי עריכת החדשות, שכמה מהם מסתמנים כמהפך של ממש בתרבות הארגונית של דסק ה"פוסט", שמתנהל באותה צורה, כמו רוב עיתוני העולם, כבר עשרות שנים. לא לחינם נחשבת העיתונות המודפסת למדיום שמרני: ריח העופרת היצוקה כבר נמוג מזמן, אבל קשה להתנתק מן המסורת.

המזכר הפנימי שכתבו העורך הראשי של "הוושינגטון פוסט", ליאונרד דאוני, וסגנו פיל בנט, ופורסם בטור ביקורת התקשורת של ג'ק שאפר במגזין האמריקאי המקוון "סלייט", מאפשר הצצה לקרבי הדסק של "הפוסט". זה לא עניין של מה בכך: אמנם ראינו את הדסק הזה, בגלגולו הישן, ב"כל אנשי הנשיא", אבל לפחות בכמה מן העיתונים שאני מכיר, תהליך העריכה היה ונשאר "קופסה שחורה" אטומה לציבור הקוראים, ולא פחות מכך גם למרבית הכתבים. מי באמת יודע מה עושים החבר'ה האלה בלילה, כשהם מגלגלים את הטקסט ממחשב למחשב?

חיה מרובת ראשים

דסק של עיתון אמריקאי הוא חיה מרובת ראשים, השונה מן הגרסה הישראלית. יש בו חלוקה קפדנית בין הדסק העירוני, שמטפל בכל הידיעות המקומיות, הדסק הארצי, שבו עוסקים בסיקור מה שמתרחש ברמה הלאומית, מן הבית הלבן ועד שריפות בקליפורניה, ודסק החוץ. תהילת ווטרגייט נפלה לידי וודוורד וברנסטיין, שני כתבים זוטרים מן הדסק העירוני, רק משום שהפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית סוקרה בראשיתה כאירוע פלילי שגרתי. כאשר התבררו ממדי הסיפור ביקש הדסק הפוליטי לחטוף מידיהם את הסיפור, אבל העורך הראשי וסגניו הניחו להם להמשיך במלאכה.

גם בימי שגרה נאבקים עורכי כל אחד מהדסקים בשני הדסקים האחרים על המקום והבולטות בעיתון, ובעיקר על חלוקת השטח בעמוד הראשון. בימים שלפני השתלטות המעצבים הגרפיים על המוצר העיתונאי, היה העורך הראשי קוצב בישיבת אחר הצהריים את מספר האינטשים שיקבל כל דסק לטקסטים שלו בעמוד השער. לשלושת הדסקים מצטרף שולחן רביעי: דסק השכתוב, ה-copy desk, העוסק בעיקר בטיפול לשוני בטקסט ובכותרות.

המהפך העריכתי המתוכנן ב"פוסט" מיועד, כלשון המזכר, בעיקר לצמצם את "שכבות העריכה" שעובר כל טקסט, לגבש שיטה יעילה יותר לטיפול בחומר ולהגביר את שיתוף הפעולה בין הדסקים, כמו גם בין העורכים הגרפיים ויתר המעורבים בתהליך. עריכת הטקסטים תתחיל מעתה עוד במהלך היום, וידיעות וכתבות לא ימתינו כמקובל עד שתרד החשכה ומשמרת הערב תתייצב לעבודה. רכז הכתבים, "עורך המשימות" (Assignment editor) בלשונם, לא רק יתאם, אלא גם יתחיל לערוך ידיעות בעצמו. הכל ייעשה תוך שיתוף פעולה מוגבר עם מערכת אתר האינטרנט של העיתון.

הנהלים החדשים, כך מוסבר במזכר, מיועדים לשנות את תהליך העריכה, להחליף את פס הייצור הליניארי הישן במבנה דמוי רשת, התואם יותר את תהליך איסוף המידע והפצתו בארגונים כמו ה"פוסט", שתכניהם מזינים לא רק את העיתון, אלא גם את המהדורה המקוונת, וסמוך לדסק נמצא גם אולפן טלוויזיה, שאליו מדלגים מדי פעם כתבים ופרשנים כדי לעלות לאוויר בערוצי טלוויזיה הקשורים לעיתון.

עידן נטול עורכים

זה לא נאמר במפורש, אבל ברקע מרחפת לא רק הטכנולוגיה החדשה, אלא גם המציאות הכלכלית. הירידה הנמשכת בתפוצת עיתונים ובהכנסותיהם מחייבת ניצול יעיל יותר של כוח האדם ואולי גם את צמצומו. הכנסות המהדורה המודפסת של ה"וושינגטון פוסט" ממודעות ירדו ב-2007 ב-13% בהשוואה ל-2006, והגיעו ל-496 מיליון דולר. עסקי האינטרנט של העיתון הכניסו 114 מיליון דולר - עלייה של 11% בהשוואה לשנה שקדמה לה.

בחודש שעבר הציע העיתון לעיתונאים מעל גיל 50, שעובדים ב"פוסט" לפחות חמש שנים, תמריצים ליציאה מוקדמת לפנסיה: היענות מלאה להצעה תאפשר לצמצם במאה איש את כוח האדם העיתונאי, העומד עתה על כ-750. הנתונים הללו מחזירים אותנו לשאלה שבה פתחנו על מספר זוגות הידיים שאמורות ללוש את המוצר העיתונאי אחרי הקיצוצים והרפורמה. התשובה של דאוני ובנט ברורה: די בשני עורכים, במיוחד לידיעות שמגיעות מוקדם ואפשר לטפל בהן בנחת במשך היום.

שאפר כותב כי ההנחיה לצמצם את מספר העורכים תתקבל בברכה על-ידי הכתבים: כמו כל אנשי השטח, גם הרפורטרים של ה"פוסט" מתעבים את העובדה שכמה וכמה עורכים מפשפשים בידיעות שהם כותבים. מערכת יחסים בעייתית בין כתבים לעורכים היא עניין מובנה, יסוד מוצק בסוציולוגיה של התקשורת. מצד שני, אם הכתבים יבקשו לחגוג את צמצום מספר העורכים בפאב הסמוך, הם עשויים לגלות בשובם למערכת שלא הכל השתנה. טקסטים שיגיעו בשעות הערב, קרוב לדד-ליין, יקבלו את הטיפול המסורתי. שישה עורכים, לא פחות.

כל זה מתרחש בשעה שאגפים אחרים של עולם התקשורת ממשיכים לצלול לעידן נטול עורכים. פני הקִדמה הם עתה מערכות משוכללות יותר להעברה בשידור חי של צילומי וידיאו איכותיים מטלפונים סלולריים הישר לתחנות טלוויזיה ואתרי אינטרנט. "עיתונאות הרחוב" היא הגרסה המעודכנת של העיתונות של האזרח, זו שכבר הפכה כל צרכן תקשורת לעיתונאי מן השורה, ולעזאזל הניסיון המקצועי.

אחרי שיו-טיוב, אתר הווידיאו הפתוח לכל, קבע את הכללים, הבינו ארגוני תקשורת הממוסדים שאי-אפשר בלי. רשת הטלוויזיה האמריקאית בכבלים, CNN, שכבר בסוף שנות השמונים גייסה קטעי וידיאו של אזרחים כדי לסקר אירועים שעיתונאים הורחקו מהם, הקימה את היו-טיוב שלה: i-Report, המבטיח קבלת סרטים "ללא עריכה, ללא סינון".

לאתר יש שורת כללים, כצפוי: בלי מין, דיבה, הסתה לאלימות ותוכן פוגעני אחר. מי בודק ואוכף? הגולשים עצמם, המוזמנים להרים דגלון אזהרה ליד כל קטע שנראה להם חשוד או בלתי ראוי. מי שמסומן בשלושה דגלונים מסולק וחשבונו נסגר. אז מי צריך עורכים?