היתה מידה של יומרה בחתימה הקבועה של וולטר קרונקייט, שאיתה נפרד מן הצופים בסיום כל מהדורה, בשנים הארוכות שבהן הגיש את חדשות הערב ברשת הטלוויזיה האמריקאית CBS.
"ואלה הם פני הדברים" ("And that's the way it is"), אמר המגיש כסוף השיער, כאילו ביקש להבטיח לצופים שמה שראו ב-30 דקות המהדורה (מינוס דקות הפרסומות) היתה תמונת המציאות המעודכנת והמלאה. לא מקבץ מקרי של כתבות ודיווחים, בהתאם לסדר העדיפויות וראיית העולם של כתבים, עורכים ומפיקים. חוקרי תקשורת כבר עסקו באותן שנים בהשפעות השונות על תוכני המהדורות – חרב הרייטינג כבר התנודדה אז מעל ראשי העורכים – אבל מנהלי החדשות בכמה רשתות התעקשו לטעון: "אנחנו רק מציבים מראה בפני המציאות".
אחת הביקורות הנוקבות על עולם הטלוויזיה האמריקאי הוצגה בסרט "רשת שידור" מ-1977. הסרט, בבימויו של סידני לומט, עסק ברשת טלוויזיה שראשיה סוגדים בציניות למדד שיעורי הצפייה ומתעלמים מכל ערך ציבורי או אנושי. קרונקייט, שהחזיק באותן שנים בתואר האיש שאמריקה רוחשת לו יותר אמון מאשר לכל אישיות אחרת, פטר את הסרט כ"מהתלה דמיונית".
דמות המגיש בסרט, שגילם פיטר פינץ', היתה היפוכו הגמור של קרונקייט. ב"רשת שידור" זעק המגיש הוותיק, "אני זועם עד מוות ולא אסבול זאת יותר", והודיע שהוא עומד להתאבד בשידור חי בגלל הכוונה לפטרו. קרונקייט, בניגוד לו, מעולם לא איבד את שלוות רוחו בשידור. אפילו כשגרונו נחנק כשהודיע לאומה על מותו של הנשיא קנדי מכדורי המתנקש בדאלאס, טקסס, בנובמבר 1963, הסיר לרגע את משקפיו, לקח נשימה – ושב לדווח בקול הבריטון הסמכותי והמקצועי שלו.
וולטר קרונקייט מודיע על רצח קנדי ב-1963 (צילום מסך)
בהודעת אבל שפירסם ברק אובמה אתמול, כשנודע על מותו של קרונקייט בגיל 92, תיאר אותו הנשיא כמי שהיה קול של סמכות בעולם של חוסר ודאות. קשה לחשוב על ניגוד רב יותר בין הדמות השקולה, הסולידית והאבהית – "הדוד וולטר", כינו אותו – שניבטה מדי ערב מהמרקע ובין המציאות האמריקאית באותן שנים. מה לא קרה במשמרת שלו, בין 1962 ל-1981? הפגנות ועימותים בדרום הגזעני, מהומות אלימות של שחורים בערי אמריקה, מרד בקמפוסים, רצח מרטין לותר קינג, פרשת ווטרגייט, התפטרות ניקסון, וודסטוק, וכמובן מלחמת וייטנם.
את מקומו בהיסטוריה האמריקאית קנה כאשר הנשיא לינדון ג'ונסון צוטט כמי שאמר ליועץ התקשורת שלו ג'ורג' קריסטיאן: אם איבדנו את וולטר קרונקייט – איבדנו את האמריקאי הממוצע. היה זה בפברואר 1968, לאחר שקרונקייט שב מביקור בווייטנם ומול פני האומה חרג מסגנונו הרגיל, פשט את גלימת המגיש האובייקטיבי וביקש להציג בפני הצופים את הערכתו "הספקולטיבית, האישית, הסובייקטיבית": לאמריקה אין סיכוי לצאת מהמלחמה הזו כמנצחת.
מבחינת השיח הציבורי אין ספק שהשידור היה נקודת מפנה ביחסו של חלק מהציבור האמריקאי לווייטנם. זה היה רגע מכונן, שהביא להחלטתו של ג'ונסון לא לרוץ שוב לנשיאות, מהלך שהותיר את הזירה לניקסון, שהתעקש תחילה להרחיב את המלחמה ומשך אותה עוד כמה שנים. העיתונאי והסופר דייוויד הלברשטם כתב: וייטנם היתה המלחמה הראשונה בהיסטוריה האמריקאית שעל סיומה הכריז מגיש חדשות.
המשדר לאחר שובו מביקור בווייטנם, 1968 (צילום מסך)
אריק אלטרמן, שהתמחה בחקר פרשני-העל האמריקאים והשפעתם הגוברת על הפוליטיקה, כתב כי המשמעות של דברי קרונקייט מבחינת הציבור האמריקאי היתה מכרעת ומרחיקת לכת: הוא העניק את האימות הסופי לטענה שבענייני שלום ומלחמה, הציבור האמריקאי איננו יכול עוד לרחוש אמון למנהיגיו.
זו בדיוק היתה תחושתו של קרונקייט במהלך אותו ביקור בחזית. שלוש שנים קודם לכן, ב-1965, בגיחה לסייגון, קנה, כמו מרבית העיתונות האמריקאית באותה תקופה, את הקו הממשלתי: המלחמה מוצדקת, אפילו הכרחית, והניצחון על הקומוניסטים הוא רק עניין של זמן.
עוד קודם לביקור ב-1968 גברה תחושתו שיש פער בין הבטחות הפוליטיקאים ותדרוכי הגנרלים למציאות בג'ונגלים של וייטנם ובעריה הגדולות. הוא הגיע לשם לאחר "מתקפת הטט", שבה הלם הווייט-קונג בלב סייגון וערים אחרות, ראה כיצד הצבא האמריקאי מאבד שליטה על אזורים נרחבים, טס מהחזית עם שקי גופות ובהם חיילים אמריקאים הרוגים, וגם קיבל בחדרי חדרים תדרוכים מקצינים בכירים (כמה מהם הכיר עוד במלחמת העולם השנייה, כשנלווה אליהם ככתב צבאי) על חומרת המצב.
כששב לניו-יורק החליט שאין די בדיווח אובייקטיבי ומאוזן. צריך לומר לציבור דברים מפורשים. הוא הכין משדר מיוחד של חצי שעה, שבו כלל את המסקנה העיקרית: גם שיגור כוחות נוספים לא יוביל לניצחון. הדרך לסיים את המלחמה איננה בשדה הקרב, אלא ליד שולחן הדיונים.
משדר את שיגורה של מעבורת חלל, 1998 (צילום: נאס"א)
על-פי הלברשטם, לא רק עשרות מיליוני צופים התרשמו מהערכת המצב של קרונקייט, אלא גם הנשיא עצמו. ג'ונסון הבין היטב את המשמעות הציבורית של השידור, ובמקביל חש שאם וולטר קרונקייט מעריך כך את המצב – הוא בוודאי יודע על מה הוא מדבר. עוד קודם לכן שמע הנשיא דברים דומים מכמה ממקורביו, שסירבו להיסחף עם האופטימיות של הגנרלים שטענו כי הניצחון מעבר לפינה.
ההיסטוריה הוכיחה שקרונקייט צדק. וגם טעה. אמריקה לא ניצחה, אבל גם המשא-ומתן שניהל הנרי קיסינג'ר הביא לא לשלום, אלא לכיבושה של דרום וייטנם בידי הצפון. אתמול, כשאמריקה הצדיעה לאייקון הלאומי שהלך לעולמו, התעקש טוקבקיסט זריז באתר ה"דיילי ניוז" הניו-יורקי להזכיר לגולשים כי הפרשנות על וייטנם היתה עדות לכך שהיו שני קרונקייטים: האחד מגיש אמין ומוערך, והאחר ניצל את מעמדו כדי לקדם אג'נדה אישית אנטי-מלחמתית וגרם נזק חמור למעמדה של אמריקה ולבטחונה. במלים אחרות: עוד איש תקשורת שמאלן.
מרצה בטקס לציון 35 שנה לשיגור אפולו 11 (צילום: nasa/Bill Ingalls)
במזרח התיכון הצליח קרונקייט קצת יותר. הוא היה מבשרו של מהלך השלום הדרמטי ביותר שידע האזור: ב-14 בנובמבר 1977 בחר נשיא מצרים אנואר סאדאת בראיון עם קרונקייט למעמד שבו יחשוף לעולם את רצונו להגיע לירושלים, לנאום בכנסת ולדבר על שלום. ראש הממשלה מנחם בגין הגיב בחיוב. למבצע השידורים המיוחד של ביקור סאדאת בישראל, ימים אחדים אחר-כך, הענקנו במחלקת החדשות בגלי-צה"ל את השם "מבצע וולטר".
אחר-כך התברר שקרונקייט רק קטף את פירותיו של מהלך מדיני שנרקם, בין היתר, בשיחות חשאיות במרוקו בין שר החוץ משה דיין לסגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהמי. אבל בעידן של סמלים, תקשורת ודיפלומטיה ציבורית, הקרדיט הגיע לשדר האמריקאי הנודע: בזכות המוניטין שלו הוא נבחר להיות האיש שיתחיל לגלגל מהלך שהסתיים בחתימת חוזה השלום. אולי היה אפוא משהו בחתימתו היומית, הקבועה: כשקרונקייט אמר משהו, אלה היו פני הדברים.