ספק אם המו"לים והעורכים של העיתונות המודפסת יכולים לשחרר אנחת רווחה, אבל אחרי קריאת הדברים שאמר לאחרונה אריק שמידט, נשיא ומנכ"ל גוגל, הם עשויים לראות אולי הבזק אור ראשון בקצה המנהרה. מתברר שהאיש, שהוגדר לפני חודשים אחדים בפי מו"ל ה"וול-סטריט ג'ורנל" "ערפד דיגיטלי" המוצץ את דמה של העיתונות, רואה חשיבות רבה בקיומה של העיתונות הממוסדת ומקווה לשתף איתה פעולה עוד שנים רבות.
על-פי שמידט, לגוגל יש "מחויבות מוסרית" לסייע לעיתונות המודפסת, השרויה במשבר. גם אם מדבריו עולה טון יחצני מובהק כשהוא מדבר על החזון של החברה "להפוך את העולם שבו אנו חיים למקום טוב יותר", ההדגשים שלו מעניינים: העיתונות היתה זו שהעניקה לציבור באופן היסטורי מידע ושקיפות, ועליה להמשיך בכך גם בעתיד. וכיוון שגוגל איננה חברת תוכן, "אנחנו זקוקים לשותפי תוכן כדי להתקיים".
כשמאזינים לשמידט, כתב דני סאליבן, שריאיין את "מר גוגל" לכתב-העת המקוון "Search Engine Land", העוסק במנועי חיפוש באינטרנט, נדמה שהמו"לים והעורכים צריכים לגייס אותו מיד כדובר העיקרי של הקמפיין להצלת העיתונות המודפסת. שמידט מדבר על כוחם הייחודי של העיתונים הממוסדים, על חשיבותם הרבה לדמוקרטיה, על הסכנה שבהיחלשותם – ועל יתרונותיהם על פני הבלוגרים והשחקנים האחרים בעולם הווירטואלי.
באינטרנט, אומר שמידט בריאיון, אין מחסור בבלוגרים ובאנשים אחרים שמציגים את דעותיהם. הם כותבים, וכל מי שרוצה יכול לקרוא אותם או להתעלם מהם. אין אמת בטענה שהאינטרנט מצמצם את הדיון הציבורי, גם אם משתלטת עליו לעתים "קקפוניה", כלשונו. אבל בכך אין די: כוחה של העיתונות "הישנה" וחשיבותה בתחקירים. "עיתונות חוקרת מבוססת ומנוהלת באופן מקצועי היא תנאי חיוני לקיומה של דמוקרטיה מתפקדת", מצטט סאליבן את שמידט.
במודל הקלאסי של העיתונות, זה שהתקיים במשך שנים, הפנו העיתונים משאבים שהגיעו אליהם ממודעות כדי לממן תחקירים על שערוריות בשלטון או על מה שקורה במלחמות כמו אלו שבעיראק או באפגניסטן. עכשיו ההכנסות מתכווצות, ועימן התקציבים לעבודה עיתונאית מסוג זה. זה מדאיג אותנו, אומר שמידט.
אריק שמידט (על המסך), בפורום העולמי הכלכלי בדאבוס 2007 (צילום: E.T. Studhalter, World Economic Forum )
כאשר המראיין סאליבן, עיתונאי אינטרנט זה עשור, מבקש לדעת מדוע לא ניתן להסתמך בעניין זה על עיתונאים עצמאיים מקצועיים שיחפשו את האמת, שב שמידט ומדגיש את עוצמתם ונסיונם של ארגוני תקשורת גדולים כ"ניו-יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט". קח לדוגמה את אפגניסטן, הוא אומר. כמה בלוגרים עצמאיים נמצאים שם עם התשתית שמאפשרת להם לבצע עבודת תחקיר עמוקה על מה שבאמת מתרחש? ולא רק שם: יש מעט מאוד בלוגרים שיש להם הזמן והמשאבים להשקיע בתחקירים שדורשים לפעמים חודשים של עבודה בלשית וטיפוח מקורות.
תאר לעצמך, מוסיף שמידט, שאתה פקיד בדרג בינוני בממשלה, לאו דווקא בארצות-הברית, ורוצה להדליף מידע לעיתונאי כדי לעורר דיון ציבורי, אף שזו עבירה פלילית. "אתה מוכן להדליף לבלוגר שאין לו שום רקורד של הגנה על מקורותיו, או ל'ניו-יורק טיימס', שבאופן שגרתי מוכן לכך שאנשיו יישלחו לכלא כדי להגן על חסיון המקורות?".
גם אם מדובר באחוז קטן מתפוקת העיתונים, הרי התחקיר העיתונאי, שלא ניתן לבצע אותו ללא מקורות עלומים, חשוב מאוד לדמוקרטיה, אומר שמידט ומזכיר את "מסמכי הפנטגון" שהדליף דניאל אלסברג ל"ניו-יורק טיימס" ב-1971, והעיתון נאבק כדי לפרסמם, וגם כמובן את פרשת ווטרגייט. תן לי שם אחד של בלוגר שעוסק בעבודת תחקיר עמוקה, מאתגר שמידט את בן-שיחו. סאליבן מודה ששום שם אינו צץ בראשו באותו רגע, ומוסיף בכנות כי החשש מתגובותיהן של ממשלות או חברות גדולות אכן מטיל אימה על הכותב הבודד ברשת, מה גם שטרם הובהר אם החוקים המעניקים חיסיון למקורות עיתונאיים, שנחקקו בכמה ממדינות ארצות-הברית, מגינים גם על כותבים עצמאיים באינטרנט.
האם רק ארגוני תקשורת ותיקים מסוגלים לבצע את המלאכה הזו? שמידט מזכיר בראיון גוף חדש העוסק בתחקירים, ProPublica, הנהנה ממימון נדיב של קרן מקליפורניה, וכמה גופים הנתמכים על-ידי גורמים פוליטיים, אבל אלה הם רק חלק מתופעה מצומצמת ברשת. הוא מזהיר שהיחלשות העיתונים מקטינה את הסיכוי לחשוף שחיתות ומעשים בלתי כשרים בממשלה הפדרלית ובעיקר בממשלים מקומיים.
שמידט מזהה שלושה תחומים שבהם העיתונות שרויה במשבר: העלות הגבוהה של הוצאות הדפוס וההפצה; אובדן ניכר של הכנסות ממודעות לוח (דרושים, דירות, מכוניות וכדומה); והירידה בהיקף מודעות הפרסום המסחריות. אשר לתחום הראשון, אומר שמידט, גוגל יכולה לסייע על-ידי הצגת העיתון או המגזין באינטרנט באופן שישמר את חוויית הקריאה האנושית – סריקה בעין של עמודי עיתון.
גוגל הפעילה באחרונה שירות נסיוני כזה, Google Fast Flip, המציג את הנושא שהגולשים מחפשים בהקשר הגראפי של דפי העיתון, ושמידט מזמין עיתונים ומגזינים להצטרף לשירות. הרווחים ממודעות בדרך זו יחולקו בין גוגל לעיתון. בתחום המודעות המסחריות מציע שמידט דפוסים שונים של שיתוף פעולה בין העיתונים לגוגל שיתבססו על חלוקה ברווחים. על מודעות הלוח הוא אינו מדבר, אולי משום שאלו נשאבו באמריקה בעיקר לקרייגזליסט ולא לגוגל.
נשיא גוגל מסתייג מן האמירות כאילו האינטרנט בכלל, וגוגל בפרט, הורגים את העיתונים. יש ירידה בקריאת העיתונים, הוא אומר, אבל תמיד יהיו אנשים שירצו לקרוא ברכבת בדרך לניו-יורק או לשבת בבית-קפה עם עיתון. הוא עצמו מודה שהוא קורא שני עיתונים ביום, שאת שמותיהם היה מוכן לגלות למראיין רק אוף דה-רקורד. אבל הרגלי הצריכה משתנים, וצריך להתאים את העיתון לעידן החדש.
שמידט, כותב סאליבן, נאמן לגישה שעל-פיה כדי לסייע לנזקק מוטב לתת לו חכה וללמד אותו לדוג מאשר להעניק לו דג. הוא דוחה, כצפוי, את הקריאות שהחברה תפצה את העיתונים על אובדן ההכנסות שנגרם להם בגלל האינטרנט. לחלופין הוא מבקש לשווק את החברה כבת-ברית נאמנה של העיתונות, כזו שמושיטה יד לעזרה ומציגה פתרונות לתקופת המעבר מימי הדפוס לעידן הדיגיטלי. מדובר בקו אסטרטגי שגוגל מציגה באחרונה בכמה זירות, בעיקר על רקע הטענות כאילו מנוע החיפוש שהפך לאימפריה הוא האשם בכל קשייה של העיתונות. גם סגנית הנשיא של החברה, מריסה מאייר, חוזרת על המסר שוב ושוב: "גוגל טוב לעיתונות".
תוכן דבריו של שמידט בריאיון עם סאליבן משתלב גם בהתנערות של ענק התקשורת המקוונת מאתרים ובלוגרים עד כדי הגדרת מה שמצוי באינטרנט כ"ביוב" ("It's a sewer out there") והדגשת הצורך להבטיח איכות בעולם הווירטואלי. שמידט מדגיש כי חלק מהביקורת על החברה שבראשה הוא עומד נובע מכך שרבים מזהים את כל חוליי האינטרנט עם גוגל. אנשים, הוא אומר, מאשימים אותנו כאילו אנחנו אחראים לכל מה שהם מוצאים ברשת, כאשר אנחנו רק איפשרנו להם לחפש ולהגיע לדברים הללו.
שמידט, כך נדמה אחרי קריאת הראיון, מעדיף למצב את עצמו לצד לווייתני תקשורת רבי מוניטין ועתירי מסורת, ולא עם דגיגוני האינטרנט.