ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתמול בכנסת (צילום: אביר סולטן)

ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתמול בכנסת (צילום: אביר סולטן)

היועץ ניצל בינתיים מפיצול, ושלום ירושלמי שוב חוטף

היועץ המשפטי לממשלה לא יפוצל. בשורה טובה לשוחרי שלטון החוק, ואולי בשורה רעה, ואולי שלטון החוק בכלל לא כזה שוס. תלוי איזה עיתון אתם קוראים. "לא נאמן" היא הכותרת הראשית של "מעריב", שמתנהג באופן מעט אינפנטילי כשהוא מפרסם לצדה תמונה לא מחמיאה של שר החוץ אביגדור ליברמן מקנח את אפו. "כך התנער ליברמן מפיצול סמכויות היועץ ומשר המשפטים שהביא בעצמו לממשלת נתניהו", לשון כותרת המשנה. ואילו טורו של בן כספית, שתמציתו מודפסת על השער, נפתח במלים: "ליברמן זרק את יעקב נאמן לכלבים". להזכירכם, בטור הפותח את הבלוג הטרי שלו כתב כספית על הבלוגוספירה ביחס לעיתונות הממוסדת: "כנראה שפה העסק הרבה יותר אישי, הרבה פחות מחייב, לא מעונב, לא ערוך, בועט יותר ומנומס פחות".

הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "ישר ולעניין", כדבר המוטו של העיתון: "ניצחון לשלטון החוק: נשארים עם יועץ חזק". הגם שמדובר בעיתון עם בעייתיות מובנית מבחינת הטייתו הפוליטית, עדיין צורם לקרוא כותרת המנוסחת כסיסמה בקמפיין בחירות. ומה על המשפטנים החשובים – שלא לדבר על הפוליטיקאים, הפובליציסטים, הפרופסורים – שתמכו בפיצול סמכויות היועץ? האם הם כולם עבריינים שמתנגדים לשלטון החוק? כותרת המשנה, המספרת על מה שקרה בפועל, מלמדת כי ממילא הנחרצות של הכותרת אינה במקומה: "נתניהו החליט: מחליפו של מזוז יכהן עם הסמכויות הנוכחיות. נושא הפיצול ייבדק בעתיד" (המשכה של הכותרת עוסק בעתידו הפוליטי של נאמן: "המשמעות: תבוסה לנאמן; מקורביו: הוא לא יתפטר, אבל ישקול צעדיו").

ב"מעריב" כותב שלום ירושלמי כי "ראש הממשלה נתניהו עשה אתמול את מה שהוא יודע הכי טוב. הוא לא החליט". ירושלמי גם מכנה את ליברמן "הבריון השכונתי". ב"ישראל היום" מספרים מעט יותר על מה שמאחורי הכינוי הזה: "לא משנה מה אעשה, תמיד ימצאו את הקשר. לא חסרים בתקשורת ובפרלמנט מנוולים, שקרנים ואדיוטים. משלום ירושלמי ועד שלי יחימוביץ'", אמר ליברמן במסיבת עיתונאים שכינס, והכניס את ירושלמי לספר השיאים כמי שהועלב בפומבי באותה שנה על-ידי שר חוץ ונשיא לשעבר (אחד מהם בחקירה משטרתית בחשד לשחיתות והשני נאשם בעבירות מין).

ה"קשר" שליברמן מתייחס אליו הוא זה שבין דחיית ההכרעה על פיצול סמכויות היועץ ובין המשבר הקואליציוני ("הקטנטן" לפי "ישראל היום"; "בן שעה ורבע", לפי "מעריב") סביב הקיצוץ בתקציב משרד הקליטה והחרגת תקציב הישיבות מהתקציב הרוחבי.

עניינים אזרחיים, ווידוי של זונת צמרת

במדור הדעות של "מעריב" מצטרף עפר שלח לאביב לביא וחיים נבון, וכותב על היטל הבצורת: "פופוליזם נבער ושלטון חלש הרגו צעד נכון, מתקדם חברתית ומוצדק חינוכית". שלח מסביר את אהדתו להיטל הלא-פופולרי בכך שהוא כופה "משמעת מים" ובכך ש"קנס את מי שמבזבז מים ולא נגע במי שחוסך", לעומת העלאת תעריפי המים שתבוא במקום ההיטל, ש"תפגע בכולם אותו הדבר, ולכן בחלשים הרבה יותר".

באותו מדור כותב יהודה שרוני, תחת הכותרת "שיעור במחאה אזרחית", כי "מאבק רוכבי הרכב הדו-גלגלי היווה בהחלט חידוש מרענן בנוף הציבוריות הישראלית המשמימה", משבח את סוג המאבק הקולני והפומבי וקובע כי "לאחר תקדים האופנועים אין לי ספק שבדרך צפויים מאבקים ציבוריים נוספים, כמו המאבק על ביטול עמלות הבנקים, העלאת תעריפי הליסינג בתחילת 2010 ועוד". הפגנות כאלו יביאו בסופו של דבר, כך הוא מקווה, לפיחות בכוחם של פקידי האוצר ("עריצות שלטון הפקידות תוגבל", דבר כותרת המשנה). שרוני אינו מזכיר את כתבתו של צח שפיצן ב"ידיעות אחרונות" בתחילת החודש: מאחורי מאבק האופנוענים בהעלאת תעריפי הביטוח עומדות יבואניות האופנועים, שפותחות את ארנקן כדי לשמור על האינטרסים הכלכליים שלהן.

אותו מוסף, "המגזין" של "מעריב", מקדיש את כתבת השער שלו לד"ר ברוק מגננטי, חוקרת סרטן בריטית, שהתוודתה השבוע כי היא זו שכתבה את הבלוג הפופולרי (שהפך לסדרת ספרים ולסדרת טלוויזיה) "וידוייה של זונת צמרת". חוויותיה של מגננטי מ-14 חודשי עבודה כזונה שימשו אותה בבריאת דמותה הפיקטיבית של בל דה-ז'ור. "מאז החשיפה, כותבת בל בבלוג שלה, השאלה ששאלו אותה הכי הרבה פעמים היתה על מסים. 'כן!', היא מצהירה שם באופן חד-משמעי. 'שילמתי מסים כשעבדתי בתעשיית המין!'".

מצולמים מגבם

אתמול המשיך "הארץ" במעקבו אחר מדיניות הקליטה שנוקטים יישובים יהודיים בצפון. "חצי שנה לאחר שהיישובים מנוף ויובלים שבמועצה האזורית משגב יזמו מהלך לשינוי תקנון היישוב ולפיו אחד התנאים לקבלת חברים חדשים הוא 'נאמנותם לחזון הציוני', מתברר שיישובים נוספים במועצה יוזמים שינוי לתקנון המונע מתושבים שאינם יהודים או ציונים להיקלט בקהילה", כתב ג'קי חורי על "תקנון מפלה" שאושר במצפה אבי"ב.

התמונה המובילה על שער "ידיעות אחרונות" היום היא של "ערבי, חבר קיבוץ", כדבר הכותרת, המצולם מגבו משום מה (מזווית זו, בכל מקרה, הוא כלל אינו נראה ערבי). הכיתוב לתמונה מסביר: "חברי עין-השופט הצביעו ברוב גדול על צירופו – ועשו היסטוריה". לפי הידיעה של ישראל מושקוביץ, ה"ערבי" (רוני עובד, שהוא בכלל בדואי) יכול היה להתקבל גם למנוף, יובלים או מצפה אבי"ב: הוא "מרגיש הכי ישראלי", "חילוני לגמרי" (כלומר, לא מוסלמי), "מעורב בכל מה שקורה כאן מבחינת החגים: חנוכה, פסח", ואף נשוי לעולה חדשה.

ביום שישי האחרון התייחס סייד קשוע לסוגיה בטורו השבועי במוסף "הארץ". "[...] לא יכולתי לשאת את המחשבה שמזהים את השתייכותי הלאומית על-פי המראה החיצוני שלי. ריבונו של עולם, לאיזה שפל הגעתי? המחשבה שאני נראה כמו ערבי פשוט הרגה אותי. אותי מזהים? אמן התחפושות, אשף ההתבוללות, האיש שכיסה את זהותו בשכבות עבות של מייק-אפ עברי?". קשוע ניסה להחליף ספר, אולם הפתרון התגלה כחרב פיפיות.

במדור "מסביב לעולם" במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום של חמש נשים בביקיני על חוף הים, כשבקדמת התמונה נראה גוו העליון של אדם עטוי כיסוי ראש מסורתי ערבי. מתנוחת ראשו, המצולם מאחור, אפשר לשער כי הוא מסתכל לעברן של הנשים. כותרת הכיתוב לתמונה היא "מה הוא מסתכל?".

משפחות טובות יותר

כפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" מוקדשת בחלקה לדברים שאמר חוקר בריטי על עדיפותן של אמהות לסביות: "לסביות הן הורים טובים יותר מאשר גבר ואשה הורים". לידיעה מצורפים תצלומים של משפחות שהקימו לסביות ידועניות: רוז אודונל, ג'ודי פוסטר וקורין אלאל. טור נוסף נכתב על-ידי העורכת הגרפית של "ידיעות אחרונות", אורנה אושרי, בכובעה כאם במשפחה לסבית.

סבלה של תושבת קיסריה

בתיה שפי היא דוקטור לעבודה סוציאלית ושכנתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בקיסריה, כך לפי תוארה בסוף הטור בחתימתה, שמתפרסם היום בעמוד הדעות של "הארץ". שפי מתלוננת על סידורי האבטחה הכבדים סביב ביתו של נתניהו בקיסריה, הטורדים את מנוחת השכנים והופכים את הרחוב "לגטו". שפי קוראת לנתניהו לוותר על השהות בביתו במשך כהונתו כראש ממשלה ולהסתפק במגורים במעונו הרשמי בירושלים. "מיקום המעון הרשמי קבוע, והמקום ערוך לסידורי האבטחה והשלכותיהם, וגם האנשים המתגוררים בשכנות התרגלו לכך".

כמי שגר במשך שנים סמוך למעונו הרשמי של ראש הממשלה (שאגב, נמצא מרחק קצר מדירתה הפרטית של משפחת נתניהו בירושלים), הריני להעיד בפני גב' שפי ותושבי הרחוב בקיסריה כי האנשים המתגוררים בשכנות למעון ראשי הממשלה הרשמי מעולם לא התרגלו לכך. במשך שנים הם צפו בעיניים כלות באנשי השב"כ ואחרים המשתלטים על הרחוב ברגל דורסנית, מגביהים עוד ועוד את החומה מעל שכיות חמדה ארכיטקטוניות, לא מונעים הריסתן של אחרות, חוסמים עוד ועוד קטעים מהרחוב, מגבילים כמעט לחלוטין את תנועת העוברים והשבים, חומסים שטח גדול במרכז העיר ירושלים, פולשים לפרטיותם של דיירים ומטיילים, וחרף כל זאת האבטחה לא משהו: אחד הפיגועים הרצחניים בעיר התרחש מתחת לאפם של מאבטחי השב"כ במקום. השיירות הצווחניות, מיוללות הסירנות, החמושות תמיד בשוטרת שצועקת ללא הפסק דרך המגאפון, שיוצאות וחוזרות מהמעון הרשמי, מפריעות גם לשכנים ברדיוס רחב הרבה יותר.

אם יש סיבה לכך שראש הממשלה יתגורר בעיבורה של עיר, הרי היא כדי שלא יגבה לבו ויתנתק מהעם. החומות האדירות, המחסומים והאבטחה המטורפת ממש מבטלים ממילא את האפשרות הזו. אם כבר, היה צריך לקבוע שמעונו של ראש הממשלה יועתק באופן רשמי וקבוע לקיסריה, שם הוא מטריד רק שמונה משפחות, הגרות בווילות רחבות ידיים, ולא מאות אזרחים ברחוב ירושלמי צפוף.

כמה עניינים כלכליים (והפתעה!)

מכירת חברת 012 סמייל על-ידי איש העסקים שאול אלוביץ' לאיש העסקים יוסי מימן תופסת את כותרות העיתונות הכלכלית. ב"כלכליסט" נכתב במשנה לכותרת הראשית על השער: "שאול אלוביץ' העדיף להכניס שחקן חדש לשוק התקשורת המקומי במקום לחזק את מתחריו – פרטנר ופטריק דרהי". לא בטוח שמימן היה חותם על ההגדרה הזו, אך היא מופיעה גם בכותרת הראשית של "דה-מרקר": "ברוני התקשורת החדשים". האם החלפתם של חיים סבן, שאול אלוביץ' ועוד אי אלו קרנות וחברות אחזקות באנשי העסקים אילן בן דב, שאול אלוביץ' ויוסי מימן, ואולי קרנות וחברות אחזקות אחרות – תהיה משמעותית, או שאולי לא ישתנה שום דבר מהותי בעולם הטלפון הישראלי, ואזרחי ישראל כלל לא יחושו בהבדלי הבעלות? אם הייתי מהמר, הייתי מהמר דווקא על האפשרות השנייה (אבל אני איני מהמר).

אחרי הכל, הכל נמצא בכלל בבעלות הבנקים. תקראו למשל את הטור הקטן והמצוין של עירן פאר, שהתפרסם בגיליון האחרון של "גלובס". פאר משווה בין המו"מ להסדר החוב שנערך בין לב לבייב ואפריקה-ישראל למשקיעים המוסדיים, שהשקיעו באפריקה-ישראל את כספי הפנסיה שלנו – ובין המו"מ להסדר החוב שנערך בין לבייב לבנקים על הכסף שהוא חייב להם באופן אישי. בשני המקרים מדובר בכמה מיליארדי שקלים, אלא שדווקא על החוב הגדול, הציבורי, נערך מו"מ ארוך ומייגע שבסופו יצא לבייב אולי בתדמית תקשורתית משופרת פחות, אולם עם החברה עדיין בשליטתו ורוב החוב עדיין בכיסו (המלה "דווקא" שבתחילת המשפט היא לתפארת המליצה בלבד). לעומת זאת, כותב פאר:

"המו"מ בין לבייב לבנקים היה קצר ואלים. הבנקים לא השתעשעו בהצעות, הצעות נגד ונאומים לתקשורת, לא עלו על עצים גבוהים והסבירו אחר-כך למה צריך לרדת מהם. הבנקים פשוט דרשו מלבייב מזומן על השולחן וגם חיזוק בטחונות ועכשיו. לבייב, מצדו, לא שיחק משחקים, לא נקט בתרגילי סחבת ולא שכר יועץ חיצוני שישלח לבנקים הצעות מלומדות. לבייב התייצב בעצמו ביחד עם יד ימינו נדב גרינשפון למו"מ מזורז, שבסופו קיבלו הבנקים את מה שדרשו פחות או יותר".

הנה בטור הקטן והמצוין הזה נקברה, שוב, קבורת חמור, רוב העיתונות הכלכלית הישראלית. נכון, היו מי שהתריעו בטורים קטנים ומצוינים. נכון, היה עיתון "דה-מרקר" שנקט קו לוחמני ואף העז להרהר באפשרות של פירוק אפריקה-ישראל; אבל הסיקור בכללותו לא לבש את האופי שהיה צריך ללבוש, כפי שמתברר תמיד, משום מה, בדיעבד: ללב לבייב יש כסף, הוא יכול להחזיר את החוב והוא צריך להחזיר את החוב. החוב הפרטי נזנח, בדיקת היכולות של לבייב לקתה בחסר, אם בכלל, ובסך-הכל, למרות קובלנותיו ההיסטריות בתצהיר שהגישה אפריקה-ישראל לבית-המשפט, לבייב הוא זה שהלך על הראש של העיתונות הכלכלית (אם נשתמש בביטוי של סמי פרץ, עורך "דה-מרקר"), ולא להפך.

איפה היו עד עכשיו העירן פארים שלנו? תקראו כיצד מסתיים הטור: "אז רועי ורמוס בהחלט צדק, ללבייב יש עוד לאן לסגת ויש לו מאיפה להביא, רק שלבייב העדיף לתת את מה שנותר לו לבנקים. מבחינתו בצדק". "מבחינתו בצדק". בזה טמון, אולי, סיפור הסיקור כולו.

ענייני תקשורת

"'דה-מרקר' יצר מכונת גניבה משומנת", מאשימה אחת הכותרות על שער המוסף "עסקים" של "מעריב", המפנה לעמ' 8. מחצית מהעמוד מוקדשת לידיעה שכותרתה "'דה-מרקר' יצר מכונת גניבות משומנת – העתיק מאות ידיעות מ'מעריב'". הדובר הוא מו"ל "מעריב", עופר נמרודי. "מו"ל 'מעריב' עופר נמרודי העיד בתביעה של העיתון וכתביו נגד האתר 'דה-מרקר': פירסם באופן שיטתי ויומיומי ידיעות שהעתיק מ'מעריב'. 'דה-מרקר': זה היה הנוהג באותה התקופה".

בתוך הידיעה מופיעה תוספת לתגובת "דה-מרקר": "מדובר בסקירת עיתונות לגיטימית, שלא מחייבת מתן קרדיט". סכום התביעה של "מעריב" וכתביו מאתר "דה-מרקר", המו"ל והעורכים, הוא 17 מיליון שקל. לצד הידיעה מופיעה תמונתו של מו"ל "הארץ" – "דה-מרקר", עמוס שוקן, כשהוא לועס את משקפיו ואוחז בגיליון של "ישראל היום". הכיתוב הוא "מוסר כפול שוקניסטי", והוא לקוח מדבריו של נמרודי, ש"בין השאר הזכיר את העובדה כי באותה תקופה ממש דרש 'דה-מרקר' מ'גלובס' לחדול מהעתקת ידיעות מאתר 'דה-מרקר'".

ערן סויסה מדווח כי פרויקט המאש-אפ של קותימן נבחר לאחת מהמצאות השנה על-ידי המגזין "טיים".

המודעה של בנק דיסקונט על שער המוסף "עסקים" של "מעריב" מעוצבת בדומה מאוד לאייטמים החדשותיים על שער העיתון.

אחד הפאנצ'ים במדור הסאטירי "המכתש" ב"ספורט מעריב" הולך כך: "קשטן צילצל לעודד את איוניר: 'זה לא נגמר עד ששמים את התמונה שלך על כל השער עם הכותרת 'הביתה'".